כשעצמאי עם מקצוע הופך למלקט בסופרמרקט

מתוך האלבום חג ומועד ומלקט

טוב אני רוצה לספר משהו. יש לי שני בנים והם רוצים לאכול ממש כל יום. הבעיה היא שכל הפרויקטים בענף שלי התאיידו לאחרונה. אי לכך התחלתי לפני שבועיים לעבוד בסופר שליד הבית כמלקט, כלומר זה שמוריד את המוצרים מהמדפים לארגזי המשלוחים שהזמנתם. זה 31 שקל לשעה ויש בונוסים על עמידה ביעדים. הסטנדרטים של התקופה לא גבוהים ו"יעדים" זה בעיקר לא לאיים על הלקוח ברצח כשמתקשרים להגיד לו שאין ביצים. כי אין ביצים. די. נגמר הסיפור הזה. גם נייר טואלט. אל תזמינו.

לפני שבועיים, מישהי פרסמה בפייסבוק שהיא עובדת שם, אז קפצתי לבדוק אם צריכים עוד עובדים. שאלו "מאיזה חברת כוח אדם אתה". אמרתי אין חברת כוח אדם, ראיתי בפייסבוק את הפוסט של מורן אז באתי. אמרו "אה בדיוק פיטרנו את מורן. היא איימה על לקוח ברצח. טוב, התפנה תקן, קח ת'סמארטפון שלך ותתקין את אפליקציית הליקוט".

הצמידו אותי למלקטת מבוגרת, אמרו לי "היא תלמד אותך, היא כבר ראתה הכל". הסיבוב איתה היה מאיר עיניים. גיליתי שכשהיא רואה שמוצר הולך לאזול היא מחביאה כמה אריזות שלו בפינה שכוחת אל בסופר (מדפי הללא גלוטן) כי היא שונאת שיש לה חוסרים בהזמנה. אולי כל הביצים אצלה, לא יודע.

אזל

עוד היא סיפרה לי שאם מישהו מזמין למשל קילו תפוחי אדמה, עליך לשקול כמה יש בשקית שארזת אבל אסור לכתוב בדיוק "1.0 קילו", כי האפליקציה מניחה שתמיד יהיה פער בין מה שהוזמן לבין מה שיצא בשקילה. אז אני נאלץ לא פעם לשקר ולהגיד שיצא "0.99 קילו" למרות שיצא קילו עגול. אם יש חפיפה בין ההזמנה לשקילה האפליקציה מתריעה עליי ברמה הארצית שאני חפיפניק, מעגל מספרים. בנוסף, האפליקציה מרשה עד 200 גרם חריגה בין ההזמנה לשקילה. אבל יש מוצרים שאין מצב לקלוע בהם בול. כמו פומלה. הפומלה היא ענקית, זה לא שתוציא פומלה קטנה מהשקית ותגיע בול למשקל. ככה המציאו את הפומלית אגב.

אבל עכשיו אין פומלית. אל תזמינו.

בקיצור כך מייתרת האפליקציה מוצרים כמו פומלה שאין סיכוי להביא 200 גרם יותר או פחות ממנה. אז יש באמצע הסופר ערימה ענקית של פומלות פגות תוקף. לא צוחק. בקיץ זה יהיה עם אבטיחים. אם בכלל יהיה קיץ. תתעדכנו באתר משרד הבריאות.

משתעלים ומכחישים

הסופר הומה אדם. זה המקום היחיד שעוד מותר ללכת אליו. כמובן שאין שום נקודה בסופר שמאפשרת מרחק של שני מטר מהקשישה המשתנקת שלידך. והן באות עם שלל אלתורים במקום מסיכות. אתמול ראיתי ישישה עם הליכון ומסיכת רתכים. אני רוצה להכיר אותה יותר טוב אבל היא לא שומעת מרחוק.

כולם משתעלים עליך כל הזמן ומכחישים, ובעיקר נעלבים. אתה עומד מול מקרר המעדנים ואנשים עושים "הקרב על המילקי" און יור אס, נדחפים "רק לשנייה" כדי לחטוף את הנשנושי חלבון בטעם נתרן ללא נתרן שלהם ונמרחים לי על החולצה. גערתי באיזה אחד שנראה פיקס כמו בנץ מרחוב סומסום שהתקרב יתר על המידה (המידה: מילימטר) והוא נעלבי: "מה - אני מלוכלך?". אמרתי לו לא יודע, מתי כיבסו אותך פעם אחרונה יא צהוב? אמר "אה, קלטת שאני דומה לבנץ? אמרו לי כבר פעם". חבל שלא צילמתי אותו.

"מרחק? זה עניין יחסי"(צילום: רועי עידן)

אחרי ההתלמדות התחלתי ללקט עגלה שלמה בעצמי. לא יפה להלשין אבל מימי לוי מחולון הולכת מוס דף לארח סדר פסח מחתרתי אצלה בסלון, או לפחות חושבת שזה קורה יען כי הזמינה שלוש שישיות קולה, עשרה קילו מצות, וכאלה. כרוניקה של פשע ידוע מראש. אם השב"כ לא מחפש כאלה אז בשביל מה עוקבים אחרינו תגידו לי. בשביל מה באמת? לא היה איזה מאה פעם בחירות ובסוף מי שהפסיד פשוט נשאר על הכיסא? מי זוכר כבר.

קולגה שלי, בואו נקרא לו יהושפט - כי כשהוא מתכופף למדפים של הבמבות המוזלות רואים שיש לו קעקוע Only God Will Judge Me על כל הגב התחתון (בעצם זה לא בדיוק הגב התחתון, יותר הישבן העליון) - לא מאמין שהגוף שלי ברשותי ונוהג להיצמד אליו כשיש לו משהו לומר. הוא גם לא מאמין שהסלולרי שלי ברשותי ונוהג לנסות לחטוף לי אותו מדי פעם כדי לראות על איזו הזמנה אני. בהתחלה עוד ניסיתי להסביר לו למה כדאי לו ולי שיניח לטלפונים זרים. זה הפריט שכולם לוקחים לשירותים וגם מצמידים לפרצוף, כל יום. אתמול פשוט זינקתי לאחור וצעקתי "לא חביבי". הוא לא הגיב אבל סמיר נהג השליחויות שעמד מאחוריי התחיל לשיר שיר עליז שמתחיל במילים "יא חביבי" וממשיך במילים נוספות ומגוונות בשפה הערבית.

החלק הכי טוב בעבודה זה לדבר עם הלקוחות ולבדוק שהם מבסוטים על המוצרים ששמתי להם במקום מה שחסר. שמתי לי יעד להצחיק כל אחד מהם לפחות פעם אחת. לשם כך אני מקריין להם את הרשימה כמו בפרומו של ערוץ הספורט, ולעתים מתבדח איתם על מוצרים ("למה קוראים לזה רוטב אלף האיים? כי יש בזה E202, E203, E204...").

מייישם את לקחי השואה

לפני יומיים התקשרה אמא שלי ושאלה אם יש בסניף מוצר מסוים, בואו נגיד פטל ענבים? אמא שלי בחיים לא תשתה פטל ענבים אבל תזרמו, אני צריך להסוות פה פשע. אמרתי וואלה יש שני בקבוקים אחרונים. אמרה תקנה, אני צריכה, לא נשאר בשום מקום. רצתי עם הבקבוקים לקופות ורכשתי. אחר כך הצפנתי אותם בפינה סודית שאיש לא מכיר (מדפי הבריאות) וסיפרתי לאמא שבסוף היום אאסוף אותם משם וארוץ הביתה בזיגזג. היא אמרה "אני רואה שפיתחת חשיבה של עתות מצוקה".

אמרתי לה אמא, עכשיו באים? אני דור שלישי לשואה, כל החיים הכנתם אותי לרגע הזה. אני פשוט מיישם את מה שכל חיי היה לי ברור שיגיע. ואפילו יש בזה ריגוש קל – לדעת שלמדתי משהו מסבתא. ארבעים ושמונה ליטר מים מינרליים בבוידעם למשל.

"וואי, מקווה שנשארה במבה נוגט ליד הקופה"

מפה לשם אני כבר מרגיש בבית בעבודה החדשה. מסך הטלפון לא מגיב הכי טוב לכפפות לטקס, אני לא מגיב הכי טוב ללקוחות שההערה שלהם היא "אני לא מאשר להחליף לי מוצר חסר בדומה" ובאופן כללי בטוח שבין מדפי הטבליות למדיח אמצא את מותי. אבל לראשונה בחיי יש לי עבודה שאני מצליח להסביר לילדים שלי מהי, וזה מאוד משמח אותם: אבא שם בשקית את מה שאנשים ביקשו. הפשטות מרגיעה אותם, כי הם לא יצאו מהבית כבר שלושה שבועות וכל דבר מובן עוזר להם למצוא סדר בבלגן. אבל דקה אחר כך הם שוב רעבים.