הורים מגלים מה יעשו ביום שאחרי הקורונה

למרות שאף אחד לא באמת יודע מתי התקופה הזו בבית תסתיים, עדיין יש לנו אפשרות לדמיין בגדול מה יקרה כשהילדים יחזרו לבתי הספר ולגנים, ולתכנן תוכניות שיגרמו לנו לשמוח ולדעת שיש למה לצפות. כששאלתי הורים מה הם יעשו ביום שאחרי, לכולם היו תשובות ברורות וכמעט אף אחד לא היה צריך לחשוב יותר מדי.   

"אתמול הייתי צריכה להתחיל עבודה חדשה", מספרת עינת רז. "מהיום בו חתמתי על חוזה העסקה בארגון החדש, ספרתי את הימים עד תחילת העבודה אותה רציתי כל כך אבל אז,הגיעה הקורונה וטרפה את כל הקלפים.

"מחכה ליום שאחרי - לקום בבוקר, עם שעון מעורר ולא 'מתי שבא לי', לפתוח את ארון הבגדים וללבוש בגדים מחויטים. להתאפר, לסדר את השיער ולא להרים אותו ב'קוקו של בית', לנעול נעלי עקב, להיכנס לרכב ולנסוע למען מטרה שהיום מכונה כלא חיונית, אך בעיני היא סופר חיונית.

"אני מחכה להרגיש משמעות בעשייה, מעבר לבישולים היום-יומיים, לצאת לרוץ במרחבים הפתוחים ולא לעשות 'רונדלים' של 100 מטר ליד הבית. אני מחכה לפגוש את החברים שלי ביום שישי בשעות המוקדמות של הבוקר ולרוץ איתם יחד ואז להיפגש לפרלמנט הקפה של אחרי הריצה ולצאת לסידורי שישי. מחכה לחזור לחיים שלי, הרגילים והנורמליים שהיום נראים בעייני סופר מיוחדים.

עינת רז והחברים - מתגעגעים לימי שישי(צילום: אלבום פרטי)

לרקוד ברחוב

"הדבר הראשון שנעשה יהיה לצאת לרקוד ברחוב, ולהרקיד אנשים אחרים. אני מקווה שהבנות שלי יזרמו איתי", אומרת קרן דניאלי. "כבר בפורים החלטנו להישאר בבית. הבנות הבינו די מהר את המצב - אמא עם מערכת חיסונית ירודה, סבא שעוד רגע נכנס לניתוח לב פתוח, ומגיפה קטלנית שמשתוללת בחוץ. 

"זו הפעם הראשונה מזה שנים שאני ממש מאושרת שיש לי שלוש בנות כל כך צמודות - תאומות בנות שבע וילדה ובת חמש. לראות את הדינמיקה ביניהן, לראות אותן ממציאות משחקי דימיון בהם הן הצילו את העולם ממחלה מדבקת בחדר שלהן שאותו הפכו לחדר ניתוחים לבובות - אין טוב יותר מזה. מצד שני - בתור אמא, אני חרדה יותר ועולות דאגות של 'מה יהיה אם?' בכל אופן, אני מחכה בקוצר רוח לרקוד ברחובות ביום שאחרי".

לצאת החוצה ולרקוד(צילום: קרן דניאלי)

לרוץ מרתון ולגייס תרומות לנפגעי קורונה

"כאבא במשרה מלאה, עובד הייטק ומאמן ריצה במשרה חלקית התגובה הראשונה שלי לסגר היתה קללות נמרצות ותחושה של סוף העולם", מספר מוי קסמן. "חשבתי שהילדים לא ילמדו כלום, הם ישגעו אותנו ואנחנו נשגע אותם, לא אוכל לאמן או לרוץ - איזה אסון.

"והנה, מחלוף שבועיים שבהם כולנו ביחד בבית יש תחושה שהלימון הפיק לימונדה. לימונדה שרוב הזמן היא טעימה ומתוקה ולפעמים מתגנבת לה קצת חמיצות. כל בוקר אשתי ואני זוכים לזמן איכות בזמן הליכה עם הכלבה. בצהריים כל המשפחה אוכלת צהריים ביחד והילדים אפילו התחילו לשטוף כלים בתורנות. הילדים מכינים את העבודות של הלמידה מרחוק והציונים אפילו השתפרו ובערב אנחנו עושים פאזל של 2,000 חלקים.

"הכלבה הפכה ליקירת הבית וכולם רוצים לרדת איתה. גיליתי שאפשר לאמן גם דרך הזום והאימונים אפילו יותר יעילים מפני שהמתאמנים לא מדברים כל כך הרבה אחד עם השני ופתאום יש לי זמן לכל אימוני הכוח שהבטחתי לעצמי לעשות.

משפחת קסמן. "הכלבה הפכה ליקירת הבית"(צילום: אלבום פרטי)

"אחרי ההסגר ואחרי שכמובן אלך לתת חיבוק ענק ואלף נשיקות לאמא שלי שנמצאת לבד כבר שלושה שבועות בבית, אקפוץ לחוף הקשתות בקיסריה, אצלול ואשחה", מספרת מיכל אורבך. "נראה לי, שלא יצליחו להוציא אותי מהמים. מתגעגעת כל כך לחופש האמיתי.

"הימים האלו מרגישים כאילו מישהו בוחן אותנו ובודק את שתי המילים שתמיד נאמרות, ועכשיו תופסות משמעות חזקה ביותר - 'העיקר הבריאות'. כאמא לשני מתבגרים הימים מאתגרים, ומיום ליום אנחנו מוצאים את הנוסחה להישאר שמחים ולא להיכנס למריבות מיותרות.

"אני חושבת שהזמן מטיב איתנו ומלמד אותי כאמא לשחרר מהלימודים וליהנות מהדברים האחרים. אם זה אימון קרוספיט שהבן שלי אימן אותי או לראות סרטים יחד כל המשפחה, ארוחות משותפות מרובות מאוד וחזרתי לבשל ולאפות יותר מתמיד".

מיכל ובתה. "חיבוק לאמא וישר לחוף הים"(צילום: אלבום פרטי)

לשבת במרפסת וליהנות מהשקט

כששאלתי את רות אופק מה היא תעשה יום אחרי שהתקופה תסתיים, היא לא חשבה פעמיים: לרקוד ולקפוץ משמחה כל הדרך הביתה מפיזור למסגרות, ואז לשבת במרפסת על הנדנדה עם כוס קפה קר וליהנות מהשקט. בנוסף, לארגן מפגש חברות בלי שום מסך מחשב ולהרים מסיבת ריקודים עם אלכוהול ולחגוג את החזרת הזמן לעצמנו.

"אמנם נחמד שיש פתאום יותר זמן לבלות עם הילדים, אבל כמו כל דבר שמגיע במינונים גבוהים מדי זה כבר לא קייטנה מוגבלת בזמן, אלא אתגר אמיתי שיש בו לא מעט קשיים ורגעי שבירה. כאמא לשלושה ילדים בגילאים שונים, כשהקטנה בת שנתיים וצריכה תשומת לב רבה, אני מוצאת עצמי 'מתפזרת' יותר מדי פעמים ולא ממש מצליחה לנהל סדר יום מסודר לילדים.

"התחושה היא של כיבוי שריפות וניסיונות 'לג'נגל' בין מתן תשומת לב לכל ילד לפי צרכיו, דאגה שילמדו, הכנת אוכל, תחזוק הבית ותפקוד בכללי. אני בעלת שני עסקים, ובמצב הנוכחי לא מצליחה למצוא את הזמן לעבוד ולתחזק את העסקים שלי, וגם בזה יש הרבה תסכול וקושי".

הקפה של רות אופק(צילום: אלבום פרטי)

לחבק

"כעצמאית מזה עשור וכאם חד הורית שמגדלת ילדה וגור כלבים במשמורת משותפת, התחושות שלי לא פשוטות למרות שאני משתדלת לשמור על אופטימיות למען הילדה", אומרת בת אל שגב. מאז ומתמיד הייתי ועודני אדם של אנשים. מתוקף היותי יועצת תקשורת ושיווק, אני נפגשת עם לא מעט אנשים ביום יום. אני אוהבת את הלקוחות שלי ורבים מהם הפכו לשמחתי לחברים שלי. עם מרבית לקוחותיי אני פותחת פגישה בחיבוק.

בת אל ובתה. "מתגעגעת לחיבוקים"(צילום:אלבום פרטי)

לרוץ חצי מרתון בחו"ל

"במשך ארבעה חודשים התאמנתי לריצת חצי מרתון בליסבון", מספרת הילה אנקור. "אלה היו חודשים מאוד אינטנסיביים, וגם כשהתחילה הקורונה וכשאמרו שלא טסים לאיטליה, המשכתי להתאמן. יום לפני שחברת התעופה שלחה את הודעת הביטול הרשמית עדיין רצתי את ה-18 ק"מ שהיו רשומים בתוכנית האימונים. עכשיו אני מחכה שהכל יעבור ובינתיים מחפשת וחושבת על היעד הבא.

הילה אנקור בוחרת יעד חדש(צילום: אלבום פרטי)

הופעה של בילי אייליש

"הימים האלה שבהם כולנו יחד כל הזמן מוציאים מכל אחד מאיתנו את כל הרגשות גם הלא זוהרים", אומרת הילה שלזינגר. "לשמחתי בבית יודעים שאני לא מסתירה את הרגשות, מה שמאפשר גם לבנות שלי ונותן לגיטמציה לדבר את מה שהן מרגישות וחוות. לא תמיד זה קל אבל זה תמיד עדיף על הסתרה.

"זו תקופה שהדימוי הכי טוב שאני יכולה לתת לה היא כמו להיכנס למאיץ חלקיקים שהכל בא לידי ביטוי בעוצמות גבוהות. אחרי שהקורונה תעבור אני חולמת לנסוע עם הבת שלי לפסטיבל מוזיקה בפאריז כדי לראות הופעה של בילי אייליש".

הילה שלזינגר מחכה כבר להופעה בפריז(צילום: אלבום פרטי)

לרקוד עם אחותי

"אחותי לורין ואני מחוברות מאוד. יש לנו אותו תאריך יום הולדת בפער של 16 שנה", מספרת יערה אלון. "עברנו התמודדויות דומות ותמכנו אחת בשניה בתהליך ההחלמה. פרט לילדים, היא המשפחה הקרובה ביותר שלי. בחודשיים האחרונים אני נמצאת בתהליך של גירושים והמעבר לאם חד הורית, פלוס חל"ת, פלוס חינוך ביתי וסגר - קשוח.

"הילדים ואני כמו כולם - מבשלים, אוכלים והרבה במסכים, ומתגעגעים לדודה לורין. הדבר הראשון שהייתי רוצה לעשות כשכל זה ייגמר יהיה לצאת לרקוד איתה ולהרגיש את התחושה המשכרת הזו, שכבר כמעט שכחנו, של החופש".

לורין ואחותה רוצות לרקוד (צילום: אלבום פרטי)