יום הולדת בבידוד: ממש לא מה שתיכננתי

בבוקר הוא גילה לי שאנחנו טסים לאמסטרדם. "אני מודיע לך מספיק זמן מראש כדי שתוכלי להתארגן עם לק ומספרה וכל הדברים האלה שאתן עושות לפני טיסה", הוא אמר וגלגל תחתונים, מכנסיים וטישירט לטרולי זעירה.

כמובן שמיד קבעתי תור לפן, העמדתי את כל הנעליים בשורה ודחסתי עשרים שמלות שחורות קטנות למזוודה בגודל יבשת בינונית. ידעתי שהוא מתכנן לי הפתעה ליום הולדת 50, אבל לא היה לי מושג כמה אני עומדת להיות מופתעת.

בשעה שניסיתי לפסוע כמו דוגמנית בעקבים דקים על מרצפות העיר ההולנדית ונראיתי יותר כמו קוואזימודו בגיבן מנוטרדאם, קיבלתי הודעה לנייד. חברה סימסה שהיא ממש מצטערת אבל לא תוכל להגיע למסיבה. "לא עדכנת אותה שאנחנו לא בארץ ואין שום מסיבה?", תהיתי בעודי מנסה להתיישר תוך שאני נתלית על כתפו (המסוקסת, ברור). הוא המהם משהו לא ברור והוביל אותי במעלה המדרגות של הסאפר קלאב לקומה השנייה.

טוב, מדובר באחד המקומות המגניבים: מסעדה שהיא מועדון עם הופעות חיות, מזרוני ענק לבנים צמודים לקירות ועליהם יושבים-שוכבים אנשים יפים שטועמים אוכל יפה מכלים יפים. המארחת הובילה אותנו לבמה קטנה וחשוכה מאחורי עמדת הדיג'יי, ומיליוני נצנוצים של אורות, כמו שמצלמים הופעות בסמארטפונים, הבליחו מהחושך.

עליתי לבמה והאורות זינקו עליי. עשרות מצלמות הפלישו לעברי וחברים צעקו "סורפרייז", וקפצו עליי ונישקו וחיבקו, ולא שמרו אפילו על שני סנטימטר. הלב שלי כמעט התפוצץ. חשבתי שהנה יכתבו בעתונים על אשה בת 50 שמתה מהתקף לב ואנשים יקראו את זה בבית ויגידו כן, זה באמת גיל מסוכן, וידפדפו הלאה, כי החיים (שלהם, לפחות) ממשיכים.

יום הולדת און ליין(צילום: shutterstock)

שנה חלפה. הרחובות דוממים. אסור להתנשק, להתחבק, לגעת. בן זוגי גר בעיר אחרת ולפי התקנות אנחנו אמורים לשמור על נתק. את הבגדים הנקיים החליפה סמרטטת, הלק גדל פרא ביחד עם הגבות, השורשים והתחת. בתי מלון הופכים לבתי חולים, מטוסים הם חממה לווירוסים, אנשים מבולבלים רוקדים מול מחשבים, מתאמנים בלייב ולומדים איך לעשות יצירות מדובוני גומי.

כולם אונליין, משווקים, דוחפים, ממריצים, משדלים, משתדלים, מזמזמים בזום זום זום עולה הזמר. אני מלכה ויש לי כתר, אבל אני ממש לא דובשנית, אם כבר, דביבונית. ביקשתי מהילד להחביא ממני את הדובשניות שאחותו קנתה, אבל גיליתי את המחבוא.

יש לי יום הולדת ובדימיונות הכי פרועים לא הייתי מנחשת איזו הפתעה מצפה לי. זה יום שנרשם בדפי ההסטוריה, תלמידים ייבחנו עליו, יגישו מצגות בנושא משבר הקורונה 2020 ויחשבו שאנחנו עתיקים. אני מתנחמת במחשבה שאני לוקחת חלק במהפכה עולמית, מבינה שאני זעירה, סוג של "וירוס קורן קורונה", בתוך חלל עצום ונטול גבולות.

אל תתבלבלו, זאת לא מתנה.

אנשים מדברים על התכנסות פנימה ועל הזדמנות לחדול מהרגלי צריכה, אבל אני צריכה את ההרגלים האלה. אני צריכה אותם כמו שליצמן צריך את כובע המטריה השחור שלו. אני צריכה את החופש לרקוד ולצחוק ולהתפרנס ולחבק את המשפחה ולנשק את החברים ולמשמש את הילדים ולרוץ בפארק בלי לרוץ בפארק, אבל עם החופש להבריז.

בשנה שעברה הייתי על גג העולם, השנה אני בקושי במרפסת. אני בוחרת להסתכל על חצי הכוס הריקה ולדמיין איך למלא אותה (ביין, הרבה יין, הרבה מאוד יין). יום הולדת שמח לי, רק אם אפשר משאלה אחת קטנה: שנה הבאה, בלי הפתעות. סבבה?

שלך,

גאיה קורן

מנטורית להערכה עצמית, סופרת אני מלכה גרושה באושר , ועיתונאית בידיעות אחרונות.