מי הבוס? מאחורי שברון הלב ב"סנדרלנד עד המוות"
המסר המרכזי שעולה מצפייה ב"סנדרלנד עד המוות" הוא על חשיבותה של הנהלה בריאה ומתפקדת עם אנשי מקצוע שיודעים מה הם עושים. אורי קופר מנתח את הטעויות של סטיוארט דונלד, שבגללן עוד עונה נגמרה עם לב שבור של האוהדים והצופים. זהירות ספוילרים
"למה אנחנו אף פעם לא אלה שחוגגים?", שואלת באחד הפרקים האחרונים האוהדת המתוסכלת מישל בראקלו. אפשר להבין אותה. נכון, לא כל אחד הפסיד פעמיים בוומבלי באותה עונה, אבל כל אוהד ודאי העלה פעם את השאלה הזו. נאחס? המאמן? תקציב נמוך? אלה בטח השופטים, לא? יש מצב שכל התשובות נכונות, אבל המציאות, התשובה לשאלה, נמצאת פעמים רבות רחוק מהדשא, במשרדים. למה אנחנו לא אלה שחוגגים? אולי כי מישהו מנהל את העסק גרוע.
"סנדרלנד עד המוות" היא אחת הסדרות הנפלאות שנעשו על כדורגל, אבל היא לא מלמדת אותנו הרבה על כדורגל, כלומר על המשחק עצמו, הכדור, הטקטיקה או שיטות האימון. לעומת זאת, סנדרלנד כן מלמדת אותנו על הצדדים האחרים של הענף, אולי החשובים מכל. היא סדרה שהלב שלה נמצא בדבקות האוהדים – הם הקבוצה, הסמל, הנשמה, צריכים להיות תמיד מעל הכל – אבל מה שמציג בצורה החכמה ביותר את כל זה, בעונה השנייה לפחות, אלה לא הקלוזאפים על האוהדים עצמם אלא דווקא בהחדרת המוטיב שהניהול הנכון הוא משהו שמגיע להם, לאוהדים, כמוצר בסיסי. הוא אינו צ'ופר.
בעצם, אם תירצו לחבר את הדברים לרוח התקופה, אפשר להסתכל גם על משבר הקורונה ומשרד הבריאות. הציבור, ברובו, יישמע להוראות, כל הוראות שיגיעו להם כשהן הכרחיות, אבל ההשפעה הגדולה ביותר על המצב לא תהיה אי-ציות של חלקו אלא השאלה האם העומדים בראש יקבלו בעצמם את ההחלטות הנכונות להטיל על הציבור. האם הם יקבעו שיש ללחוץ ידיים או דווקא להתרחק חברתית.
לכן, הרגע המייצג ביותר בעונה השנייה הוא אותו מפגש של צ'רלי מת'בן, חבר ההנהלה ששואף למראה חיצוני של רוג'ר פדרר ולבצע מהפיכה ארגונית (מוצדקת). צ'רלי מסביר לאוהדים שהם האנשים האמיתיים שמממנים את המועדון, באמצעות רכישת כרטיסים או מרצ'נדייז, ולכן ללא תרומה חיצונית המועדון הוא שלהם ורק שלהם. זה נכון, אבל המשמעות רחבה אפילו יותר. האוהדים הם המממנים האמיתיים, המשקיעים, בין אם בכסף, בין אם בזמן ובין אם באכפתיות, ולכן מגיע להם מישהו שינהל את ההשקעה שלהם באופן הטוב ביותר. כיום, ברוב המועדונים בעולם, אוהדים לא דורשים זאת. מגיע לכם יותר. אתם משקיעים, בצורות שונות, ואת ההשקעה שלכם צריך לנהל.
הדבר נכון גם אם בעל הבית, כמו בעונה הראשונה, פשוט מקבל צ'ק ומכסה אותו אוטומטית. זה נכון גם אם בעל הבית משקיע סכומים לא הגיוניים – עדיין יש לו אחריות כלפי האוהדים. לכן הם חייבים לדרוש לבדוק כל הזמן את האנשים שמנהלים את ההשקעה שלהם, את המועדון שלהם. בין אם זה ניהול של יעקב שחר, של אלי אוחנה או של משפחת גלייזר.
צ'רלי מת'בן, שהתפטר מתפקידו לפני כ-4 חודשים מסיבות אישיות, הגיע עם תוכניות גדולות. אפשר לגלגל עיניים כששומעים את מוזיקת העלייה למגרש שבחר, אבל אי אפשר לומר שלא היו שם כוונות טובות. השיחות שלו עם העובדים הדגימו כמה קשה לשנות תרבות ארגונית קלוקלת מצד אחד וכמה חשובה תרבות ארגונית גם במועדון כדורגל מהצד האחר. בניגוד למה שחושבים לפעמים, מועדון כדורגל הוא הרבה יותר ממאמן, מעסה ושחקנים. אגב, סופי אשקרופט, אותה עובדת שלא סיפקה את רצונו של צ'רלי וחזינו בצילום שלה נפרדת מהחברות ליד הרכבת, לא פוטרה. היא פשוט עברה לתפקיד באקדמיה.
משל ג'וש מג'ה
לקבוצת כדורגל אמורים להיות שני מנהלי על. הראשון, כמו מת'בן, אחראי על כל מה שלא קשור לכדורגל. השני הוא הבוס של העניינים המקצועיים, ובעונה השנייה של הסדרה מדובר בבוס הגדול, סטיוארט דונלד. יש לדונלד צוות, אבל ברור שההחלטות המקצועיות בנוגע לרכש הם שלו, ופה יש סיפור אחד מרכזי הכולל שני חלקים – מכירתו של הכוכב הצעיר ג'וש מג'ה ורכישת המחליף וויל גריג. הסיפור הזה מציג את הקשיים הנלווים לעסקאות בחודש ינואר, חושף כשלי עבר (חוזה של כוכב צעיר שמסתיים מבלי שלקבוצה אופציית הארכה) ומוכיח, גם פה, שרצון טוב לא תמיד הולך יחד עם החלטות נכונות.
דונלד בבעיה. הוא יכול להשאיר את מג'ה בקבוצה, לקבל שחקן ממורמר שרוצה לעזוב (בהרעלת סוכנו) ולצאת בסוף בלי כלום (למרות שמאוחר יותר התברר שסנדרלנד כן הייתה זוכה לפיצוי של כחצי מיליון בסוף העונה). האפשרות השנייה היא למכור עכשיו, בכמה שיותר, תוך סיכון של חודשי משחק ללא הכוכב שהביא אותו לעמדת העפלת ליגה. דונלד החליט למכור.
מג'ה, שישר קיבל בצרפת את הכינוי "שחקן נטפליקס", משחק בבורדו, ולמרות שקיבל בראש ממאמן הקבוצה, מיודענו פאולו סוזה, שטען שהחלוץ אינו מבין טקטית את המשחק, הוא מספק מספרים סבירים גם בליגה הצרפתית הראשונה. האם דונלד קיבל החלטה נכונה? קשה לדעת, אבל החלק המעניין יותר הוא דווקא ברכישתו של גריג, עליו הוא משלם 4 מיליון ליש"ט שבוע לאחר שאמר שאינו שווה יותר ממיליון וחצי.
אחרי שגריג מצטרף, ומחמיץ, נפתח הדיון על הצורך בהתאמת שיטת המשחק אליו. דונלד, גם אם המועדון שלו, לא יכול לפזר סכום כזה על שחקן שאינו מתאים בול מקצועית. שלא מתאים לשיטה או למאמן (שעצמו אומר שאינו שווה את הכסף). מקבל ההחלטות צריך להיות איש מקצוע, מישהו שמבין בכדורגל ובבניית קבוצה. דונלד, למרות שגדל כאוהד אוקספורד, מתנהג פה כמו אוהד לא מחושב. לכן, צריך לזכור שגם המנהל המקצועי, האדם שאחראי לשלם כסף על שחקנים ולשחקנים, צריך שיהיה לו בוס, שיהיה למי לדווח.
דונלד מסתמן כמנהל הרבה יותר כושל מקודמו מרטין ביין, שגם מקבל עקיצה בעונה השנייה על בניית תא קריותרפי בעלות של 100 אלף ליש"ט ורק הוא השתמש בו לטיפול בגבו הכואב (מה שמעלה שאלות על החלטות שהתקבלו בתקופתו במכבי ת"א ונזקפו לג'ורדי קרויף). ועדיין, סיפור מג'ה-גריג מראה על הכנה לא נכונה, ניהולית ומקצועית, לימי חלון ההעברות. ללא תכניות משנה, בלי אופציות נוספות.
בהמשך התגלו עוד כמה כשלים. בראיין אוביידו, המגן השמאלי ששומעים הרבה את שמו בסדרה בזמן התקפות מוצלחות של סנדרלנד, עבר לקופנהאגן בחינם למרות ששוויו הוערך בכ-2 מיליון אירו; המאמן ג'ק רוס, התברר מאוחר יותר, לא קיבל את השחקנים שביקש, פוטר באוקטובר האחרון ועבר לאמן את היברניאן בסקוטלנד. סנדרלנד צירפה בקיץ האחרון 7 שחקנים חדשים, אבל לא שילמה עבורם אפילו אגורה אחת – כל הכסף הלך לוויל גריג, שהמשיך להחמיץ וסנדרלנד ניסתה להשאילו לאחרונה לקבוצות בליגה הרביעית. בסופו של דבר דונלד רב עם האוהדים שיצאו בקמפיין #DonaldOut (דונלד החוצה).
ושוב, שיברון לב
שתי עונות הסדרה מסתיימות בשברון לב וחושפות בפנינו שגם במקומות מסודרים, כאלה שיכולים להיראות נוצצים מבחוץ, יש ניהול גרוע. שלא תיטעו – זה קיים גם בקבוצות הרבה, אבל הרבה יותר גדולות. לכן, יכול להיות שמה שהקבוצה שלכם זקוקה לו יותר מכל, יותר מהמאמן הכי טוב, אולי אפילו יותר מהשחקן הכי טוב, זה את מנהל הכדורגל הכי טוב. ברצלונה הנוכחית, זו שיש לה את לאו מסי אבל גם הנהלה מאוד בעייתית, היא אולי הדוגמה הטובה ביותר לכך.
זו גם המסקנה המתבקשת בהקשר לכדורגל ישראלי. מה אומרים תמיד על נבחרת ישראל, נניח? שיש דור לא טוב, שההגנה פח, שלמאמן אין מושג. בפועל הדרך היחידה לשינוי הוא באמצעות הניהול. זה מה שסנדרלנד - By far the greatest team the world has ever seen - מלמדת אותנו, ואם לא נבין זאת לא נתקדם לעולם.
לסנדרלנד יש אוהדים שלא מוצאים בכל מקום והיא בעצם מזכירה לנו שמרכז הכדורגל הוא האוהדים. הם הכוכבים, בין אם מדובר בשרופים ביותר המקעקעים את הסלוגן 'עד המוות' על הזרוע ובין אם כאלה שרק הולכים לאצטדיון כדי להיות חלק מהיסטוריה ולשבור שיא צופים לליגה השלישית. האוהדים הם המשחק, ובהרבה מקומות מגיע להם יותר, הרבה יותר, עבור ההשקעה. בתקווה שבקרוב נגיע ליום שהם שוב יוכלו למלא אצטדיונים.
לפנייה לכתב/ת 
