בין אם אתם מצליחים לקיים שגרת יום מסוימת עבור הילדים שלכם ובין אם הקורונה חיבלה לכם (ולהם) לגמרי בלו"ז, אין הורה אחד במדינת ישראל שנמצא כבר למעלה משבועיים בסגר ולא שמע את צמד המילים המאוס: "משעמם לי".
כמובן, יש משמעות לגילי הילדים, לתחומי העניין שהיו להם קודם, ליכולות שלהם להעסיק את עצמם וליצירתיות והפניות של ההורים, אבל אין ילד שתחושת השעמום חמקה ממנו לחלוטין, ומבוגרים רבים, בעיקר אלה שהוצאו בעל כורחם לחל"ת, יכולים להבין את זה. יום אחד יש לך עבודה וסדר יום קבוע ולמחרת יש לך הרבה שעות פנויות אבל אסור כמעט לצאת מהבית. פלא שמשעמם?
ובכל זאת, הורים רבים נלחצים כשהם שומעים שלילד משעמם ומרגישים צורך לספק לו פעילות מיידית. ד"ר גדי און, פסיכולוג שחוקר את תופעת השעמום של צעירים בישראל, ממליץ להוריד הילוך.
"הורים נלחצים מאוד מהמילה 'שיעמום' מכמה סיבות. ראשית, אנחנו חיים בתרבות שמקדשת עבודה ופרודוקטיביות ולכן השיעמום מיד מקוטלג כשלילי. הורים חושבים שאם ילד משתעמם אז משהו לא בסדר איתו, שאולי הוא יגדל להיות מבוגר חסר כיוון מקצועי ברור, או אחד שמחפש את עצמו, למרות שאין שום ראיות לכך מבחינה מחקרית.
"שנית, ילד משועמם עלול להיות חסר שקט ומתוסכל, לעורר עצבנות אצל האחים שלו ולערער את תחושת השליטה של ההורים במה שקורה בבית.
"שלישית, יש הורים שמרגישים שזה תפקידם למצוא דרך להעסיק את הילד וזה דורש מאמץ נפשי וגם גוזל מהם את המנוחה שלהם. כדי למנוע מראש את השיעמום הם מפעילים שליטה מוגזמת. המחקר מראה שבקרב מתבגרים, שיעמום בשעות הפנאי הוא תוצר ישיר של התנגדות לשליטת-יתר מצד ההורים. לכן כדאי לזכור שהשיעמום כשלעצמו הוא לא דבר רע, אלא אחד מהרגשות הלא נעימים הטבעיים שלנו. אנחנו לא רוצים להדחיק אותו אלא לתת לילדים לחוות אותו. במידה, כמובן, בלי שזה ימחץ אותם".
אם הורה אומר לילד בן 15 שיעשה משהו אחר חוץ ממסכים, והוא עונה שאין לו מה לעשות - איך מגיבים לדבר כזה?
"מסך היא מונח רחב שבהחלט יכול לספק גם פעילות חינוכית ומועילה, אבל נתייחס כעת רק למשחק ובידור (פורטנייט, טיק-טוק, יו-טיוב). כאן כדאי לעשות הבחנה חשובה: אם המתבגר אוהב את הפעילות שלו ליד המסך ונהנה ממנה במידה כזו שהוא בכלל לא רוצה להתנתק, ייתכן שמדובר בתהליך של התמכרות, לא שיעמום. לעומת זאת, השאלה שרלוונטית לשיעמום נוגעת למצב שבו המתבגר או המתבגרת כבר יושבים חמוצים ליד המסך וברור שנמאס להם, אבל הם לא מצליחים למצוא אלטרנטיבה בשבילם וגם לא נראה שהם עושים מאמץ בכיוון. הם אומרים שאין מה לעשות אבל ברוב המקרים, ואפילו בתקופה של סגר, זה פשוט לא נכון.
"יש המון אפשרויות שהם עדיין לא בדקו, והדמיון הוא אינסופי. אז למה הם לא נעזרים בו? יש כמה יכולות פסיכולוגיות שצריכות להבשיל: תחושה של אמון בסיסי בכך שהעולם שמחוץ למסך הוא מקום מספיק בטוח, מספיק מאורגן ומסודר, כך שאם אני אעשה כמה צעדים בתוכו, בטוח אמצא משהו שיחבר אותי. תחושה של ערך עצמי – שיש משהו שאני יודע לעשות היטב בעולם הזה, חוץ מלשחק במחשב. אם אני מרגיש שיש משהו שאני ממש טוב בו, אני לומד ליהנות לעשות אותו. ולבסוף, תחושה של היכרות עצמית – להיות מודע לעצמי ולדעת מה מרכיב את העולם הפנימי שלי, מעבר לדמות הווירטואלית שלי, מה עוד יכול להיות מעניין עבורי. בהקשר זה, חשוב לשים לב למסר שמעבירים למתבגרים כי דווקא עכשיו, כשהאפשרויות מוגבלות, זה זמן מצוין לפתח את היכולות האלה".
זה נחמד מאוד להמליץ לילדים ללמוד דברים חדשים כמו שפה, ספורט או ציור - אבל מה עושים כשהמתבגרים לא משתפים פעולה?
"חוסר שיתוף פעולה מתקיים על רקע היחסים בין הורים לילדים. ככל שהילד גדל, אנחנו רוצים לאפשר לו יותר אוטונומיה לנהל את העניינים שלו. זה מרכיב חשוב בהתפתחות הזהות האישית שלו. אבל הוא עשוי לא לשתף פעולה בדיוק בגלל שההמלצות באות מאיתנו ואם הוא נעתר אז הוא מוותר על חלק מהאוטונומיה שלו.
"נניח לרגע שהתקשורת טובה מספיק. במקרה כזה הרבה מאוד תלוי בשאלה איך אנחנו מנסחים את ההמלצה שלנו: באיזה טון דיבור, שפת גוף והבעת פנים היא עוברת. להמליץ זה לפתות. הורים מכירים את הילדים שלהם מספיק טוב כדי לדעת איך גורמים לילד לחוש שיש משהו מעניין בשבילו. אנשים, וילדים בפרט, מאד אוהבים שמפתים אותם, אבל אם נהיה לרגע מציאותיים, חלק ניכר מהפעילויות של הילדים נורא משעממות עבור מבוגרים. כמה זמן אפשר לעשות תרגילי חשבון עם ילד בן 7? ההורה מרגיש שאין שם כלום בשבילו והתחושה הזאת עוברת לילד. לכן כדאי לנסות למצוא מכנה משותף – פעילות שיש בה גם משהו בשבילנו וגם משהו בשבילם. יש המון אפשרויות. אני למשל אופה עם הילדים שלי סוג של מאפה גבינה לפי מתכון רומאי עתיק. אנחנו לובשים תוגה רומאית (תכלס סדין לבן מקופל) ולומדים על התקופה ונותנים לעצמנו כינויים רומיים. אפשר גם לחזור אל תוכניות חשבון ועברית שאנחנו למדנו מהן בתור ילדים ולצפות בהן ביחד. אפשר להמציא יחד פעילות ספורט או יצירה שיש בה מרכיב מאתגר גם עבורנו".
גם הילדים שלכם חולמים לפעמים בהקיץ? אתם תופסים את המבט שלהם בוהה איפשהו שם בחלל ונראה שהם לחלוטין מנותקים מהמתרחש? לפני שאתם מתעצבנים עליהם, דעו שחוקרים משערים כי יש קשר בין הנטייה של הילד לחלום בהקיץ לבין יצירתיות.
במחקר שנערך בבריטניה, ילדים שחלמו בהקיץ הצליחו למצוא הרבה יותר שימושים יצירתיים לכוס פלסטיק פשוטה. בארצות הברית, כחלק מתוכנית להקניית כישורי פנאי, חוקרים הצליחו ללמד ילדים בגילאי חטיבת הביניים לחשוב בצורה יצירתית. בהתחלה ביקשו מהילדים לשחק פינג-פונג עד שיימאס להם. אחר כך הודיעו להם שאין ברירה והם חייבים להמשיך לשחק, אבל מותר להם לשנות את כללי המשחק בכל דרך שיבחרו. בעצם, הגדירו לילדים את גבולות המגרש אבל נתנו להם חופש מלא בתוכו.
"יצירתיות קשורה לאותה תחושת אמון בסיסי שהזכרתי קודם: תחושה שאני חופשי לפעול ולהתנסות", מסביר און, "הילדים במחקר הזה המציאו הרבה גרסאות מיוחדות ומשונות של פינג-פונג בפעילות מהנה ומועילה מבחינה התפתחותית. עולה כאן גם מסקנה חשובה לגבי החיים בחברת השפע: דברים מאבדים מהערך שלהם והופכים משעממים מהר מאוד. לעיתים מחסור וגבולות, וגם שיעמום, יכולים לעודד יצירתיות".
האם לדעתך סדר יום יעיל בתקופה הזו או שכדאי לשחרר ו"לזרום" עם היום?
"לכל בית יש את המדיניות שלו לגבי סדר יום, אבל מסגרת כלשהי חייבת להיות. ילדים צריכים להבין שלהיות זרוק לזמן ארוך זה לא רק מעיק אלא גם מזיק. מסגרת כלשהי היא הכרחית על מנת לפתח תחושת אמון בסיסי בכך שהעולם הוא מקום מסודר ומאורגן ואפשר לפעול בתוכו בחופשיות וביצירתיות. ברור שבתקופה הנוכחית כדאי להרפות משליטה מוגזמת. הבית שייך לכל המשפחה וילדים ומתבגרים צריכים להרגיש שגם הם רשאים להשתמש בו. הרבה מהמגבלות שקיימות בדרך כלל – לשחק בכדור בתוך הבית, להפוך את הכריות בסלון, להשפריץ מים באמבטיה – אפשר לרכך. עם זאת, חשוב לשמור על מסגרת שבה היום כולל מגוון פעילויות: לימודים, יצירה, פעילות גופנית, מסכים, חיי חברה (בווידאו). כמו לפני החופש הגדול, כדאי לתאם ציפיות מראש ולהכין את הילד לכך שיהיו חלקים של היום שבהם לא יושבים מול מסכים, והוא צריך לחשוב בעצמו מה לעשות עם הזמן. מותר להיות עסוק ומותר להשתעמם".
מהי המלצתך להורים לילדים קטנים שמרגישים שהם צריכים כל הזמן להעסיק אותם?
"ברוב המקרים זה נובע מכך שהורים חוששים שהשעמום מזיק לילד, או שהם סובלים בעצמם מזה שהילד משועמם ואז מנסים להשיג שקט וסדר, למשל עם משחק או מסכים. אני מבין לליבם וחושב שזה מהלך לגיטימי אם הוא לזמן מוגבל. אבל כדאי לזכור שהשיעמום הוא לא דבר רע כשלעצמו. אם נרגיל את הילד שאנחנו כל הזמן שם כדי להעסיק אותו, נחליש בסוף את היכולת שלו למצוא איך להתחבר בעצמו. הילד צריך להבין שיש חלקים מהיום שבהם זאת לא אחריות של אף אחד למצוא לו משהו לעשות, ושזה לגמרי בסדר להשתעמם. אם הוא או היא מגיבים רע, אפשר להתחיל מפרקי זמן קצרים. בתהליך התפתחות תקין הילד צריך ללמוד איך להיות עם עצמו. אחת הדרכים המועילות לצמצם את התלות של הילד בהורה היא חיי חברה. ילדים יודעים לעניין אחד את השני טוב יותר מכל מבוגר. למרות המגבלות שקיימות כרגע, חשוב לאפשר לילד חיי חברה פעילים באמצעות טלפון או וידיאו. אפשר לתאם עם הורים אחרים פעילויות בשיתוף מרחוק ואז להשאיר את הילדים עם עצמם".
און, אב לשני ילדים קטנים בני 6 ו-8, מודה שגם הוא כבר נתקל במילה "משעמם" יותר מפעם אחת: "המלה שיעמום כבר הופיעה אצלנו, אבל לא בצורה של 'אין מה לעשות', אלא בהקשר של משהו שהוא משעמם ומעדיפים משהו אחר. למשל, אצלנו מותר לשבת מול המסך זמן מוגבל ושניהם צריכים לחלוק אותו. קורה שאחד יגיד על התוכנית שהשני בחר שהיא משעממת. אבל אז הוא צריך לבחור אם לחכות בסבלנות שיגיע תורו או למצוא לעצמו משהו אחר לעשות בבית. כמובן, כשפער הגילאים גדול יותר השיתוף פחות אפשרי אבל המסר צריך להיות אותו מסר. אמצעי הבידור והמשחק הם מוגבלים ולא ניתנים בשפע, ולפעמים צריך לחכות שהם יתפנו. זה לא נורא בינתיים להשתעמם. שב, תרגיש את השיעמום בלי להיבהל, תן לו לחלוף. אם יבוא לך רעיון מעניין לראש ואתה לא יכול לממש אותו לבד, תבוא לספר לי".