שתף קטע נבחר
 
צילום: דוברות הדסה עין כרם, AFP

מה למדתי כשהאזכרה של אבא עברה לזום

פעם בשנה היינו נפגשים בבית הכנסת של אבי, והוויתור השנה כאב מאוד. ואם זה מה שאני חשתי, מה מרגיש מי שבית כנסת הוא מהות היומיום שלו?

 

עינת עמדי ()
ענת יונה עמדי

השיח הציבורי של הימים האחרונים מצביע על בתי הכנסת כמקום המועד ביותר להידבקות בנגיף קורונה, והפיד שלי בפייסבוק התמלא בפוסטים שמתקוממים על קלות הדעת הבלתי נסבלת של המתפללים שהמשיכו ללכת ל"מעבדת החיידקים" בעת הזו.

 

 

יום פטירתו של אבי ז"ל חל גם הוא השבוע. מדי שנה אנו מציינים זאת בהרכב משפחתי גדול בבית הכנסת שבו הוא התפלל מדי יום, ובו אנו מתכנסים לאירועים של אבל ושמחה. מכורח הנסיבות, ובהתאם להנחיות משרד הבריאות, השנה ציינו את היום כל אחד בביתו ובשיחת זום משותפת.

 

זה היה ויתור הכרחי אבל כואב. מאוד כואב. התקשיתי לזכור אירוע משמעותי במעגל החיים שלי ושל המשפחה שקהילת בית הכנסת לא הייתה חלק ממנו: שבתות, חגים, חתונות, לידות ועוד. כשאני חושבת על אלה שבית הכנסת הוא חלק בלתי נפרד מהיומיום שלהם, ולמעשה חלק בלתי נפרד ממי שהם, אני רק יכולה לדמיין את הכאב וגודל הוויתור שנדרש מהם בעת הזו.

 

ובכל זאת, בימים האחרונים עלו לסדר היום כמה סוגיות קורונה חשובות שהובילו לקבלת החלטות אמיצות וראויות להערכה: קבוצת רבנים התירה בדחילו ורחימו, ובפסיקה תקדימית, הפעלת שיחות וידאו בליל הסדר על מנת לאפשר להיות יחד במציאות של פירוד, על מנת להקל על בדידותם של אנשים מבוגרים המסבים לבד בליל הסדר. במקביל פורסם סרטון הסברה שקרא לציבור הערבי לא ללחוץ ידיים ולא לבוא במגע, אף שאלו חלק מהגינונים ואורח החיים התרבותי. דוגמאות אלה מעידות על הדילמות של קבוצות שונות בישראל שמבקשות לשמור על מי ומה שהן בתוך המציאות החדשה שנכפתה עליהם.

 

מגפת הקורונה - טורים נוספים:

 

 

נכון, צו השעה מחייב ויתורים כואבים. הוא גם מחייב לגלות אחריות, לדרוש ויתורים מאחרים ולהתריע כשאלו לא נעשים. אבל צריך להכיר ולזכור את הכאב שבוויתורים הללו. ההתמודדות עם מגפת הקורונה דורשת מאיתנו ומאחרים לוותר על מנהגים, מקומות או טקסים שמהווים ממד חשוב בהווייתנו וזהותנו. "לוותר על ציפור נפשנו", כפי שהגדיר זאת הנשיא ראובן ריבלין בנאום ארבעת השבטים.

 

חברה יקרה מבני ברק שלחה לי תמונה – לא חריגה בימים אלה – שהיא צילמה מחלון ביתה ותיעדה מניין של נפרדים. כל אחד מהמתפללים נמצא בביתו אבל יש חזן (בקומה ראשונה מימין). אל מול התמונות של חרדים רוקדים בחתונות או משתתפים בלוויות המוניות – התמונה הזו הצליחה לזקק סיפור עדין על תהליכי שינוי וכאב.

 

היא גם אפשרה לי קצת להוריד חומות שהלכו ונבנו אל מול הציבור החרדי, לראות את הטלטלה שעוברת עליו ואת המורכבות. דרך זה היא אפשרה לי לפלס את הדרך מחוץ לחומות הניכור ולזכור שכולנו יחד בתוך הסיפור הזה.

 

משבר הקורונה מציב בפני החברה שלנו איומים לחוליים שונים – חולי בריאותי, חולי כלכלי וגם חולי חברתי. התמונה ששלחה אליי חברתי העניקה לי קצת מרפא לפחות לאחד מהם: היכולת לראות את הגיוון והמורכבות בתוך הקבוצות השונות.

 

היא גם שלחה לי תזכורת חשובה על החובה להחזיק במקביל בשתי המחויבויות: לדרוש ויתורים כואבים ומנגד להכיר בכאב. רק אם נזכור את שתי המחויבויות הללו, נוכל לפלס את דרכנו חזרה לחברה בריאה יותר, בכל המובנים.

 

  • ענת יונה עמדי היא מובילת פרויקט קהילות מורים לחיים משותפים במרכז אקורד - פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים