דו"ח רעב בזמן קורונה: המסע של שירלי לגמילה מסוכר - דווקא עכשיו
שירלי פרקש, אישה שנרדמת תוך כדי לעיסה, שמעולם לא עשתה דיאטות או שכחה לאכול, ושבפרופיל הוואטסאפ שלה כתוב: "בטח אוכלת משהו", מוצאת את עצמה בימים אלו פוצחת בחגיגות קורונה ליליות על טהרת הפחמימות והסוכרים, והבגדים, איך אומרים, מסרבים לשתף פעולה. לאור המצב, החליטה לקחת את העניינים לידיים, להפסיק את הדהירה האכזרית לעבר האקסטרה לארג', ולהתחיל במסע של שינוי. דו"ח רעב בזמן קורונה - כתבת הפתיחה
"אני בולימית אבל סנילית", אמר פעם השחקן איציק כהן, "אני שוכחת להקיא". זו לא חוכמה איציק, אתה רזה כבר המון זמן. אני לעומת זאת, מתנפחת לילה לילה, כמו כדור ים עם שלוש משאבות. לא מדובר בחובבנית. גם בימים רגילים נטולי קורונה, אני משקיעה. גשם וברד כבד לא יעצרו אותי מלצאת החוצה לפיצוצייה הקרובה, ולחזור הביתה עם ארגז של קרמבו. (מוקה. מה לא ברור).
אני, שירלי פרקש, נרקומנית של סוכר. אוהבת סוכר, מעריצה סוכר, חיה על סוכר. סוכר זה החיים. תפתחו גוגל ותראו בעצמכם. מדובר בהתמכרות פיזית לכל דבר שאין לה שום קשר עם כוח רצון. רק מה, בעוד שלנגמלים מסיגריות יש תחליפי עישון, ולנגמלים מסמים יש אדולן - אף אחד עוד לא מצא משהו שעושה לי כל כך טוב בלב כמו סוכר.
קיראו עוד על התמכרות סוכר (ופחמימות)
עובדות חשובות על הסוכר שאתם צורכים
לא ייאמן: כמה סוכר יש בלימון, בתפוח אדמה ובעגבניה
ישראל: במקום הראשון בעולם בצריכת סוכר לנפש
בית הונגרי. מבחינתם של ההורים שלי, פחמימות זה אב מזון. "אין בעיה שלא נפתרת בעוגה טובה", אומר פתגם הונגרי ישן, וצודק. אף פעם לא מדברים על רגשות, רק אוכלים אותם, ואוכלים טוב. זה עוגת שמרים נהדרת שאימא אופה לי אחרי פרידה קשה, זה ריח הבישולים של יום שישי והקופסאות שהיא מכינה, במיוחד בשבילי. זה קרמשניט הונגרית מפוארת, בימי הולדת וקונצרטים של סוף שנה. עכשיו אין אימא, אין יותר ריחות במטבח, אין יותר עוגות לשבת. נשאר געגוע וסוכר. הרבה הרבה סוכר.
חברתי לשני מאמנים, אביב גיל ויגאל רווה, מומחה לתהליכי שינוי ומייסד השיטה "ממאבק לשחרור", מחברת 'גיל רווה', שטוענים שיש להם תוכנית מיוחדת לאנשים כמוני, שרק המחשבה על רעב, עושה אותם רעבים, שביסקוויטים מצייצים להם בלילות מתוך הארון, שמזמינים פיצות עם אננס באחת בלילה. אנשים כמוני שהפתרון הקבוע שלהם עם מצבי לחץ הוא אוכל. ולחץ, בלי עין הרע, הולך טוב מאד עם קורונה.
לדבריהם, מדובר על הצלחה בשינוי אורח חיים ואיכות החיים, ולא על דיאטה. המשימה הראשונה שהתבקשתי לעשות היא לכתוב את כל האמונות שלי בקשר לאכילת יתר. בלי פילטרים ובלי לעשות חשבון. בבקשה, אני משחררת. התמונות עלולות להיות קשות לצפייה.
1. מי בכלל רוצה להרגיש
אז מסתבר שאנחנו אוכלים במקום להרגיש, אוכלים כדי לטשטש את הרגשות השליליים. דה. תתקשרו לפרופסור דן אריאלי - כל מה שאנחנו עושים בחיים שלנו, קשור לרגש. גם החלטות שנראות על פניו, הגיוניות וכבדות משקל, מונעות רק מרגש. גם אוכל הוא סוג של רגש. יודעים איזה רגש? נכון. רגש של שמחה.
יכול להיות שאכילה רגשית הופכת אותנו לזומבים שאוכלים כדי לברוח מרגשות, אבל הי, מי בכלל רוצה להרגיש עכשיו? זה לא ברור שאנחנו מנסים לברוח מהמבזקים שמספרים לנו מבוקר עד ערב שכל העולם מתפגר מקורונה, ושעוד מעט גם אנחנו נתפגר אחריו כמו זבובים? זה מה שאתם רוצים שנרגיש? שכולם הולכים למות? שאין מספיק ערכות החייאה? שמבודדים יוצאים ומדביקים את ההמונים? שאתם רומסים במגף בלי למצמץ ובלי לתת פתרונות את מעמד הביניים? שהרצח הבא בתוך המשפחה הוא רק עניין של זמן?
אני אומרת, תנו לי במבה, תנו לי תפוצ'יפס, תנו לי שוקולד, תנו לי בריוש גבינה, תנו לי פיצה, תנו לי גלידות, תנו לי חלבה, קאם און, טשטשו אותי למוות, בכיף. המציאות, היא רק עוד אופציה. או, במילים של יוסי בנאי וניסים אלוני: "אני, כשאני רואה את החיים ממול - אני עוקף". גאון.
2. טיפים למניעת השמנה בזמן הבידוד
אתם יודעים מה הכי יעזור לי בבידוד? אוכל. אוכל טעים יעזור לי בבידוד. מומחי תזונה וחובבי דשא למיניהם, יושבים בביתם עם הגזרה המושלמת שלהם ואפס כולסטרול, וכותבים לי הוראות, מה מותר ומה אסור לאכול כדי לא להשמין בבידוד. אגיד זאת בעדינות: לא צריך ללמוד שלוש שנים בשביל להגיד את המשפט היחידי, אבל היחידי שאתם חוזרים עליו ללא הכרה: סוכר? פוי. פחמימות? פוי. ירקות? לא פוי.
בימים אלו, במקום כתבות מיותרות על "איך לא תשמינו בחגים", אנחנו מוצאים כתבות מיותרות בנושא "טיפים למניעת השמנה בבידוד". חשבתם פעם מי כותב את הכתבות האלו? נכון. דיאטניות. הבה נדבר רגע על המגזר הזה. אם תשאלו אותי, ואני אומרת את זה עם הרבה חמלה - זה עם שצריך להגלות לאי בודד, ולזרוק את המפתחות למים. תחשבו על זה. הן כל כך אוהבות עלים וגזרים - תנו להן ללחח דשא כאוות נפשן. אין חלה טרייה, אין עוגות, רק ירוקים וירקות. עבור המגזר הזה, מדובר בגן עדן.
שימו לב לפרופיל הקבוע של הדיאטניות: הן תמיד עצובות קצת (ככה זה כשרעבים) ונוטות להתחלחל בקלות מכל מילה שלא מכילה ירקות או חלבונים. בפעמים הבודדות שביקרתי במגזר, כל מה שרציתי היה לזרוק את המילה "קצפת" לחלל האוויר, ואז לבדוק אם יש ערכת החייאה בסביבה. מה אמרת? את כותבת לי תפריט? בתפריט כתוב מה מותר ומה אסור לי לאכול? גאונות.
איך, איך לא חשבתי על זה לבד? מה זה? לאכול רק ירקות, חלבונים ופחמימות "טובות" (כל הפחמימות הן טובות, מה זה השיפוט הזה?) - היה שווה לשבת פה שלוש שעות בהמתנה, רק בשביל לקבל עשרה דפים של תפריט תזונה. אתם יודעים כמה דפים כאלו יש לי בבית? ארגזים. אפשר לפתוח סדנת אוריגאמי.
יודעים מה באמת בא לי ? להיכנס יום אחד לחדר של הדיאטנית עם סברינה (תבדקו בויקיפדיה), לראות את העיניים שלה נפקחות בבעתה, ולהכריח אותה לגמור את כולה, כפית אחר כפית. ואז, דקה לפני שהיא מקיאה (אני טיפה חושדת בכולן), לשאול אותה אם זה היה טעים כמו גזר.
האמת? ליבי יוצא אליה קצת. מתי הייתה הפעם האחרונה שהיא אכלה משהו מתוק? להגיד לי, "כשמתחשק לך עוגת גבינה תאכלי גזר", זה לא להבין כלום, גברת. זה כמו להגיד, "את רוצה דייט עם דנזל וושינגטון הצעיר? יש לנו וודי אלן במקום". את לא מבינה כלום גברת, אבל כלום. תתפטרי.
3. פחמימות זה חברים
"מה זה חיי נצח מול ביס אחד מושלם", שרה מירי מסיקה בשיר החדש, "חוה". פחמימות זה לא האויב, פחמימות זה חברים. אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל יש אנשים יקרים שאני אוהבת, שאסור להגיד לידם את המילה פחמימות כי הם מקבלים ישר התקף חרדה. פעם, מזמן, נכנסתי למכון כושר עם מגש פיצה חם ומצלמה, והצעתי לכל המתעמלים לטעום משולש. הם הסתכלו עליי כאילו ביקשתי מהם לקפוץ מהחלון. פיצה, יצורים מסכנים שכמותכם - פיצה. לא ציאניד, פיצה.
אני אתאר לכם לילה אופייני בזמן קורונה. חצות. בכל מבזק עולה גרף הנדבקים, החולים והמונשמים, האבטלה בשמיים, ואת, עצמאית שכמותך, מה איתך? יושבת במיטה מול כל זה, וחושבת רק על דבר אחד: מה יהיה במקרר עכשיו, שלא היה בו דקה קודם, כשפתחת את הדלת בפעם המאה. בחצות וחמש דקות את קמה. מפשילה שרוולים ומטגנת צ'יפס. הכלבה מסתכלת עלייך ולא מאמינה. ממליחה, קטצ'ופ, שמה סדרה בנטפליקס והופ, שואבת. מה? כבר נגמר?
4. שוכחים לאכול
עד היום, שתי הסיבות היחידות שלי להורדה במשקל היו מוות וריטלין. במשך תקופה קצרה ניסיתי את מזלי עם סקסנדה (מה זו מחט קטנה לעומת הנצח), אבל גם אחרי בטן מחוררת כמו פומפייה, שום דבר לא עזר. מכירים את האנשים שמסוגלים להגיד לכם, "אוי, שכחתי לאכול?", כשהשעה נגיד, ארבע אחרי הצהריים? בחצי עין קראתי שחלק מהתוכנית "ממאבק לשחרור", קשור למשהו שנקרא "צומות לסירוגין". הכי הרבה שצמתי בחיים היו שלוש דקות, וגם אז, חשתי חולשה. יש תרופות שמעולם לא לקחתי כי צריך לקחת אותם על בטן ריקה. בדומה לנקודת הג'י, גם נקודת השובע שלי היא נקודה מסתורית שלא נמצאו עד לרגע זה, שום הוכחות לקיומה.
5. מה נשאר עוד בעולם, חוץ משוקולד
בואו, אם הכוונה שלכם היא לגמול אותי סופית מסוכרים ופחמימות, שמהווים בעצם את כל אבות המזון שלי כרגע, ולהשאיר אותי בעולם עצוב של ירקות ודשא - עדיף שתירו בי בראש עכשיו. אין לי שום רצון לחיות בעולם כזה, שאין בו שוקולד. המאמנים הבטיחו לי שלא בזה מדובר. הכוונה שלהם היא לשחרר אותי מהתלות הנרקומנית ולחזור לחיים שפויים יותר, שבו אני יכולה להפסיק לאכול מתי שאני רוצה. כרגע זה נשמע לי כמו מדע בדיוני. מה יישאר לי אם תיקחו לי את השוקולד? קורונה?
פעם, כשעוד יצאתי לדייטים, פגשתי מישהו נחמד. אחד כזה שמתאמן ושומר על תזונה נכונה. רוב הדייט הוא הסביר לי מה מותר ומה אסור לאכול ועד כמה הוא שומר על התזונה שלו. נהניתי כמו בטיפול שורש. בסוף הערב הציע שנלך לטייל קצת ברחובות יפו. את רוצה גלידה? שאל אותי. גיץ קטן של אושר ניצת בי מיד. אולי יש עוד תקווה לאהבה. נכנסנו לגלידריה והרכבנו לנו גביע משובח בשלשה צבעים. הדייט שלי ליקק את הגביע לקיקה ארוכה ואז זרק אותו לפח ציבורי שעמד ברחוב. זרק. את הגלידה, עם הגביע, לתוך הפח. "זה הספיק לי", אמר. גם לי הספיק. שלום וביי.
6. עוגות זה לא חטאים, עוגות זה טעים
על השמנה, שלא כמו פשעים אחרים כגון רצח או אונס - לא מקבלים שחרור מוקדם. יש אנשים (טוב, למה לכבס מילים? בעיקר נשים) שעסוקות נון-סטופ בספירת קלוריות. נשים כאלו משתמשות לא מעט במילים, "חטאתי", "נפלתי", "הידרדרתי", "חטאים", "דבר עבירה". אפשר לחשוב שמדובר במתחזקות של הרבי מקלוצק.
תראו, כשמדובר בנו, בנשים, הלקאה עצמית היא לא דבר זר. מגיל קטן מטפחים את זה היטב. "אל תאכלי, את תשמיני". "השמנת קצת, לא?", "תיזהרי, את עלולה להשמין". הלקאה עצמית בנושא אוכל זה לשתף פעולה עם הדיכוי. מה לא הבנת? מעתה, במקום, "עבירה", "הידרדרתי", "חטאתי" אמרי: "טעמתי, תודה, היה טעים". מה זה "נופל למתוקים"? אתה לא נופל לשום מתוקים, בייבי. אתה מרקיע לשחקים.
7. לאן אתם רצים?
נשים ששומרות על גזרת אקסטרה סמול (כאילו סמול זה לא מספיק צר) גם אחרי חמש לידות. גברים ונשים שמכורים לחדרי כושר, ואני לא רוצה לנקוב בשמות, באמת. ממה אתם עשויים? מה מניע אתכם לקום בשש בבוקר ולהרים משקולות במקום קפה? מה זה הדבר הזה שחסר לכם? יכול להיות שזה קרואסון שוקולד קטן ליד הקפה? תנסו. אני מתחננת.
רצים, רצים, רצים, רצים. לאן? הקוקו זז, ימינה, שמאלה. מרימים משקולות תוך כדי גניחות מלחיצות של ממותה - בשביל מה? גברים בני 60 הופכים בן לילה למתבגרות בנות 13. מתבגרות זה המוות, הבנתם? הברכיים הולכות, התקפי לב, אסתמה. לא חשוב, הוא רץ. מה אתה עושה? מתכונן למרתון? יופי, תמצה את זה כמה שאתה יכול, יש מצב שתמות צעיר, אבל עם בגדי ספורט חדשים.
יוצאת לדרך
זהו-זה. אני יוצאת לדרך. כל מה שהמאמנים שלי דורשים ממני בשלב זה הוא לצפות בסרטונים במשך שנים עשרת הימים הראשונים, לעשות את המשימות, ולשתף בקבוצת הפייסבוק של התוכנית.
כרגע הם עובדים על שינוי הסוויץ', לא על שינוי תזונה. טוב מאוד. לא מתאים לי עכשיו שינוי תזונה. בספר שקיבלתי, אותו כתב רווה, כתוב: "חייבים להוציא את הבעיה מהראש, לפני שמוציאים אותה מהצלחת". תשמע רווה, הקולות בראש שלי חזקים מאד, ואכילות הלילה רק מתגברות. כל השנים הקודמות, כל התקוות, הניסיונות, הכישלונות, כולם צוחקים לי בפנים עכשיו. ובכל זאת, ועל אף הכל - אני הולכת לעשות את זה. לא יודעת אם אצליח, אבל מה שבטוח, אני אכתוב על זה.
לפנייה לכתב/ת 
