אם למישהו היה ספק בנחיצותה של החקלאות הישראלית, באה הקורונה והראתה לו שלא על ההייטק בלבד תחיה מדינת היהודים. "התקופה הזו מבהירה לנו כמה חשוב שהחקלאות בארץ תהיה איתנה", אומרת מנהלת מרכז מחקר ופיתוח חקלאי (מו"פ) צפון במכון המחקר מיגל, האגרונומית חיה רק־יהלום. "גם במצב של הפעלת לחץ מדיני, או אפילו אמברגו על ישראל, אם יעצרו את אספקת המזון אלינו, החקלאות המקומית היא זו שתזין את תושבי המדינה. החקלאות היא חלק חשוב בעצמאותה וחוסנה של המדינה. כשנצא מהתקופה הזו, החקלאים ישוועו לסיוע. אנחנו, מרכזי המחקר והפיתוח החקלאי, נהיה שם עבורם עם פיתוחים, שיפורים וכל הקִדמה שאנחנו יכולים להציע כדי שיצליחו לעמוד על הרגליים, להוריד עלויות ולשפר את כמות ואיכות התוצרת שהם מגדלים".
מה אתם עושים בעצם?
"אנחנו אחראים למחקר ולפיתוח החקלאי בתא שטח גדול מאוד עם שונות גיאו־אקלימית. יש כאן גידולים באזורים שהם 200 מטר מתחת לפני הים וגידולים של 1,200 מטר מעל פני הים. באקלים הסובטרופי (הנמוך) זה גידולי בננות, אבוקדו, מנגו וליצ'י ובהרים זה תפוחים, דובדבנים, עגבניות. אנחנו מטפלים גם בגידולי שדה, פרחים, פטריות מאכל וגם בבקר. יש לנו עשר חוות מחקר ויותר ממאה מחקרים בשנה. כשאנחנו מגיעים לקו הסיום עם ממצאים שיעזרו לחקלאים, אנחנו מפרסמים אותם. יש גם מדריכים שמגיעים למשקים ומדריכים אותם איך ליישם את מה שגילינו".
תני דוגמה למחקר חקלאי יוצא דופן שנעשה אצלכם.
"קינואה זה מחקר אדיר שלנו. חיפשנו גידולי שדה חדשים ורווחיים. חוקר שלנו החליט לבדוק את הקינואה. עד לאותו רגע, לא גידלו קינואה בארץ. הוא גידל כמה זני קינואה, גילה איזה זן מתאים לגידול בעמק החולה הנמוכה ואיזה זן מתאים לרמת הגולן, והגיע לתוצאות מדהימות וליבול מאוד גבוה ביחס לדונם, בטווח העליון בעולם. משם המשכנו למחקר פורץ דרך שלומדים אותו עכשיו בכל העולם, גילינו שהאכלת בקר בקינואה היא חסכונית אבל בעלת ערכים תזונתיים גבוהים ומביאה לתפוקה גבוהה הרבה יותר. זה שוק מטורף שיניב רווחים כלכליים גדולים. בעקבות המחקרים האלה, חקלאים בארץ התחילו לגדל קינואה על אלפי דונמים בארץ".
5 צפייה בגלריה
''בתחילת הדרך סבלתי מאפלייה מגדרית''. רק-יהלום בגינת הקקטוסים הפרטית
(צילום: אפי שריר)
מרכזי מחקר ופיתוח חקלאיים הוקמו בתחילת שנות ה־80 כדי לעזור לחקלאים במרחב שלהם. או כמו שאומרת רק־יהלום, "כל עסק חייב מחקר ופיתוח כדי להתקדם ולהשיג את המתחרים. אחרת אין לו סיכוי. זה נכון גם לחקלאות. למשל, יש פטרייה קטלנית בשם פוזריום שמתנחלת בבננות בכל העולם. אנחנו רוצים לערוך מחקר גנומי שבו נשביח זן בננות שיהיה עמיד בפני הפטרייה. זה משהו שייתן עמדת זינוק לחקלאים בארץ. אבל בממשלת מעבר יש הקפאת תקציבים ואין לנו תקציב מחקר עדיין".
שמונה מו"פים יש ברחבי הארץ. המימון מגיע ממשרד החקלאות, קק"ל ומועצות הצמחים של החקלאים. מו"פ צפון חולש על השטח הגדול ביותר, 18 מועצות אזוריות מבקעת הירדן, דרך הים התיכון ועד רמת הגולן, והוא מתוקצב ב־18 מיליון שקל לשנה.
חקלאות נחשבת תחום גברי במיוחד, ובהתאמה, היא מנהלת אישה ראשונה במו"פ צפון. "אני מגיעה לכנס של מאה איש שמתוכם יש משהו כמו חמש נשים. בתחילת הדרך סבלתי מאפליה מגדרית. עבדתי כבר כאגרונומית בכירה כשבעל משתלה קיבל לעבודה אגרונום חסר ניסיון. גיליתי שהוא משלם לו יותר. כששאלתי למה, הבוס ענה – כי אין גבר שיסכים לעבוד בשכר שלך. הבנתי שנשים מבקשות פחות מדי, אז למדתי לבקש יותר".
היא נכנסה לתפקיד לפני עשרה חודשים אבל כבר נאלצת להתנהל בעתות חירום. "כמעט כולנו נחשבים עובדים חיוניים. צריך לטפל בצמחים, בעצים ובבעלי החיים בחוות המחקר אחרת הם ימותו. אני עובדת מהבית. גיליתי את אפליקציית זום, ואני חושבת שגם אחרי שהתקופה הזו תעבור היא תישאר איתי. זה יחסוך זמן ודלק לנהל פגישות קטנות דרך המחשב".
תשכחו מכל מה שחשבתם על חקלאות. רק־יהלום היא אדם יצירתי, והחוקרים שעובדים במו"פ צפון, יודעים שהם יכולים "להשתגע". "אנחנו שמים מלכודות פרומונים (הורמון המשפיע על הפעילות החברתית והמינית של אותו זן) במטע", היא נותנת דוגמה לחשיבה מחוץ לקופסה. "זה מבלבל את הזבובים הזכרים. במקום לחפש את הנקבות ולהתרבות, הם מגיעים לקופסאות והופ, אין את המזיקים של הדור הבא".
מדליק.
"במטעי שקדים, למשל, לקראת העונה החדשה, עובדים עוברים במטע של עשרות דונמים, עץ אחר עץ, במשך ימים, להוריד את השקדים שנשארו מהעונה הקודמת כי הם מכילים בתוכם את המזיקים של העונה הבאה. זה זמן וכוח עבודה יקר. גילינו שאפשר לזהות בעזרת רחפן שמצלם מלמעלה איפה יש ריכוזי עצים עם שקדים ואיפה צריך להתמקד. בשעה אחת של רחפן חוסכים שעות עבודה רבות".
והנה עוד דוגמה לסדרת מחקרים ששדרגה את עבודת החקלאים. "גילינו שגיזום עצי פרי בצורות שונות, למשל בצורה של V או Y, נותן יבול טוב יותר. כל זן זקוק לצורת עיצוב אחרת שפותחת אותו לשמש. אם פעם, מדונם עצי שזיף הפיקו בין שניים לארבעה טון פרי, היום הגענו לשמונה טון לדונם.
"פרחי האדמוניות היקרים, שכיכבו בחתונה של הארי ומייגן? הצלחנו להגביר את היבול שלהם פי שלושה, באמצעות שליטה בטמפרטורה של הקרקע. גם הצלחנו להקדים את הפריחה שלהם לסוף החורף, כך שזה ייצור יתרון שיווקי לחקלאים בארץ. כשהקורונה תסתיים, מגדלי האדמוניות יוכלו להגדיל יבול ולהגדיל רווחים".
אתם עורכים מחקרים גם על בעלי חיים. תני דוגמה.
"כשהבנו את הנזקים של זיהום אור בבני אדם, החלטנו לבדוק מה הוא עושה לבעלי החיים. תאורת לד, למשל, בעלת גל קצר, משבשת את הפרשת המלטונין ופוגעת בשעון הביולוגי. חוקר שלנו החליט לבדוק אם גם בעלי חיים נפגעים ממנה, כיוון שהרפתות והדירים מוארים 24 שעות ביממה. הוא באמת גילה שהחיה מצויה בסטרס. היא ערה, אוכלת, פעילה ומבזבזת אנרגיה. זה מוביל לירידה בתפוקת החלב וגם בניית הרקמות שלה נפגעת, מה שפוגע בכמות הבשר ואיכותו. כיוון שהחקלאי חייב בלילה אור לחליבה ולטיפול ביילודים, מצאנו שתאורת אינפרא אדום, שהיא גל ארוך, אינה גורמת את הנזקים הללו".
להגיד על רק־יהלום (56), אמא לשלושה (31, 27, 20) וסבתא לנכד בן שנה וחודשיים, שסיפור החיים שלה לא פשוט, יהיה אנדרסטייטמנט. אך היא מעולם לא נתנה לנסיבות חייה להפוך אותה לדמות טרגית. גם דרך הפייס־טיים (צו השעה) אי־אפשר לפספס את החיוניות ואת החדות שלה.
היא גדלה בכפר־סבא לאם ניצולת שואה ולאב פליט מלחמה שהסתתר עם משפחתו בסיביר. השניים גידלו חמישה ילדים, ארבע בנות ובן זקונים. יום אחד, כשבן ה־15 חזר מסיבוב בשכונה עם הסקטבורד, הוא ציין שהוא לא מרגיש טוב. בבית החולים התגלה שקיבל שטף דם במוח. "הוא עבר ניתוח מורכב בראש שממנו היה צריך להשתקם", היא מספרת. "ארבע שנים אחר כך, כשהיה בן 19, הוא הלך לישון ולא התעורר.
בבית החולים גילו שוב שטף דם שהוביל למוות מוחי. ארבעה ימים לאחר מכן, הוא נפטר. ההורים שלי היו שבורים. אמא נפטרה מסרטן פחות משנתיים לאחר מכן. היא הייתה רק בת 59. ואני, שהייתי נשואה טרייה בת 21, חזרתי עם שלמה בעלי לגור בבית של אבא. הוא פתאום נשאר לבד ואחיותיי לחצו עליי שאעבור לשם".
ספרי על ההיכרות שלך ושל שלמה.
"הכרנו בחתונה של אחותי שלומית, הוא אח של החתן. הייתי אז משוחררת טרייה לפני הטיול הגדול. כששבתי לארץ שמעתי שהוא התעניין בי. נפגשנו, אחרי חודש כבר בישרנו למשפחות וכעבור שנתיים התחתנו. לימים אחותי התגרשה, אבל שתינו נושאות עדיין את אותו שם משפחה".
רק־יהלום התחילה ללמוד חקלאות בפקולטה ברחובות ובעלה למד כלכלה ומנהל עסקים. כשהייתה בהיריון עם בתם הבכורה, עברו למושב בארותיים בעמק חפר ושם גם נולד בנה השני. באותן שנים עבדה במשתלת גידול כאגרונומית ולאחר מכן גידלה במשק שלהם עציצי בית ועצי בונסאי. אבל אז הכל נעצר כשנקלעה לתאונת דרכים קשה מאוד. היא הייתה אז בת 34. "נסעתי באוטו עם שני הילדים, אסי הייתה בת תשע ודניאל בן ארבע וחצי, כשמשאית עברה באדום ונכנסה בחלק הקדמי של הרכב. הילדים יצאו עם מכות יבשות ואני נפצעתי אנושות. המנוע של האוטו ריסק לי את הרגל, הטחול והכבד נקרעו וגג האוטו פגע בריאות, בצלעות ובראש שלי. הגעתי לבית החולים כשאני במוות קליני".
וואו. כמה זמן היית במצב הזה?
"הייתי מחוסרת הכרה יום וחצי. הבהילו אותי לחדר ניתוח בהלל יפה, הוציאו לי את הטחול והצילו את הכבד. במקביל, לחדר הניתוח נכנס גם אורתופד שחיבר את כף הרגל ואת העצבים שנקרעו. אני יודעת שיש אנשים שמספרים שראו מנהרה ושמעו קול שמדבר אליהם במוות קליני. אני לא ראיתי כלום ולא זוכרת שום דבר. כשהתעוררתי למחרת, בשבת אחר הצהריים, ראיתי את אחותי שהייתה אז דיפלומטית בהולנד (יפה בן ארי, היום שגרירת ישראל ביפן). כשאח שלי ואמי גססו, היא הספיקה להגיע ברגעים האחרונים מחו"ל להיפרד. כשראיתי אותה, לא יכולתי לדבר, הייתי חבולה ומונשמת. פערתי עיניים בפחד, בטוחה שזה הסוף. זה היה פחד מוות. היא הבינה מיד מה עובר עליי ואמרה לי: 'לא, לא, את הגעת משם, את לא הולכת לשם'".
כמה זמן היית מאושפזת?
"הייתי חודשיים בבית החולים ועברתי שמונה ניתוחים ואחר כך חצי שנה בשיקום. הלכתי עם התחושה שקיבלתי את החיים מתנה וחגגתי את זה. הייתי אז מאוד שמנה ועשיתי דיאטה. הורדתי 50 קילו. נרשמתי לתואר שני בחקלאות. ואז נכנסתי להיריון שלישי לא מתוכנן".
אפשר לצפות שאחרי כאפה כזו, החיים מכאן ואילך רק יהיו טובים אליה, אבל לגורל תוכניות משלו. "בעלי, שלמה, לקח קשה מאוד את התאונה שעברתי. באותה שנה גם סגרו את החברה שבה עבד כמנהל שיווק והוא שקע בדיכאון. בינתיים, נולד לנו סער ובימיו הראשונים הבנתי שמשהו לא בסדר עם הראייה שלו. הראש שלו היה מוטה והעיניים במין תזוזה בלתי פוסקת. בגיל חודש וחצי הוא אובחן כעיוור. הרופאים אמרו שמדובר בפגם גנטי. כיום, בזכות ניתוחים שעבר, הוא כבד ראייה. אבל זה לא כל מי שהוא. הוא אותר כמחונן והיום הוא סטודנט למתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת תל־אביב. אבל אז זו הייתה תקופה איומה. בעלי, שמצא עבודה חדשה, החליט לנסוע לאילת כדי לעשות קורס צלילה לפני שהוא מתחיל לעבוד. יום למחרת, הגיעו להודיע לי שמצאו את גופתו בחדר במלון. הוא התאבד".
נורא. איך מתמודדים?
"מצאתי את עצמי אלמנה בת 37, עדיין מוגבלת מהתאונה, שצריכה להיות חזקה ולפרנס שלושה ילדים. היה מאוד קשה נפשית. את מסתגרת, מתכנסת בעצמך, לא ישנה בלילה, אבל אין ברירה, ממשיכים. שנתיים אחרי כן, עברתי קורס מודעות ב'פורום לנדמרק' ושם השתנתה לי צורת המחשבה. הבנתי שאין לי שליטה על הנסיבות, אבל יש לי שליטה על מי שאני ועל האופן שבו אני אתמודד. זו הבחירה שלי אם להפוך לקורבן".
איך הסברת לילדים מה קרה לאבא שלהם?
"הגדולים היו בני 11 ושבע ואמרתי להם את האמת. אובדנות זו מחלה, זה סרטן שמכרסם בנפש. אבא לא בחר ללכת מאיתנו מרצונו החופשי. במשך שנים הייתי פעילה בעמותת 'בשביל החיים' (שהוקמה להתמודדות עם תופעת ההתאבדות ת"ב), והקמתי שם קבוצת תמיכה לבני זוג של מתאבדים. אם אני יכולה לשקם את חיי, אני יכולה לעזור גם לאחרים. כחלק מזה, אחרי שהעליתי בחזרה את כל הקילוגרמים שהורדתי, עברתי ניתוח בריאטרי ומאז אני שומרת על משקל תקין".
כוחות הנפש עמדו לה גם כשבנה האמצעי, דניאל, נפצע קשה ב־2004 בתאונה בכפר־יונה, כשאוטובוס הסעות התנגש בג'יפ. שלושה תלמידים נהרגו ובנה היה הפצוע הכי קשה. "הוא היה מחוסר הכרה עם פציעת ראש ועיניים. הוא יצא מזה ואף שירת כחייל קרבי".
נכנסת לזוגיות חדשה במהלך השנים?
"לא. אני אישה דעתנית וישירה, לא פשוט להיות איתי. כשאני כבר מוצאת מישהו עוצמתי, עם ביטחון עצמי, שאישה חזקה לא מפחידה אותו, הוא מעדיף צעירות", היא מספרת בכנות. "היה גם מי שאמר לי שהתיק שלי כבד עליו".
אני רואה אותך, אופטימית, חזקה, חייכנית, מה הסוד?
"איזו ברירה הייתה לי חוץ מלהמשיך הלאה, לחיות, להתפרנס, לגדל הכי טוב את ילדיי? אני מקפידה לקיים את מה שאמא שלי, ניצולת השואה, אמרה לי: 'כל עוד יש חיים, יש תקווה'".
