"אחרי הכל את שיר": מתגעגעים לליגת העל / טור

ליגת העל, זאת שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא, כבר לא איתנו מעל לחודש. חטפה וירוס ושוכבת במיטה, נחה. אם אצטרך לספור את כל הפעמים שצחקתי על הרמה בארץ, ועל זה שכל מי שנוסע לראות כאן משחקים (כולל אני, כן?) הוא פראייר גמור, כנראה שאתעייף. היו יותר מידי פעמים כאלה.

ובכל זאת, הגעגועים הורגים אותי. באווירת החג הלא חגיגי, החלטתי להקדיש לליגה שלנו כמה משורות האהבה של הזמר הישראלי. במקור הן אולי נכתבו לנשים או גברים, אבל עכשיו זה לגמרי מרגיש כאילו מי שכתב אותן הקדיש כל מילה לכדורגל.

כמה בלגן קהל יכול לעשות. הקונפטי בסמי עופר(צילום: אורן אהרוני)

"אם הייתי יודע שזה ייגמר, הייתי מחבק אותך יותר", נשבעת! למרות שאחרי המשחק האחרון שבו הייתי הבטחתי שלא אראה יותר כדורגל. אבל עכשיו, אני מתחננת, "תחזרי, תחזרי, בבקשה ממך. אני לא מבקש את הכל". לא ביקשתי שתהיי אטרקטיבית פתאום, או שתספקי הצגות מעוררות השתאות בכל ערב. נכון, נורא נהניתי מהמופע של מכבי חיפה ומכבי תל אביב העונה, כולל סשן הפתיחה של ניקיון הקונפטי מהדשא. כמה בלגן קהל יכול לעשות, תראו מה זה. אבל בחיי, לא הייתי מתנגדת גם למשחק תחתית עכשיו.

תגידי רק שעה ויום. אוהדי מכבי תל אביב(צילום: הרצל יוסף)

זה נכון שממבט רחוק כל הזיכרונות נראים יפים, והגעגוע משכיח את מה שרע. "לא תדעי לעולם איך בכיתי כמו ילד" ביציאה מהאצטדיון, אחרי הפסד מטופש שגרם לי לבעוט בכל חפץ שנקלע לטווח שלי. עכשיו זה מרגיש רחוק. "כמעט שכחתי מה זה רגש כמו שלימדת אותי", מישהו בכלל מצליח להיזכר איך זה מרגיש? אני כבר חודש מתרגשת מסיבוב סתמי ברחוב.

אוהדי בית"ר מדליקים את טרנר(צילום: הרצל יוסף)

בכל מזג אוויר. אוהדי הפועל תל אביב(צילום: ראובן שוורץ)

ליגה שלי, אחרי הכל אני תמיד שואלת, "איך אפשר שלא להתאהב בך"? על כל הגוונים שלך, הצורות, האנשים שהופכים אותך למה שאת. וזה נכון שהכדורגל העולמי עושה לנו עיניים, אבל את תמיד תהיי "מה שהלב שלי בחר", כי כזאת את, "לא דומה לאף אחת, ויש בך קסם מיוחד", כזה שאי אפשר להסביר. יאללה, בואי הביתה, "אני כבר לא אומר אף מילה, לא אהיה רעה".

אוהדי הפועל באר שבע. מתגעגעים לשמוע על משחקים, לא על קיצוצים(צילום: אורן אהרוני)