החברה הערבית מגיבה, אך סיר הלחץ מבעבע

לצד תפקוד מרשים של תושבים ורשויות, ניכרת עלייה באלימות במשפחה, בשימוש בשוק האפור וחשש כלכלי לקראת הרמדאן. האם הממשלה שומעת?

עו"ד רסול סעדהפורסם: 12.04.20 , 00:08

עו"ד רסול סעדה(צילום: יוזמות אברהם)

מאז תחילת ביצוע בדיקות הקורונה בקרב האזרחים הערבים בישראל, בשבוע האחרון של מרץ, נרשמה עלייה משמעותית במספר החולים המאומתים: מ-56 נדבקים ב-31 במרץ ל-312 חולים ב-11 באפריל. וזה רק מ-15 אלף בדיקות – שיעור נמוך משמעותית ביחס לחלקם באוכלוסייה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

נתון מעניין נוסף הוא הפילוח הגילאי של החולים בחברה הערבית בהשוואה לשאר הישראלים: בעת שבקרב האוכלוסייה הכללית והחרדית עומד שיעור החולים בני ה-29-15 על פחות מ-30%, בקרב הערבים מדובר ביותר מ-45%.

שני יישובים נמצאים בראש רשימת הנדבקים על פי יחס בין מספר החולים למספר התושבים: דבורייה וג'סר א-זרקא. בראשון, מקור ההדבקה הוא בבית האבות יבניאל (חלק גדול מהצוות במוסד מורכב מתושבי דבורייה ומהיישוב השכן השכן שיבלי, שגם בו מספר גבוה של נדבקים). בג'סר א-זרקא הסיפור דומה: כעשירית מתושביו עובדים בבתי חולים, ומקור ההדבקה הוא ככל הנראה מעובדות ניקיון בבתי חולים באזור. מצב דומה קיים גם במקרי ההדבקה ברהט, ג'ת ועוד.

בדיקת מקור ההידבקות מלמד על תשובה מרכזית לשאלה מדוע ישנם פחות מבוגרים ערבים החולים בקורונה: לא כי הם חסינים, אלא כי ההידבקות מתרחשת מחוץ ליישובים ולמשפחות. בסקר שנערך עבור ועד ראשי הרשויות הערביות והוועד הערבי לחירום, עולה כי 70% מהאזרחים הערבים חוששים בעיקר להוריהם וקרוביהם ופחות לעצמם. נתון זה יכול להסביר את שיעורי הציות הגבוהים להנחיות שאנו פוגשים ביישובים אלה.

בינתיים, ראשי הרשויות הערביות נמצאים בחזית המאבק בהתפשטות המגפה. הם עובדים יום ולילה, לפעמים לבד בגלל הוצאת רוב העובדים לחל"ת, ובחלק מהמקומות חסרים צוותי חירום מתפקדים. על רקע זה עולים המתחים בין האינטרס הכללי המיוצג על ידי ראש הרשות, לבין חלק מהפקידים והמנהלים, שלא ממהרים לקחת חלק באכיפה מול הקהילה בשל חששם מהיום שאחרי ומחיכוכים עם התושבים.

מערכת היחסים של הרשויות המקומיות הערביות לבין גורמים ממשלתיים היא מורכבת. הנגישות שלהם למקבלי ההחלטות, גם בעת משבר הקורונה, עדיין נמוכה משמעותית מזו של ראשי הרשויות היהודיות. אבל בשטח מתחילים לראות מאמצים מוגברים, במיוחד מצד משרד הפנים, הבריאות ופיקוד העורף.

בחברה הערבית מתחולל תהליך מעניין שמושתת על הנכסים שיש לה: הקמת הוועד הערבי לחירום, ביוזמת ועד ראשי הרשויות הערביות (גילוי נאות: הייתה לי זכות לקחת חלק בהקמה), והתאגדות רוב החברה האזרחית ככוח ביצוע מול הצרכים בשטח, במקביל לשותפות שנרקמת עם משרדי הממשלה – כל אלה מייצרות הרגשה של שליטה ותגובה מהירה למענה על הצרכים שעולים.

אבל אסור להיות שאננים. החברה הערבית כרגע נסמכת בעיקר על הנכסים שיש לה: אנשי עסקים שתרמו מזון, רשויות מקומיות שנהנות מאמון מול התושבים, אלפי מתנדבים, מנהיגות פוליטית מגויסת שמדברת בשפה אוניברסלית, וצוות רפואי שמפיץ את הידע הנדרש לתושבים (אין כמעט משפחה ערבית שאין בה איש צוות רפואי). אך כל אלה ימשיכו להיות יעילים רק לזמן מוגבל.

מול התמונה הזאת ניצבת הערכה פסימית. מתחת ליישובים הערביים מבעבע סיר לחץ חברתי, עם עלייה משמעותית באלימות בתוך המשפחה וזינוק דרמטי בשוק האפור. חודש הרמדאן מתקרב כשהמצב הכלכלי קשה ורבבות איבדו את פרנסתם. לכך תוסיפו היעדר תשתיות אינטרנט וטכנולוגיה, מה שמותיר חלק ניכר מהילדים בלי אף מסגרת, וכל זה לצד עלייה במספרי הנדבקים.

מבט מיקרו על היישובים הערביים יבהיר שיהיה מאוד קשה להחזיק את האנשים בבית בלי מענה הולם מצד הממשלה בשלושת המשורים: הכלכלי, החברתי והבריאותי.