אבדה תקוותם: האמריקאים מתאבדים - ולא בגלל הקורונה
יותר ויותר אמריקאים לבנים בגיל העמידה, רובם מהדרום, הורגים את עצמם. מה גורם למגפת ההתאבדויות ואיך היא קשורה לדונלד טראמפ?
אם אבקש מכם לחשוב לשנייה על הבעיות הגדולות בארה"ב, אני מניח שהדברים הראשונים שיקפצו לראשכם הם מסעות הרג המוניים, כלי הנשק שאפשר לקנות בכל סופר מקומי, ואם אתם מצד מסוים במפה הפוליטית יכול להיות שתגדירו גם את הנשיא טראמפ עצמו כבעיה. הדברים האלה, ולא במקרה, הם שתופסים את עיקר תשומת הלב התקשורתית. אבל יש תופעה שבישראל לחלוטין לא מוכרת, שהיקפה עולה לאין שיעור על מספר ההרוגים ממסעות הרג פסיכוטיים ומתאונות הדרכים במדינה גם יחד. מדובר על מגפת ההתאבדויות.
אני מניח שזה נשמע קיצוני, אבל גם כאן (שוב) התקשורת אשמה. הקונוטציה הראשונה שמתקשרת לתופעה הזו היא של כת כזו או אחרת, או אולי של הצעיר או הצעירה האחרונים שקראתם פוסט שלהם לפני שנטלו את חייהם, אבל במציאות מדובר במשהו רחוק מאוד מהדמיון שלכם. בואו נדבר על המכה הגדולה ביותר בארה"ב בעשורים האחרונים, זו שזכתה לשם "תמותת ייאוש".
רוצים לדעת כל מה שמעניין על המגיפה? בואו למתחם "בלייזר בימי קורונה" >>>
אמריקאים לבנים בגיל העמידה פשוט הורגים את עצמם, בין אם בשימוש בנשק ובין אם בשימוש באלכוהול או בסמים אחרים. לרוב מדובר באמריקאים ללא השכלה אקדמית ולרוב גם מהצד הדרומי של המפה. מדובר במשבר כה קיצוני, עד שתוחלת החיים בארה"ב ירדה בגללו באופן עקבי בארבע השנים האחרונות - הפעם האחרונה שזה קרה הייתה לפני מאה שנה, בזמן מלחמת העולם הראשונה. אתם מבינים? בשביל "לעקם" תוחלת חיים של 330 מיליון איש צריך היקפים מטורפים של תופעה, וזה בדיוק מה שקורה שם שנה אחרי שנה.
מתחילת שנות ה־90 של המאה הקודמת, עקומת המתאבדים בארה"ב נמצאת בעלייה עקבית הן באחוזים והן במספרים מוחלטים. בשנים האחרונות אנחנו כבר מדברים על עלייה דו־ספרתית, וכשמחפשים מקבילה למי ממדינות המערב פשוט לא מוצאים. זו לא האמריקה המלוקקת של הוליווד או המצוחצחת של ניו יורק, אבל זו גם ממש לא מה שמכונה "החצר האחורית" - הגדרה ממש מתנשאת אם נזכור שטקסס, שהיא טייפקאסט לאמריקאי דרומי טיפוסי, היא לא רק המדינה החזקה והעשירה בארה"ב אלא גם בעלת הייצוג הגדול ביותר בבית הנבחרים.
לא שוברים שוויון
אז למה לא שמעתם על תמותת הייאוש? כי זה לא דרמטי, לא חדשותי ולא באמת מעניין. זה כמו אותם קשישים שנמצאים מתים בדירתם לאחר שבועות, ואיש לא מתרגש כי זה לא רצח. אמריקאים בני 50 ומעלה, שהורגים את עצמם בכוונה תחילה — בעבר דרך אלכוהול וכיום עם אופיואידים שניתן להשיג דרך מרבית משככי הכאבים.
לעניין הרצון יש חשיבות מכרעת בנושא, כי אתם הרי תגידו סבבה, אלה שיורים בעצמם זו התאבדות, אבל מי שהורג את עצמו בשתייה הוא סתם אלכוהוליסט. אז לא. מדובר באנשים שמגדירים את האלכוהול או הסמים כדרך שלהם למות. הם לא רוצים להיגמל - חלקם אפילו הודו בראיונות שהטעם מגעיל אותם. חלקם אפילו לא זקוקים למשככי הכאבים ברמה הגופנית־מנטלית אלא פשוט ציינו שאין להם אומץ לקחת אקדח ליד או לקפוץ מאיזה מקום גבוה.
החוקרים בנושא מגיעים למסקנה שהאשמה בסיפור היא הכלכלה. באוניברסיטת פרינסטון התמחו בנושא, ושני החוקרים המובילים בתחום, קייס ודיטון, מעריכים שחוסר ההוגנות המהותי לצד רמת אי השוויון הם הגורמים המובילים לייאוש ולתחושה שאפשר להגדיר כ"למה לעזאזל להעביר עוד 20 שנה בעולם כל כך מסריח". חוסר הוגנות מוגדר על ידם כמה שחונכנו לחשוב ולצפות אל מול היכן אנו כיום. האמריקאי הממוצע מניח שיתרום למדינה בצבא או בתשלום מסים, ילמד בקולג' וישכיל וגם יצליח כלכלית בבוא היום - אבל זה כבר לא קורה.
כיום, ההערכות בשוק העבודה בדגש על צווארון לבן הן ש־45% מהמתקבלים למקום עבודה מגיעים דרך חבר או בזכות המלצה חמה, קרי קשרים. אמריקאי בדרום רואה את אותה טלוויזיה שאנחנו רואים, אבל בהחלט ייתכן שמעולם לא ביקר בניו יורק. הוא רואה את העושר של קליפורניה אבל שנים שלא ראה בכלל ים. וראבק, זה מתסכל. 12% מהאמריקאים מעולם לא טבלו את הרגליים באוקיינוס.
ביחס לאי שוויון, המחקרים לא מדברים על דברים כמו לו יש ולי אין או הוא גר באחוזה ענקית עם בריכה ומגרש טניס ואני בדירת שלושה חדרים. זה הרבה יותר בסיסי ועמוק מתחושת העושר של יש מול אין. המחקרים עוסקים בכך שההבדל הוא בבסיס של הבסיס: להוא יש ביטוח בריאות ממקום העבודה ולי לא, הוא מקבל משכנתה ואני לא, הוא יכול לבחור בין אינספור סופרמרקטים, ועיר באותה הגודל תיאלץ להסתפק בחצי מהכמות.
תיבת פנדורה
אי שוויון חברתי יוצר בעבוע של תחושות תסכול וכעס. תמותת ייאוש מדברת על השלב של אחרי - הרמת ידיים. אנשים שמבינים שהעתיד למעשה כבר מאחוריהם ושבין אם הם עובדים ובין אם לא, המצב לא צפוי להשתפר, אז באמת - למה? בכל זאת, כפי שציינתי בהתחלה, בשנים האחרונות רואים זינוק של ממש בהיקפי התופעה, אף על פי שכאמור העלייה בה עקבית החל משנות ה־90. אז מה קרה בשנים האלה, וממה נובעת ההחמרה?
רבים מעריכים שטראמפ אשם בעניין, אבל לא מהסיבות שהייתם מצפים להן. אותם אמריקאים לבנים ולרוב לא משכילים ראו בנשיא הנוכחי תקווה לשינוי. בכל זאת, נשיא שמדבר וחושב כמותם, ולמרות שהוא מיליארדר הוא שנוא על אלה שיש להם. הבעיה היא שטראמפ - כמו כל פוליטיקאי, יש לציין - לא בחל בפיזור הבטחות בלי כיסוי.
הסקרים הראו כי קהל היעד של טראמפ בוחר בו בעיקר בגלל הלעומתיות שלו אל מול המצב הקיים: במקום וול סטריט - תעשיות כרייה והרכב; במקום לדבר על התחממות גלובלית - לדאוג שהמהגרים לא ישתלטו על משרות. הרי את אותם אמריקאים חסרי אופק, העובדה שהטמפרטורה על הכדור בשנת 2100 תהיה גבוהה בשלוש מעלות או שה־Federel Reserve קונה אג"ח רעילות, מעניינים כמו השלג דאשתקד.
טראמפ פשוט הבין את זה, דיבר את השפה וזיקק אותה לכדי רעיון שבעיניי הפך לססמת הבחירות הטובה מאז ומעולם. כל מי שהתחבר ל־Make America Great Again התכוון להחזיר את אמריקה לגדולתה לא בעוד עשור וגם לא בעוד שנה - אלא מחר בבוקר. אבל מה לעשות שכלכלה לא עובדת ככה, ונשיא הוא לא מלך שיכול להוציא צו וליישם אותו בתוך יממה. שינוי כלכלי הוא תהליך של שנים, והעברת חוקים תומכים היא מהלך של חודשים רבים.
ייאמר לזכותו של טראמפ שהוא באמת דואג לתעשיות המסורתיות, זוכר בגדול מי בחר בו ודואג לפנק את המדינות התומכות - פה מציל מפעל מזגנים, שם נותן הקלות מס לחקלאות. אם יש לכם ספק שטראמפ ייבחר שוב, ראו את המועמדים הדמוקרטיים בעיני הבוחרים מהדרום. הלופ הזה של אכזבות ומיתות יזכה ככל הנראה לארבע שנות קיום נוספות. במהלכן יבטיח טראמפ לסיים את מה שהחל עבור אלה שקצו בחיים חסרי העתיד - והם, מתקווה או בלית ברירה, יאמינו לו. גם הפעם יהיה השינוי מינורי ואיטי. ומי שמצפה למהפך מהיר בחיי היומיום יגלה שהדבר הנורא ביותר שיצא מתיבת פנדורה הוא תקווה.
הכותב הוא בעלים ומנכ"ל של חברת קרנות הגידור CBGN Finance
רוצים עוד? אנחנו ממשיכים בכל הכוח ממש כאן בדיגיטל והגיליון המודפס האחרון שלנו מחכה לכם בחנויות. תאמינו לנו, זה הדבר הכי חיוני שתמצאו בסופר (איור: דניאל גולדפרב)
לפנייה לכתב/ת 
