אפוקליפסות עכשיו: מה יגרום לסוף העולם

"מה אתם מסתכלים, אני אחרי שתי עקירות" (צילום: Gettyimages)

אחד הדברים שבני אדם הצטיינו בו לאורך השנים הוא לדמיין את הדרך שבה יגיע סופם, או יותר נכון — סוף העולם. ממלחמת גוג ומגוג ביהדות, דרך ארבעת פרשי האפוקליפסה בנצרות ועד ראגנארוק מהמיתולוגיה הנורדית, נדמה שאין דת או תרבות שלא עבדה על תסריט לסוף העולם.

גם בימינו אנו, בני אדם מיטיבים לחשוב על דרכים שבהן יגיע סופנו. עשרות סרטים נעשו על סוף העולם, שהגיע בצורות שונות ומשונות. מגפות של מחלות קטלניות ("התפרצות", "הדרך"), אסטרואידים שהורסים את כדור הארץ ("ארמגדון") או חייזרים המשמידים את האנושות ("היום השלישי", "מלחמת העולמות" או סתם סרטי מדע בדיוני שבהם נבל גלקטי מחסל בהינף אצבע את מחצית האנושות). ברוב הסרטים האלה מגיעים גיבור, גיבורה או חבורת גיבורים — ומצליחים להדוף את הסכנה בדקה ה־90 ולתת לאנושות פתח לעולם חדש.

בימים של מגפות ושריפות נשאלת השאלה עד כמה התסריטים האלה קרובים למציאות. ועוד יותר מכך — אם הם אכן יקרו, מתי והאם באמת קיים פתרון פלא שעשוי להציל אותנו. כדי לנסות לענות על זה, ולהישאר בחיים, בחנו כמה מהתסריטים האפוקליפטיים היותר ריאליים. סליחה מראש, חייזרים וגודזילה.

התפרצות נגיף קטלני

מתי? בעוד כ־50 שנה

הפיך? לא

בניגוד להתחממות הגלובלית, שהיא משהו שהמין האנושי לא היה צריך להתמודד איתו בעבר, הרי שמגפות קטלניות קרו בהיסטוריה שלנו לא מעט פעמים. הידועה מכולן היא הדבר או "המוות השחור" — מגפה שפרצה בימי הביניים והכחידה, לפי דיווחים, בין 30% ל־60% מאוכלוסיית אירופה כשהמספרים מדברים על בין 20 ל־40 מיליון בני אדם. מגפות ידועות נוספות הן מגפת יוסטיניאנוס, שהרגה כרבע מאוכלוסיית המזרח התיכון באזור שנת 540 לספירה, או האבעבועות השחורות שהרגה יותר מחמישה מיליון אנשים בשנת 180 לספירה.

אם אתם חושבים שמגפות מוגבלות לעת העתיקה, הרי שרק לפני מאה שנה חיסלה מגפת השפעת הספרדית שהתפשטה ברחבי העולם כ־25 מיליון בני אדם באזורים שונים כמו צרפת, אמריקה ואפריקה. כמובן שאנחנו מכירים נגיפים קטלניים גם בימינו, אם זה האבולה, הסארס או המכה האחרונה שהשפעתה עדיין רחוקה מלהיות ידועה — הקורונה.

בניגוד לחיידקים, שלהם מצאנו תרופות טובות מספיק (לפחות כרגע) בדמות האנטיביוטיקה — לנגיפים (וירוסים) אין לנו באמת תרופה. הדרך היחידה להימנע מהם היא על ידי חיסון, שעשוי בדרך כלל מנגיף מוחלש או מומת המוזרק לגוף ומאפשר לו לפתח נוגדנים. הבעיה היא שזמן פיתוח חיסון עשוי להיות ממושך — נגיד, בין שנה לשנתיים — כשבזמן הזה המגפה עשויה להתפשט ולהפוך לקטלנית. זה נכון פי כמה לתקופה הנוכחית, שבה הגלובליזציה ואמצעי התעבורה המודרניים מאפשרים העברת מחלות לחלקים נרחבים מהעולם במהירות.

למזלנו, רוב הנגיפים הקטלניים לא צפויים לגרום למגפה עולמית. כדי שכזאת תיווצר, על הנגיף להיות קטלני — אבל לא קטלני מדי. כלומר, אם הנגיף הורג את המארח מהר מדי, הרי שהוא לא יספיק להדביק אנשים נוספים במחלה לפני שימות. מה שהופך כנראה את נגיף הקורונה לכה בעייתי הוא העובדה שיש לו תקופת דגירה ארוכה — מדברים על בין שבועיים לשלושה — שבה המארח לא מראה סימפטומים של המחלה ועל כן מסתובב בעולם חסר פחד ומפיץ אותה לאנשים אחרים, שהופכים למפיצי המחלה בעצמם. בנוסף, הדרך שבה הנגיף מועבר היא משמעותית מאוד. נגיפים המופצים על ידי בליעה בלבד כנראה לא יופצו בקלות מרובה, לעומת כאלה המופצים במגע ובטח אלה המופצים דרך האוויר, כלומר בנשימה. גם זמן השרידות של הווירוס מחוץ לגוף המארח היא פונקציה קריטית לפוטנציאל היווצרות מגפה.

אחרי שאמרנו את כל זה, מה הסיכוי שנראה מגפה שתמחה את המין האנושי בזמן הקרוב? לצערנו, יותר מדי גבוה. זה יגיע, אולי, דווקא מנגיף שלא נתפס כמסוכן במיוחד — ואני מדבר על שפעת, כמובן. מדענים כמו דוקטור ג'ונתן קוויק מאוניברסיטת הווארד טוענים שאנחנו עשויים להיפגע ממגפת שפעת קטלנית במיוחד כבר בשנים הקרובות. הטענה הזו הופכת למפחידה הרבה יותר, כשאנחנו יודעים שבשנת 2017 לבדה אושפזו כתוצאה משפעת יותר ממיליון בני אדם בארה"ב, לא פחות מ־80 אלף מהם מתו ממנה, ובבריטניה דובר על כתשעה מיליון חולים.

נגיפי השפעת עוברים מוטציות תכופות ובעקבות זאת נהיים קטלניים ועמידים יותר בפני חיסונים. התרחיש של מגפת שפעת קטלנית הוא לא משהו שלא נתקלנו בו בעבר, כמובן. חוץ מהשפעת הספרדית שכבר הזכרנו, הרי שלפני טיפה יותר מעשור, בשנת 2009, זן של המחלה בשם "שפעת החזירים" גרם לתחלואה קשה גם בקרב אנשים צעירים ובריאים.

בעוד ששפעת "רגילה" תוקפת בדרך כלל קשישים, ילדים וחולים, שפעת החזירים הרגה בישראל לבדה מאה חולים כשברחבי העולם ההערכות נעו בין מאה ל־400 אלף. נגיף השפעת הוא עמיד במיוחד, מדבק מאוד ועובר שינויים בצורה מהירה שמפריעה לפתח חיסון יעיל ומקיף. אולי תרחיש כמו זה המתואר בספרים דוגמת "הדרך" או "תחנה 11", שבו מרבית אוכלוסיית העולם נמחית כתוצאה ממגפה, הוא מופרז. אבל שפעת שהורגת עשרות מיליונים? יש מצב שהיא מעבר לפינה.

התחממות גלובלית

מתי? מאה שנה ככה

הפיך? כן

מתוך הסרט "אוכפים לוהטים" (צילום: Gettyimages)

כולנו ראינו לא מעט סרטים שעוסקים באפוקליפסה, אבל אין כמעט כאלה שמתייחסים לאיכות הסביבה כגורם שיביא עלינו את קץ הימים. זה לא סתם, כמובן, הרי מדובר בנושא לא סקסי בעליל שמתרחש לאט מאוד, וקשה לייצר ממנו תסריט מעניין. יוצא הדופן הוא הסרט "2012", שניסה לדמיין מצב שבו ההתחממות הזאת גורמת דווקא לקיפאון עולמי בבת אחת, אבל כמובן שהוא רחוק מלהיות ריאלי.

למרות חוסר הסקסיות שלו, אם יש משהו שמהווה סכנה מיידית לשלום האנושות זהו מצבו של כדור הארץ — ובהרבה יותר דרכים ממה שאתם חושבים. כולכם מכירים את האזהרות מההתחממות הגלובלית שגורמת להמסת הקרחונים וכתוצאה מכך לעליית פני הים, נכון? אז בקצב הנוכחי של ההתחממות, עד סוף המאה הנוכחית צפויים פני היום לעלות לפחות במטר. זה אולי לא נשמע המון, אבל זה אומר שערים רבות שנמצאות בקרבת החוף עלולות למצוא את עצמן מתחת למים, או לפחות נאלצות לבנות מתרסים גדולים כדי למנוע מהים להציף אותן.

אזורי החוף בארה"ב, למשל, נמצאים בסכנה גדולה. זה אומר שכל הערים מבוסטון בצפון, דרך קונטיקט, ניו ג'רזי ובולטימור ועד פלורידה בדרום, צפויות לסבול מהצפות הולכות וכבדות עם השנים. ארה"ב כמובן לא לבד בעסק הזה, גם ערים רבות בחופי הים התיכון, למשל ונציה (שכבר חוותה הצפה לא פשוטה לאחרונה), אלכסנדריה ועוד ערים רבות נוספות — כן, גם תל אביב — עשויות להיות מאוימות על ידי הצפות של חלקים נכבדים מהן.

למעשה, המצב כיום גרוע בהרבה ממה שחשבו בהתחלה, כאשר אנטארקטיקה — מאגר הקרח הגדול בעולם — מפשירה בקצב מהיר פי שלושה ממה שחשבו בתחילה. מדובר במעגל בעייתי, שבו הפשרה של קרחונים מעלה את פני הים, מה שגורם להפשרה של עוד קרחונים ובנוסף לשחרור פחמן הלכוד בקרח ושעשוי להוסיף גם הוא להתחממות. יש אפילו מדענים שמעריכים שב־50 השנים הקרובות נראה עלייה של לא פחות משלושה מטר בגובה פני הים, מה שיגרור עקירה של יותר ממיליארד איש היושבים באזורי החוף.

החדשות הטובות הן שהעלייה בגובה פני הים כנראה לא תביא לסופנו, אבל הרעות הן שהרבה דברים אחרים דווקא כן. התחממות של שש או שבע מעלות עד סוף המאה הנוכחית תגרום לשינויים כל כך מסיביים בכדור שאנחנו מכירים, שקשה להעריך מה יהרוג אותנו קודם. שריפות ענק, כמו אלה שראינו באוסטרליה ובקליפורניה בשנה האחרונה, יהפכו למצב קבוע. אזורים שלמים, שמהווים היום את מרבית הגידולים החקלאיים, יהפכו למדבריים וייצרו מצוקת מזון הולכת וגדלה. גם האוקיינוסים מזדהמים לאיטם, מה שיחד עם ההתחממות שלהם גורם לירידה באחוז החמצן המומס במים, והצפי הוא שתוך 50 שנה יהיה קשה למצוא מספיק דגה כדי להאכיל את האוכלוסייה התלויה בהם. מצוקה נוספת היא מחסור במים כתוצאה מעליית הטמפרטורות וכן זיהומם של מקורות מים רבים נוספים.

התוצאה של כל אלה תהיה ככל הנראה נדידת עמים עצומה, כזו שלא נראתה מאז עידן הקרח, מאזורים צחיחים לכאלה המאפשרים מחיה. רק שהפעם יש יותר משמונה מיליארד פיות להאכיל על פני הכדור, ומלחמות על מקורות מחיה צפויות להפוך לשכיחות ואולי אף להידרדר לשימוש בנשק לא קונבנציונלי. רק תחשבו על בצורת ארוכת שנים בסין או הודו — שתיהן מעצמות גרעיניות כזכור — שצריכות להאכיל את מיליארדי תושביהן, ואת הזמינות של מקורות המזון והמים במדינה סמוכה אליהן, אף היא מעצמה גרעינית, רוסיה.

משבר האקלים, צריך לומר, לא צפוי להכחיד את המין האנושי אלא רק להפוך את החיים כאן לגיהינום עלי אדמות. חום אימים, יובש קבוע, אזורים שלמים בלתי ניתנים ליישוב, אוקיינוסים מזוהמים ומלחמות על מקורות מחיה — וכל זה לפני שדיברנו על הכחדה של מינים רבים של בעלי חיים. אבל בניגוד לתרחישי סוף עולם אחרים שיידונו פה, את משבר האקלים עוד לא מאוחר לעצור. באופן כללי, בני האדם כבר עמדו בפני אסונות פוטנציאליים בעבר — רק לפני 50 שנה דיברו על זה שאין מספיק אוכל על הכדור כדי להאכיל מיליארדים, למשל, והצליחו למצוא להם פתרונות יעילים.

ככה שגם את משבר האקלים אפשר למנוע, או לפחות להאט. אם חלק גדול מהקהילה המדעית עסוק בחיפוש דרכים לצמצום קצב פליטת הפחמן הדו־חמצני הגורם להתחממות או להפחתת ניצול המשאבים על פני כדור הארץ, הרי שחלק אחר ממנה מתחיל להסתכל על פתרונות חלופיים. דרכים לספוג את כל אותו פחמן דו־חמצני, דרכים לקרר את כדור הארץ וכדומה. כדי שכל זה יקרה צריכה להיות התגייסות גדולה הרבה יותר גם מצד מדינות וגם מצד ארגוני ענק. ההתגייסות הזאת מתחילה, אבל כרגע היא עדיין כמו הילד ההולנדי שניסה להחזיק את האצבע בתוך הסכר. הולנד, דרך אגב, צפויה גם היא לטבוע כולה מתחת לאוקיינוס הגואה.

פגיעת אסטרואיד

מתי? בעוד מיליוני שנים. או מחר בבוקר

הפיך? לא

"אתה זוכר איפה שמנו את המטף?" (צילום: Gettyimages)

התרחיש של פגיעת אסטרואיד בכדור הארץ הוא מהסוג שבני אדם דווקא אוהבים לדמיין. "ארמגדון" הוא כמובן הסרט המפורסם ביותר בנושא, אבל דווקא "פטיש השטן", ספרם של לארי ניבן וג'רי פורנל משנת 1976, נותן לנו את התחושה הטובה ביותר לגבי מה יקרה אם וכאשר תרחיש כזה יתממש.

אסטרואידים — גופים שגודלם נע בין מטרים ספורים לכמה מאות קילומטרים — נמצאים במספרים גבוהים מאוד בחלל. רובם מרוכזים בחגורת האסטרואידים שבין מאדים לצדק, אבל חלקם מקיפים את השמש, וחלק קטן יותר מגיע די קרוב לכדור הארץ. כמו שהסתכלות בפניו המצולקים של הירח מבהירה לנו, מספר האסטרואידים שמסתובבים קרוב אלינו לא קטן בכלל. למזלנו, בניגוד לירח, לכדור הארץ יש אטמוספרה שמגינה עליו ושורפת את מרביתם לפני שהם מגיעים לקרקע. ראיתם פעם כוכב נופל? ראיתם סלע ממקור חוץ ארצי מותך בדרכו לאדמה.

אבל, וזה אבל בגודל של אסטרואיד בינוני, נניח — יש בהחלט סיבה לחשוש מאסטרואיד שיהרוס את החיים על פני כדור הארץ כמו שאנחנו מכירים אותם. הסיבה לכך היא שזה קרה בעבר, ולא פעם אחת. הפעם הידועה ביותר היא כמובן האירוע שהוביל, כפי שמאמינים לא מעט מדענים, להכחדת הדינוזאורים. מטאוריט (אסטרואיד שהגיע לפני השטח) בקוטר של כעשרה קילומטרים, פגע בכדור הארץ באזור מפרץ יוקטן במקסיקו במהירות של עשרות אלפי קילומטרים בשעה וגרם ליצירת מכתש צ'יקשולוב, שקוטרו 180 קילומטרים.

הפגיעה הניעה שרשרת תהליכים ששינתה את פני הכדור לנצח. בעלי חיים שנמצאו ברדיוס של מאות קילומטרים מאזור הפגיעה נמחו כתוצאה מגל ההלם; רעידות אדמה וגלי צונאמי עצומים פקדו אזורים שונים; חומר סלעי מותך העלה את הטמפרטורה לפעמים במאות מעלות, מה שגרם לרתיחה של מאגרי מים; אבל יותר מהכל, כמויות עפר ואפר עצומות נזרקו לאטמוספרה וחסמו את קרינת השמש לתקופה ארוכה, מה שהוביל למותם של צמחים רבים וכתוצאה מכך להכחדות מינים שלמים התלוים בהם.

אסטרואידים גדולים מאוד יכולים להגיע לפני כדור הארץ לפני שיספיקו להישרף. רק בפברואר 2013 התפוצץ אסטרואיד בגודל של כ־20 מטרים מעל העיר צ'לייאבינסק שברוסיה ומעוצמת הפיצוץ נפצעו יותר מאלף בני אדם. אסטרואיד בסדר גודל כזה או אפילו גדול יותר לא מהווה כמובן איום קיומי על המין האנושי. כדי שיתרחש אירוע קטסטרופלי על האסטרואיד הפוגע להיות בקוטר גדול הרבה יותר — כזה שנמדד בקילומטרים ולא במטרים.

פגיעה שכזו עלולה להתרחש ואף התרחשה, אבל לפי העדויות שבידינו מדובר בתדירות נמוכה מאוד. מכתשים גדולים מאוד, כמו מכתש בולטיש באוקראינה, מכתש שיווה באוקיינוס ההודי — שקוטרו הוא לא פחות מ־600 קילומטרים! — ומכתשים אחרים שנוצרו בתקופה דומה למכתש צ'יקשולוב מעידים שכדור הארץ עשוי להיפגע ממטאוריטים ענקיים. רק לפני קצת יותר ממאה שנה, בשנת 1908, פגע אסטרואיד ענק בסיביר תוך שהוא יוצר פיצוץ עצום, מכחיד בעלי חיים וצמחייה ויוצר גלי הדף שהורגשו במרחק מאות קילומטרים.

אם אסטרואיד מהסוג הגדול באמת, כמו זה שהכחיד את הדינוזאורים, יגיע לכדור הארץ, היכולת שלנו לעשות משהו תהיה מוגבלת מאוד. בניגוד למה שמתואר ב"ארמגדון", יהיה לנו זמן תגובה קצר ביותר — כמה ימים במקרה הטוב. השמיים עצומים, ואסטרואיד מהסוג הזה קטן מאוד ביחס אליהם, כך שעד שהוא מתקרב קשה עד בלתי אפשרי לאתר אותו. מעבר לזה, פשוט אין לנו יכולת להשמיד אותו, אז מה יישאר לנו לעשות? בעיקר להתפלל שהוא יפגע כמה שיותר רחוק מאיתנו ולא יהרוג אותנו בגל ההדף הראשון, לברוח כמה שיותר רחוק מהחוף כדי שגלי הצונאמי לא יהרגו אותנו בגל השני, ושוב להתפלל. בעיקר להתפלל.

התפרצות הר געש

מתי? בעוד עשרות אלפי שנים. או מחר בבוקר

הפיך? לא

"בבקשה תגיד לי שסגרת את החלונות בבית" (צילום: EPA)

נכון אמרנו עכשיו שהתיאוריה על היכחדות הדינוזאורים מקובלת על רוב המדענים? אז יש גם תיאוריה אחרת, מעניינת מאוד, שלפיה כל האפר והשמדת הצמחים ששויכו לאותה פגיעת אסטרואיד בכלל הגיעו מבפנים, בהתפוצצות געשית עצומה. כולנו מכירים התפרצויות של הרי געש ואת האימפקט שלהן — הן אמנם לא יכולות להכחיד את החיים על פני הכדור, אבל בהחלט יש להן השפעה גדולה. התפרצות הר הגעש טמבורה באינדונזיה בשנת 1815, שהייתה הגדולה ביותר שנמדדה, הרגה 92 אלף בני אדם. האפר שנפלט גרם לחסימת קרני השמש ול"שנה ללא קיץ" שבה שררו תנאי מזג אוויר קיצוני. אבל היי — אולי זה פתרון לבעיה של ההתחממות הגלובלית.

בשביל להכחיד את האנושות בהתפרצות וולקנית אנחנו מדברים על משהו הרבה יותר קיצוני. אזור ילוסטון במדינת וויומינג שבארה"ב ידוע בתופעות הגיאו־תרמיות שלו, כולל הגייזר "אולד פיית'פול" המפורסם. מה שלא רבים יודעים הוא שמדובר באזור שיושב בעצם על מה שנקרא "קלדרה" — סוג של הר געש ענק המבעבע מתחת לפני השטח, המכוסה במשטחי בזלת ענקיים עם סדקי ענק. בילוסטון נרשמו בעבר שלוש התפרצויות, כשכל אחת מהן הייתה עצומה ברמה של פליטת מיליוני קוב אפר וסלעים לאטמוספרה, והביאה כנראה לחסימת קרני השמש ולמותם של חלקים נכבדים מהחי על פני כדור הארץ.

יש לא מעט התפרצויות מהסוג הזה, שנמדדו בהרבה מקומות בעולם. אבל המצב בילוסטון — שעליו נעשה אפילו "סופרוולקאנו", סרט אסונות נידח שתיאר מצב של התפרצות — הוא המפחיד מכולם. לשמחתנו, התפרצות הקלדרה בילוסטון מתרחשת בממוצע פעם בכ־600 אלף שנה. לרוע מזלנו, הפעם האחרונה שהייתה שם התפרצות ענק הייתה לפני כ־640 אלף שנים. האם זה אומר שאנחנו צפויים לעוד התפרצות כזאת בעתיד הקרוב? קשה לדעת. האם התפרצות כזאת תכחיד את החיים על פני כדור הארץ? די בטוח שלא, עובדה שהם שרדו גם התפרצויות קודמות.

ואולי זה הדבר הכי חשוב לזכור מרשימת האסונות הזאת. עד כמה שהכל נשמע מפחיד וקטסטרופלי, לחיים יש את היכולת למצוא את הדרך. יותר מכך — בני אדם הם יצורים עמידים, למרות שהזמן שלהם על פני כדור הארץ קצר למדי במונחים קוסמיים. אנחנו קיימים בערך מיליון שנים, בקושי כמה שניות על שעון כדור הארץ, שמונה כרגע לפחות ארבעה מיליארד שנים לקיומו — אבל הוכחנו יכולת שרידות מרשימה ביותר. מגפות, תקופות קרח, מלחמות — המין האנושי יכול לכולן. בשאיפה, גם את מה שיבוא — וכנראה שיבוא משהו — נצליח לשרוד בעזרת התושייה שלנו. בכל זאת, תחזיקו כמה קופסאות שימורים בארון. האנושות, כבר אמרנו, אוהבת לדמיין את הסוף של עצמה. וגם מי שלא — נותר רק לקוות שלפחות הוא אוהב פסוליה.