📷
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - "יְמֵי חַיֶּיךָ" – הַיָּמִים, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – הַלֵּילוֹת (מתוך ההגדה)
את ההגדה של פסח יקראו השנה לא רק בליל הסדר, אלא בליל הסגר. יהיה זה לילה קצת עצוב שבו המשפחה תחגוג הרחק מן הסבא והסבתא, הרחק מהשולחן הארוך עם הדודים והחברים, הרחק מהאווירה הרגועה, המאושרת והשלווה. אפילו הרחק מסצינת האפיקומן העליזה. אבל לא רק היעדר שלווה וחג ילוו את הסדר אלא גם מוטיבים של פחד, של חשש, של דאגה מן העתיד ישררו בשל מגיפת הקורונה. שאלות אקוטיות של "מה יהיה" יצוצו ללא ספק לצד קושיות "מה נשתנה" המסורתיות.
לסט השאלות המפחידות האלו יש אולי תשובה, והיא נקראת "הגדה של הנפש" שאותה חיבר הרב חגי לונדין. ההגדה הזו מתמודדת עם הפחדים העמוקים ביותר שלנו, והיא גם יכולה להם. כך למשל הציטוט של רבי אלעזר בן עזריה מדבר בדיוק על מצבנו. הוא מונה בגיל צעיר (18) לנשיאות הסנהדרין, אך כבר אז היה "בקבוצת הסיכון", זקנו הלבין והוא חש שגילו הכרונולוגי עומד על 70. הוא שואל: לשם מה מזכירים את יציאת מצרים בלילות? לשם מה בחושך, בפחד, בדאגה? יציאת מצרים היא אירוע חגיגי של אור, של יום של שמש, מדוע צריך להזכירה גם בשעות הקשות?
אבל בן זומא, מחכמי ישראל בתחילת המאה השנייה לספירה, עונה על כך בדיוק מצמרר: דווקא מתוך הקושי, בתוך הליל אפשר למצוא גם את האור. איך עושים את זה? מתבוננים על התמונה הגדולה. על כל המרכיבים שלה. לכן הוא דורש את המילים "כל ימי חייך", כלומר תפיסת התמונה במבט פנורמי. מקיף. כולל. בפרספקטיבה רחבה כזו, ניתן לראות איך גם המקטעים של החושך, של הגלות, של הלילה היו נדבך מכונן בדרך אל האור, אל הגאולה. מי שחי בשואה למשל, אומר הרב גולדין, ראה מסביבו רק את האימה, את הזוועה ואת המוות. כיום אנו יודעים שבמבט על, לשואה היה גם חלק מרכזי בתקומתה של מדינת ישראל. מי שחי את הקורונה האיומה של 2020 על כל מוראיה עשוי לגלות בפרספקטיבה רחבה יותר כי דווקא ממנה צמחה ישועה, דווקא בתוכה הופק אור בהיר.
לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים טז, ג)
הרב חגי לונדין, מהרבנים הצעירים והבולטים של הציונות הדתית, מוכר לעשרות אלפי מאזינים וצופים שעוקבים אחר שיעוריו וספריו במדיה. את העבודה על ההגדה החל לפני כשנה, זמן רב לפני שהנגיף הראשון התגלה במחוז חוביי שבסין, אבל באופן מופלא העבודה עליה הסתיימה בעיצומה של מגפת הקורונה: "הרעיון המרכזי של ליל הסדר, אם מתבוננים בו טוב, הוא יציאה מן המְצָרִים שבהם אנו נתונים", אומר הרב לונדין, לאמור אנו לא רק יוצאים גיאוגרפית ממצרים, אנו מנסים בתהליך נפשי מורכב להיחלץ מן המצרים שלנו, שכוללים מצוקות, פחדים, חסימות נפשיות ותעוקות.
איך אפשר לא לפחד מהמספרים שמגיעים מאיטליה, למשל?
"לימוד מעמיק של ההגדה של פסח מלמד אותנו שבסוף האופטימיות מנצחת. יש קשיים, יש מצוקות, אבל בפרספקטיבה רחבה יותר אנו יודעים למשל שהאנושות עברה וגם שרדה אירועים קשים ומורכבים מהנגיף הנוכחי. ההגדה מלמדת אותנו שבמבט ריאלי אנו נגיע לארץ המובטחת. גם הכלכלה, גם הבריאות ישובו לסדרן. אנו נמצאים כעת במצב זמני. קשה, מציק, אפילו מפחיד, אבל בר חלוף".
אבל גם כשהמגפה תחלוף, נזקיה יישארו.
"אנחנו מתמודדים עם שני פחדים – הבריאותי והכלכלי. אם נתבונן בפרספקטיבה רחבה, נוכל לקבוע שהאיום הבריאותי אומנם אינו דבר של מה בכך, אבל לצד זאת ישנן מחלות קטלניות יותר. אנחנו גם לא מתמודדים עם הדבר השחור של המאה ה-14, שמחק חמישית מאוכלוסיית העולם. אבל את האור אפשר לראות דווקא בהיבט הכלכלי. רמות המותרות והצריכה ירדו פלאים, ובכך יש אלמנט חיובי: לא עוד חתונות ראווה של 2,000 איש, לא עוד החלפת רכב כל שנה אלא אחזקה של מספר שנים – שומו שמיים – באותו רכב. אף אחד לא יהיה רעב ללחם, אבל הסטנדרט התרבותי יקבל פרופורציה חיובית".
האלמנטים החיוביים הללו, שאותם מתעקש הרב לונדין לזהות בתוך האפוקליפסה שבה אנו שרויים, מאפיינים את החמץ והמצה. שכן מהו חמץ? קמח ומים שתפסו נפח רב מן הנדרש, מכאן גם המילה החמצה. כישלון. מצה, המגיעה מן השורש מיצוי, אכן מהווה סך מדויק ומרוכז של קמח ומים. בליל הסדר, מדגיש הרב, אנו משילים מעלינו את החמץ, את הנפחים שאיננו נדרשים להם, ומתמקדים במצה - באלמנטים החשובים בחיינו שהם המשפחה, האמונה והערכים שלנו.
כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם (שמות יד, יג)
ארץ מצרים, מטעים הרב בהגדתו, אינה רק מקום גיאוגרפי, אלא הייתה "בית העבדים" הגדול של העולם העתיק. גם אם הצליח עבד לברוח ממצרים בגופו – "המצריות" המשיכה לשלוט בנפשו. המילה מצרים מגיעה מהביטוי מצר והיא ביטוי לחסימה נפשית, לצרות אופקים ולחוסר התקדמות. זוהי העבדות, וזוהי התרבות האלילית הדוגלת בהעצמה של הצדדים היצריים והגסים שבנפש האנושית.
ב"הגדה של הנפש" אנו מנסים לצאת מ"המצריות" הזו. מהאלילות הזו שכוללת את הפחדים החייתיים שלנו. לכן אנו מקריבים את השה – בעל החי שבחר לו העם המצרי לאלוה כדי "לשחוט" אותו טבע, אותה נהייה חסרת חשיבה אחרי העדר. גם השיר הלכאורה פולקלוריסטי על "חד גדיא" מלמד על תהליך ההתבגרות: הגדי הוא סמל לתמימות, אבל אז מגיע החתול הערמומי ומולו מתמודד הכלב העוצמתי. המקל מנסה להכניס אותו, כמו כל טינאייג'ר, למסגרת וכן הלאה עד לקב"ה, שלמעשה מנווט את כל התהליכים הנפשיים הללו.
מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה - כֻּלּוֹ מַצָּה!? (מתוך ההגדה).
הרב קוק כתב כי יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו. בעקבות הגאון מוילנא פונה הרב לונדין בשמו של בעל ההגדה ושואל בקול נוקב אותך הקורא: עם ישראל ייגאל בסופו של דבר, אבל היכן אתה מצוי בטור של היוצאים ממצרים? האם אתה עדיין שבוי בנשמתך בפחדים, במצוקות, בטבעים שכה אפיינו את העם המצרי? האם אתה בראש הטור – בזה שכבר חצה את הים, או שאתה בקצהו במרחב הלימינלי שהמצריות החייתית והגשמית שולטת בו? לא לחינם מקבל המעבר בים את השם ''קריעת ים סוף", שכן בחצייה האמיצה הזו מצליח העם לנצח את הפחד, את תחושת הסוף שמאיימת עלינו ללא הרף. והניצחון הוא אינדיבידואלי. הוא שלך. אתה זה שחוצה את ים הפחדים וצולח על גלי התעוקות. בסיפור החסידי המפורסם על רבי זושא אמר הצדיק שכשיגיע לעולם האמת, לא ישאלו אותו "למה לא היית אברהם אבינו?", אלא הוא יישאל באופן הישיר ביותר: "זושא, למה לא היית זושא?"
וחוץ מהסוף, מהמוות, מהמחלות, מהפחדים, מהדחקים ומהיצרים החייתיים מבקש בעל ההגדה דרך קולו של הרב הצעיר להזכיר: יש עוד ערכים חשובים בחיים. יש משפחה. יש הורים. יש גם ילדים. ואם כבר ילדים, הם כנראה החכמים האמיתיים, שכן הם שואלים: מדוע בלילה הזה אנו אוכלים רק מצה, ומדוע בלילה הזה אנו אוכלים רק מרור, כי הם בעצם אומרים: נטשו את החמץ שתפח עם כל האלמנטים השליליים, חדלו מלנסות לתבל את הארוחה בעוד ירק ועוד ירק, בעוד מכונית ובעוד דירה, בעוד תעוקה ובעוד חרדה. התמקדו בדברים החשובים ועשו זאת מתוך רעננות, מתוך הסבה ונחת. קריאה כזו, יחד עם אמצעי הזהירות הנדרשים על פי משרד הבריאות, עשויה לנצח אפילו את נגיף הקורונה.
