אל תפקירו את ההורים להשלכות הקורונה

בתוך חוסר הוודאות, כוח העבודה הכי יעיל וזול שלכם, מי שאתם קוראים לו בחיבה "מעמד הביניים", נלחץ ונמחץ מכל עבר. עזרו לנו לעזור זה לזה

חן ארצי סרורעדכון אחרון: 15.03.20 , 17:08

בית ספר ריק ברמת גן, הבוקר(צילום: AP)

ביום חמישי בשעה 20:00 היו כל הורי ישראל מרותקים למסך. שלושת הערוצים ששידרו את הצהרת בנימין נתניהו על השבתת מערכת החינוך בגין התפרצות הקורונה זכו יחד ל-51% רייטינג. יותר ממדגמי הבחירות. עבורנו, האמהות והאבות, שיתוק מערכת החינוך פירושו אזעקת אמת. זו לא עוד החלטה פומפוזית אלא החלטה בעלת השלכות מיידיות על כל תחומי החיים שלנו. אז כן, היינו מרותקים למצב. לא נרדמנו בלילה. אנחנו דואגים מאוד.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

לנו, ההורים, אין את המידע או את היכולת להבין אם ההחלטה להשבית את מערכת החינוך לפחות לחודש היא החלטה מידתית. אם נרצה או לא נרצה אנחנו חייבים לתת אמון במערכת - במדינה, במשרדי הבריאות, החינוך והאוצר. המעט שאנחנו מבקשים זה לקבל גיבוי חזרה.

ילדים לא יכולים להיות עם עצמם. הם צריכים השגחה ותעסוקה. אפילו סבא וסבתא הם כבר לא אופציה, הם קבוצת סיכון, וזקוקים להגנה. בייביסיטר על ילדים מנוזלים נמצא מחוץ לתחום. הורים עובדים לא יכולים לעמוד לבד בחזית. הם פשוט לא יעמדו בנטל, ועלולים להגיע לקריסה כלכלית ממש.

המגפה מפחידה, אבל ההשלכות הכלכליות והחברתיות מפחידות לא פחות. לאף אחד מאיתנו אין עודף ימי מחלה או חופשה, פיטורין או אובדן הכנסה משמעותי הופכים להיות ממשיים כאשר אין באופק שום פתרון.

קל לנו לדמיין נער או נערה עם מחשב נייד מבצעים למידה מרחוק. אבל רוב ילדי ישראל בכלל לא נמצאים במקום הזה. הלמידה הווירטואלית לא רלוונטית עבור רבים, והשבתה של מערכת כל כך חיונית לאורך זמן פירושה גזר דין מוות לפרנסה של משפחות שלא מגיעות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה: משפחות חד-הוריות, הורים עם הכנסה נמוכה או משפחות שבהן אחד ההורים נמצא בבידוד.

אנחנו עומדים מול מצב לא רגיל, שדורש מאיתנו לנקוט אמצעים לא רגילים. אז או שנעצור הכול כולל הכול ונקווה שהגל יחלוף, או שהמדינה תדע להציע פתרונות ראויים. אין תרחיש שבו מערכת חיונית כמו מערכת החינוך משותקת ומאיתנו מצפים להתנהל כמעט כרגיל.

ניתן אולי לאשר למידה בקבוצות קטנות ולגייס למשימה סטודנטים להוראה. בתקווה שהמשבר יחלוף עד הקיץ, ניתן יהיה גם לקצר את החופש הגדול בהתאם לימים שנלקחו משנת הלימודים בעקבות הקורונה. אפשרות נוספת והכרחית היא תמיכה כלכלית והוספת ימי מחלה וחופשה להורים עובדים. המוח הישראלי יכול לייצר פתרונות יצירתיים, אבל קודם כל צריך להתייחס ברצינות להתמודדות של העורף האזרחי שהפך לחזית.

בדיוק לפי כללי הספר, גם אנחנו חווים את כל שלבי האבל. את ההכחשה, את הזעם, ומתישהו תגיע גם ההשלמה. החיים שלנו משותקים. אפשר להתנער, למסמס, לקוות שאנשים יסתדרו, הכול בשביל שהגירעון הגדול לא יגדל עוד. אבל אם נמשיך ככה, ביום פקודה כבר לא יהיה מי שייענה לקריאה "אחריי".

בתוך חוסר הוודאות הזה, אל תפקירו אותנו, האבות והאמהות. מי שלא מאוגדים בשום איגוד, כוח העבודה הכי יעיל וזול שלכם, מי שאתם קוראים להם בחיבה "מעמד הביניים", שנלחצים ונמחצים מכל עבר. אל תשברו את מעט האמון שעוד נותר לנו. תעזרו לנו לעזור זה לזה. רק יחד נצליח.