היום בו מילאן וליברפול גרמו לי לחזור בזמן / טור

אתם יודעים שפעם לא היו שידורים חיים למשחקים? באמת. המשחקים אמנם היו מצולמים, אבל רק בתוכנית סיכום המחזור היינו מקבלים, במקרה הטוב, תקצירים שלהם. הפעם הראשונה אצלנו בארץ שהחליטו לשדר משחק ליגה שלם בשידור חי הייתה במחזור האחרון של עונת 1985/86, כשמכבי חיפה והפועל תל אביב נפגשו ראש בראש על האליפות.

לכל הטורים בפרויקט:

מסיבת הסיום המושלמת של מכבי ת"א

כחול עמוק: הניצחון הבלתי נשכח של צרפת על ארגנטינה

היום בו מת הכדורגל היפה

היום שבו רונאלדו ופורטוגל גמרו לי את האמונה

תארו לכם מצב שהיום היינו מקבלים משחקים גדולים בדיליי – בלתי נתפס נכון? אז לי זה קרה, ולא בסתם משחק, בגמר ליגת האלופות, ולא סתם אחד – ב-2005, בין מילאן וליברפול. כן, אני רציני, צפיתי במשחק הזה רק 12 שעות אחרי שהוא הסתיים והייתי המום שהחמצתי את זה.

השוויון של אלונסו. לא אמיתי גם בשידור החוזר(צילום: AP)

האמת היא שזה לא ממש היה תלוי בי – יותר בצה"ל, שהחליט שאני צריך לעלות למארב בדיוק על גמר ליגת האלופות. היינו באותה תקופה במוצב בחרמון, הגמר נפתח ב-21:45 (למי ששכח, זו הייתה השעה האחידה של משחקי הצ'מפיונס עד לפני כמה שנים), ואנחנו היינו אמורים להיות בטנק ב-22:00.

"נו טוב", אמרתי לעצמי. "אין מה לעשות, נראה כמה דקות ראשונות – ממילא לליברפול אין שום סיכוי, זה לא כוחות". וכדי להבין למה חשבתי כך, בואו נחזור שנייה להרכבים של שתי הקבוצות באותו גמר.

ג'רארד גולש לרגליים של קאקה. פערי הכוחות היו עצומים(צילום: AP)

מילאן עלתה עם: דידה, קאפו, נסטה, סטאם, מלדיני, פירלו, גאטוסו, סיידורף, קאקה, קרספו ושבצ'נקו.

בליברפול פתחו: דודק, פינן, קראגר, הופייה, טראורה, אלונסו, גארסיה, ג'רארד, ריסה, קיואל, בארוש.

כן, אלו באמת ההרכבים שפתחו בגמר הזה. כן, ליברפול זכתה עם ג'רארד, עוד כמה שחקנים סבירים, סטיב פינן וג'ימי טראורה. וכן, אנצ'לוטי איכשהו לא הצליח להניף גביע למרות הסגל המטורף הזה.

כבר בדקה הראשונה פאולו מלדיני מחזק את מה שחשבתי עם שער מוקדם, שאותו עוד הספקתי לראות בשידור חי. מיד אחריו עלינו למארב (בלי טלפונים כמובן) וביקשנו מהחמ"ל שיעדכן אותנו אם יש שערים. "קרספו, 0:2 מילאן, דקה 39", מדווח לנו החמ"ל ורגע לפני ההפסקה מוסיף: "0:3 מילאן, דקה 44, קרספו עם צמד". "הגמר הכי צפוי אי פעם", אמרתי לעצמי.

מלדיני חוגג. את הגול שלו עוד ראיתי בלייב(צילום: AP)

ואז התחילה ההזיה. "ג'רארד צימק ל-3:1", עולה הקול של החמ"ליסט בקשר. שתי דקות מאוחר יותר: "3:2, שמיצר". "פנדל לליברפול...", הוא מכריז והמפקד שלי עונה לו ומסתלבט עליו: "נו, ובטח עכשיו גם 3:3, נכון?". "כן, צ'אבי אלונסו השווה". הכל אגב, בצורה מאוד מאוד מונוטונית של חמ"ליסט עייף (לפחות כך אני זוכר את זה).

חשבנו שהסתיימו ההטרלות בקשר, מסתבר שלא, כי אחרי שקט ארוך, הקול שלו חותך על השקט ואומר: "הארכה". גם המילים "הולכים לפנדלים" ואז "ליברפול ניצחה בפנדלים" היו שם אחרי הרבה מאוד זמן, כשכולנו לא מבינים למה הוא החליט להמשיך עם השטות הזו, שלא הייתה מצחיקה גם שעה קודם לכן. המארב הסתיים, שכחנו מזה לגמרי, וב-5:00 לפנות בוקר חזרנו לבסיס והלכנו מיד לישון. בערך ב-12 התעוררנו (בצבא אוכלים ארוחת צהריים ב-12, לא נתעורר?) והלכנו לאכול.

החמ"ליסט דיווח בקול מונוטוני. דודק עוצר את שבצ'נקו(צילום: AP)

שחקני ליברפול במצעד החגיגה. גם הם לא האמינו שככה זה נגמר(צילום: AP)

"איזה משחק הפסדתם", אומרים לנו שני חי"רניקים בחדר האוכל. "טוב, אפשר להפסיק עם ההצגות", אנחנו עונים. "כמה נגמר בסוף?". "מה כמה נגמר? אורן (לא זוכר את השם של החמ"ליסט, נגיד שזה היה אורן) אמר לכם בלייב, ליברפול זכתה בפנדלים".

נכון האימוג'י עם העיניים הפעורות, סמוק כולו והמום?

תדמיינו אותו - ככה נראיתי. רצתי מיד לחפש עיתון, כמובן שלא מצאתי, אבל כן ראיתי שעוד רבע שעה מתחיל שידור חוזר של הגמר (ערוך כמובן, בלי הפסקות) – אז צפיתי בכולו. וזה-היה-מדהים. ידעתי את התוצאה, ידעתי מי כבש ומתי, הכרתי הכל – אבל לא האמנתי שזה קרה באמת, ופיספסתי את זה. או בעצם צפיתי בזה, אבל בדרך שלי.