להוציא את אלוהים מהארון התקשורתי
חרף המגפה שמטלטלת את הנפש והדעת, הטאבו נשמר והעיתונות בארץ לא עוסקת כלל באמונה. בבחינת מה לנו ולפרימיטיביות הזו של רוב הישראלים
אחד הדברים שחוקרי תקשורת לומדים מהר הוא שחשוב לבדוק מה נאמר בה, אבל לא פחות מכך – מה לא נאמר בה. אילו עובדות לא מוצגות בחדשות? איזה אופציות של חיים לא מופיעות בדרמות טלוויזיוניות? אילו קולות לא נשמעים בתוכניות ריאליטי? זה חשוב, כי התקשורת בכלל והעיתונות בפרט הן מקור המידע המרכזי שלנו על מה שיש ואין בעולם. הן יוצרות, הלכה למעשה, את מציאות חיינו. כשמשהו מוצג שם – אנחנו מודעים לקיומו. כשלא, הוא לרוב גם לא יתקיים בתודעתנו. חוקרי תקשורת מכנים את התופעה הזאת "הבניית מציאות".
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אז הנה כמה עובדות שהתקשורת הישראלית, הכללית כביכול והחילונית דה-פקטו - גם אם יש בה עיתונאים דתיים אחדים - מתעלמת מהן כמעט תמיד; התעלמות בעייתית במיוחד בזמן שבו מגפת הקורונה מאיימת על חיי רבים.
עובדה ראשונה: בין 75% ל-80% מהיהודים בישראל, וכמעט 100% מהערבים, מעידים על עצמם שהם מאמינים באלוהים. ולא מדובר רק בחרדים, דתיים ומסורתיים - 56% מהחילונים בישראל אומרים שהם מאמינים. המשמעות היא שרבע מהיהודים במדינה הם חילונים-מאמינים. למעשה, פחות מ-10% מהיהודים מצהירים שהם לא מאמינים באלוהים, ועוד שיעור דומה לא מצהירים שהם מאמינים, אבל גם לא מצהירים שהם לא מאמינים.
טורים נוספים בערוץ הדעות:
- לך תנצח מגפה במדינה בלי אמון / פרופ' יגאל ברונר
- בשבילכם, חזרנו להיות גוש שחור אחיד / יעקב פלבינסקי
- רינה מצליח צדקה / בתיה כהנא דרור
- תודה לך קורונה
/ יאיר עמיקם
נכון, אנחנו לא יודעים למה בדיוק מתכוונים המאמינים כשהם מדברים על "אלוהים", כי הסקרים לא בדקו את זה, אבל שורה של מחקרים על החברה הישראלית (למשל, מחקר עצום של 5,600 מרואיינים שערך המכון האמריקני PEW ב-2016; מחקר של מכון גוטמן לסקרים, והספר "#יהדותישראלית: דיוקן של מהפכה תרבותית" של שמואל רוזנר וקמיל פוקס, הוצאת דביר, 2018), מראים שזו חברה שאפילו החילוניות בה מלאת אמונה.
עובדה שנייה: מאות, אם לא אלפי מחקרים שנערכו במערב על אמונה פרטית, כזו המנותקת מפרקטיקות דתיות או שייכות לקהילות דתיות, מעידים שיש בה תרומה עצומה לאיכות החיים של המחזיקים בה. כך למשל, אנשים שמדווחים שהם חשים "קרבה לאלוהים" נוטים יותר מאחרים לדווח על ביטחון קיומי, אושר ושביעות רצון.
עובדה שלישית: פסיכולוגים של אמונה טוענים שהיא חשובה במיוחד בתקופות של משברים או טראומות. היא מורידה לחץ נפשי, תורמת לחיזוק שקט רגשי, מצמצמת דיכאון, חרדות ותחושת אובדן שליטה.
העובדות הללו מאפשרות לשער כי רבים במדינת ישראל, כולל רוב הקהל של התקשורת המיינסטרימית, נאחז בימים אלה במה שהוא רואה כאלוהים. בין אם הם משתמשים במילה הזו ובין אם לאו, בין אם הם מחזקים בתפיסה המסורתית של אלוהים כ"אבינו שבשמים", המכוון את העולם ואת חיינו באמצעות השגחה פרטית, ובין אם לאו – הם פונים עכשיו לכוח שבו הם מאמינים כדי לקבל תחושה של עוצמה וערך מול הסכנה. הם מתפללים – בין אם תפילה פורמלית מהסידור ובין אם תפילה פרטית בליבם – אל מה שהם מאמינים בו ומבקשים תחושת שותפות ונחמה.
אבל בתקשורת החילונית? יוק! בה אמונה היא טאבו, ועל אלוהים לא מדברים. כשמסתכלים בתקשורת המיינסטרים נדמה כאילו כולנו אתאיסטים, אף שההגדרה הזו מתאימה בפועל רק למעטים.
מרואיינת אחרת הוסיפה: "בארץ נוטים לתייג אנשים בקטגוריות, אז אם את חילונית, לא יכול להיות שאת גם מאמינה. אם העניין שאני מאמינה יעלה בשיחה, מיד יכניסו אותי לקטגוריה של הפרימיטיבים. כאילו, אם את כל כך משכילה, אז מה פתאום את מאמינה? כאילו אין כבוד לזה שאת יכולה להאמין".
אבל אמונה איננה ביטוי לפרימיטיביות או להיעדר השכלה, והחילוניות בישראל רחוקה מלהיות אתאיסטית, נטולת אלוהים. אלו הן רק הצגות פשטניות, היוצרת תמונה שטחית לגבי היחסים בין חילונים לדתיים בישראל.
- איפה היה אלוהים במגפת הקורונה
/ ד"ר הגר להב
זיהוי הזיוף הזה יאפשר לתקשורת החילונית לדבר אחרת אל ועל חילונים. במקום להתנהג כאילו אין אלוהים בסביבה, היא תוכל לומר לחילונים, המסורתיים והדתיים הצופים בה: "מותר לדבר על אלוהים, זה אפשרי, זה נפוץ מאוד, זה לגיטימי וזה אפילו רצוי".
העיתונות יכולה, למשל, להביא סיפורי צבע על חילונים-מאמינים, כפי שהיא עושה זאת ביחס למגזרים רבים נוספים. היא יכולה לתאר בכתבות אנושיות את מקומה של האמונה בחייהם של אנשים – דתיים וחילונים כאחד – בעת הקורונה. היא יכולה להזמין לאולפנים פסיכולוגים שיסבירו את הקשרים בין אמונה לבין עמידות אישית וחברתית בתקופות של סכנה ותחושת איום. ניתן לראיין חוקרים העוסקים בתחושת המשמעות בחיים של אנשים, שיציגו את המחקרים הרבים המראים כיצד תחושת משמעות שכזו מעניקה חוויה של סדר וטעם גם בתקופות של כאוס ואובדן, וקשורה באופן הדוק לאמונותיהם של אנשים.
אבל עיתונות המיינסטרים לא עושה זאת. היא פשוט מתעלמת. ובאמצעות ההתעלמות הזו היא כביכול מוחקת את האמונה. לאלוהים – היא מצהירה באמצעות שתיקתה – אין מקום בשיח, אין מקום בעולם, אין מקום במציאות חיינו. כשהדבר לא נאמר ישירות, אלא דרך שתיקה, זה משכיח או מעלים מהקהל את עצם העובדה שזו אופציה.
וכך נותרים מאמינים הצורכים תקשורת בתחושה שהאמונה שלהם לא רלוונטית. הדבר חזק כל כך עד שמחקרים בנושא מראים כי חילונים-מאמינים אפילו מתקשים להגדיר את עצמם ככאלה. כלומר, הם יודעים שהם חילונים, והם יודעים שהם מאמינים, אבל הם לא מצרפים את שתי העובדות הללו לכדי זהות מודעת.
ואיך יגבשו? הרי זה לא בתקשורת, ואם זה לא שם, זה לא קיים. הקורונה, והאתגרים הפרטיים והחברתיים שהיא מעמידה מולנו, היא אולי הזדמנות לא רעה להוציא את אלוהים מהארון.
- ד"ר הגר להב היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר וחוקרת עיתונות וסוציולוגיה של האמונה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
