יצא לנו תזמון לא רע, הא?" דן קרלין צוחק.
בוא נגיד שלפחות מבחינה שיווקית זה זמן מצוין לפרסם ספר בשם "הסוף תמיד קרוב". עם פרק שלם על מגפות.
"אוי ואבוי, רק שלא יחשבו שאני שמח מהקורונה הזאת. אבל כן, כשכתבתי את הספר לא יכולתי לדמיין כמה אקטואלי הוא יהיה ברגע שהוא יתפרסם".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
קרלין יושב בחדר העבודה שלו בביתו שבעיר יוג'ין במדינת אורגון, ארצות-הברית, וממשיך לכתוב פרקים לפודקאסט שלו, "הארדקור היסטורי" – ככל הנראה פודקאסט ההיסטוריה המואזן ביותר בעולם, עם מיליוני הורדות לכל פרק, ואחד הפודקאסטים הכי מוערכים ומעוטרים בכלל. "כל יום אני כותב פרק חדש על הקורונה, אבל בסוף אני אף פעם לא מקליט אותם. קצב השינויים כל כך גדול, שאני מתקשה להסתכל על המגפה בכללותה ולחשוב משהו שהוא לא בנאלי. מה כבר אפשר לחדש עכשיו לאנשים על הקורונה? בכלל, זה לא פשוט לחוות אירוע היסטורי ולהבין אותו בזמן אמת. קשה לנתח את הסערה מתוך עין הסערה".
גם מחוץ לעין הסערה, מסביר קרלין בספר, לא פשוט לדמיין אירוע היסטורי ולכתוב עליו. "המחלות והמגפות היומיומיות שבני-אדם התמודדו איתן בעבר, ובהן גם המגפות הכלל-עולמיות שפקדו אותם מעת לעת, הן נשגבות מבינתנו. נסו לדמיין את אפקט הדומינו שהיה נוצר אם את עולמנו המודרני הייתה פוקדת מגפת ענק שהורגת רק עשרה אחוזים מאוכלוסיית העולם. זה לא קרוב אפילו לנתוניהן של המגפות הקשות ביותר בעבר, אבל לאור כמות האנשים החיים בעולם כיום, המשמעות היא 700 מיליון מתים בתוך פרק זמן קצר. אחד מתוך כל עשרה אנשים. בערך פי עשרה ממספר ההרוגים במלחמת העולם השנייה. איך העולם היה נראה אחרי דבר כזה?"
ובכן, לצערי אני כבר מצליח לדמיין את זה.
"האמת היא שזה פשוט משחק של מספרים: יש כל כך הרבה כדורים שם בחוץ שיכולים לפגוע בך, והיה ברור שבסוף נחטוף. הייתה שפעת החזירים לפני כמה שנים, יש כל מיני מוטציות של שפעות שמרימות את הראש פעם בכמה זמן, ויש כמובן את האבולה באפריקה. אנחנו חיים בתחושה שהרפואה המודרנית והטכנולוגיות החדשות מאפשרות לנו לחמוק מרוב הכדורים האלה, אבל זה מרדף בלתי פוסק עם מאגר אינסופי של כדורים. לכן גם ברור שיהיו עוד מגפות כאלו, ואפשר רק לקוות לשקט של כמה שנים".
כמי שכתב על היסטוריה של מגפות, באיזה מקום היית מדרג את הקורונה?
"התשובה הקלה היא שזו המגפה הכי גדולה שהייתה לנו מזה הרבה זמן, אבל האמת היא שאנחנו נוטים לשכוח מגפות. נגיד הפוליו במחצית הראשונה של המאה ה-20, או האיידס במחצית השנייה. אם היינו מאבדים 34 מיליון בני-אדם בתוך שנה אחת, כמו שקרה בגלל האיידס – תאר לך איזה טירוף זה היה יוצר".
אז למה אנחנו שוכחים?
"אחרי שהסתיימה המלחמה הקרה, ולפני פיגועי התאומים, היה מקובל להגיד בארצות-הברית ש'לקחנו חופש מההיסטוריה'. אז בכל הקשור למגפות, הדור שלנו בהחלט לקח חופש מההיסטוריה, ועכשיו אנחנו מקבלים תזכורת לאיך נראה הקיום האנושי לאורך רוב התקופות. הרי היו תקופות שבהן אם הייתה רק מגפה אחת, זה היה נחשב מזל טוב. בניגוד לאבות אבותינו, אנחנו פשוט לא רגילים להיות לא בריאים. זה גורם לנו להיות מאוד פגיעים רגשית, ובמובן הזה לפחות אנחנו הרבה פחות קשוחים מדורות קודמים. תחשוב על הדור שחווה את השפל הגדול בארצות־הברית, את מלחמת העולם השנייה, את השואה – אלו אנשים שהיו רגילים לעמוד בקשיים גדולים הרבה יותר מאיתנו, אכלו כל כך הרבה חרא, שהכל נראה קטן ביחס לזה".
אז הבעיה היא שנהיינו רכרוכיים?
"תלוי איך אתה מגדיר קשיחות. כשהייתי ילד היה לנו שכן שהיה קולונל בחיל האוויר, והוא נהג לומר, 'לפעמים עובר יותר מדי זמן מאז שהרחת את הגופות'. זו אמירה שמתייחסת לתקופה שמיד אחרי השואה, כשחיילי בעלות הברית לקחו אזרחים גרמנים לראות את המחנות ששוחררו, כדי שהם יריחו את ריח הגופות ולא ישכחו את זה אף פעם. אבל המציאות היא שאחרי כמה זמן ריח הגופות הופך לזיכרון רחוק, וככה זה היום בחלק ממדינות העולם בכל הנוגע למגפות: כבר שכחנו איך זה מרגיש. עבר הרבה זמן מאז שפחדנו ממשהו כזה. ואם זה יקרה שוב בעוד שנתיים או שלוש, נהיה פחות מפוחדים ויותר מוכנים".
עד כמה קרלין מצליח? בואו נאמר שבאתר האינטרנט שלו אפשר לקנות כובעים וחולצות של המותג "הארדקור היסטורי". אבל הפופולריות הגדולה של קרלין - בן 54, עיתונאי ושדרן רדיו לשעבר – לא מובנת מאליה. בניגוד לרוב הפודקאסטים והתוכניות ההיסטוריות, שמתמקדים באנקדוטות קלילות מן העבר, העיסוק של קרלין בהיסטוריה דומה יותר לזה של היסטוריונים מקצועיים."'הארדקור היסטורי", שהוא מגיש מאז 2005, כולל פרקים של חמש או שש שעות שמנסים לשאול שאלות רחבות, ולהשיב עליהן בעזרת בחינה לעומק של אירועים גדולים.
גם הספר החדש, "הסוף תמיד קרוב: רגעים הרי גורל בתולדות האנושות" (הוצאת כתר, בתרגום גיא הרלינג) – שלאור השבתת השוק זמין כרגע רק בחנות הדיגיטלית "עברית" ובאתר ההוצאה - ממשיך את הקו הזה ומראה איך ההתמודדות עם אפשרות קיצה של האנושות, בין אם כתוצאה ממלחמה או ממגפה, הייתה מאז ומעולם חלק מהחוויה האנושית.
בהקשר הזה, מעניינת ההתייחסות של קרלין לרעיון שזוכה לפופולריות מחודשת מאז התפרצות הקורונה: האפשרות שהמגפה היא דרכו של הטבע להתמודד עם גידול האוכלוסין. "בתקופה שבה הכתה מגפת הדבר במאה ה־14, אוכלוסיית אנגליה מנתה שישה מיליון נפשות, ומומחים רבים סבורים כי זה היה כושר הנשיאה המרבי שלה עבור אותה תקופה", הוא כותב על המגפה שבעקבותיה הצטמצמה אוכלוסיית אנגליה בכ־50 אחוז. ובהמשך מרחיב: "לפני מגפת הענק במערב אירופה, לא נותרה כל אדמה פנויה לחוות חדשות. כל זה השתנה כשאנשים רבים כל כך מתו בתוך פרק זמן קצר יחסית. בעקבות הימחקותם של 40 אחוזים מהאוכלוסייה, איכרים פשוטים שבעבר היו נטולי כל רכוש משלהם נכנסו לאדמות ולבתים שהיו שייכים פעם לקורבנות המגפה. שדות רבים שהיו בעבר יערות ועובדו בעמל רב חזרו למצבם הטבעי. בעיניים מודרניות, המורגלות לראות את הסביבה נכנעת לפלישה אנושית גוברת, יש משהו כמעט מעודד בלראות מעין מתקפת נגד של הטבע, המחזיר לעצמו את האדמה".
עכשיו, אולי בהשפעת שימושים ניו־אייג'יים ופופוליסטיים שנעשו ברעיון הזה לאחרונה, קרלין מקפיד להתנער ממנו. "אני לא בהכרח חושב שזה מה שקורה, ובטח שאני לא בעד זה", הוא אומר. "זה מדרון חלקלק מאוד, כשאנשים מדברים על מגפות כעל התמודדות של הטבע עם בעיית גידול האוכלוסין בעולם. קודם כל, יש הרבה אנשי אקדמיה שטוענים שאין בכלל דבר כזה בעיית גידול אוכלוסין. אבל גם אם נניח שיש, מה המשמעות של הטענה הזאת - שתרופות הן חלק מהבעיה? שחיסונים הם חלק מהבעיה? שמכונות הנשמה הן חלק מהבעיה? ברור שאנחנו לא רוצים ללכת לכיוון הזה. קראתי למשל מחקר שהראה שג'ינגיס חאן הרג כל כך הרבה אנשים במסעות ההרג שלו, שהתוצאה הייתה צמצום פליטת גזי החממה באופן שעזר לכדור הארץ. הבעיה היא שהמסקנה מקו המחשבה הזה היא שכדור הארץ הוא אורגניזם, ובני־האדם מסוכנים לאורגניזם הזה".
מבחינה היסטורית, מי כן מרוויח ממגפות?
"אפשר לומר שדתות מרוויחות מהן, כי מגפות מגדילות את מספר האנשים שפונים לאלוהים כדי לקבל תשובה בשעת מצוקה. כמו שאומר הפתגם, 'אין אתיאיסטים בשוחות': כשאתה מרגיש שהקיום שלך תלוי במשהו בלתי נראה וכמעט אקראי, אתה נוטה לחפש הסברים. חלק מהמגפות התרחשו כמובן בתקופות שבהן האמונה הדתית ממילא הייתה מצב נתון, אבל זה קרה גם במגפות מודרניות יותר".
ההשוואה המקובלת היא בין הקורונה למגפת השפעת הספרדית, בשנים 1918־1920.
"המגפות האלה דומות בכמה היבטים, אבל בעיקר באופן שבו הן נחוו והובנו. עד אז, מגפות גדולות התרחשו בזמנים שבהם הידע המדעי לא הספיק כדי להבין מה גורם למחלה ואיך להתמודד איתה. בני־אדם לא הבינו עדיין חיידקים, ולכן התגובה שלהם למגפות הסתכמה בדרך כלל ב'תתפללו יותר חזק' או ב'תפסיקו להתפלל', או לכל היותר בסגר. אבל השפעת הספרדית הגיעה בתקופה שבה אנשים חשבו שהם כבר מבינים מחלות, שיש להם רפואה מודרנית, ושהם יכולים לנצח אותן. אז, כמו היום, זו הייתה מכה מנטלית קשה, להבין שיש פה איום שאנחנו מבינים איך הוא עובד, אבל לא יכולים לעשות כמעט שום דבר נגדו, והוא הורג אותנו בכמויות גדולות".
במהדורה הבאה של "הסוף תמיד קרוב" קרלין יוסיף אולי התייחסות למגפה העולמית של 2020, השנה שבה הסתיימה החופשה וחזרנו להריח את ריח הגופות. בינתיים הוא מגלה עניין בהשפעות המגפה על הפוליטיקה הישראלית – "גנץ מצטרף לממשלה עם נתניהו בגלל זה? מרתק!" – ומבהיר מה הוא חושב על ההתמודדות עם המשבר בארצו: "בתקופות לא סוערות אפשר להתקיים לא רע גם עם מנהיגים בינוניים, אבל תקופה כמו הנוכחית היא תזכורת לכך שההבדל בין חיים למוות הוא מנהיגים גדולים".
גם הוא יודע שאת ההיסטוריה האמיתית של הקורונה כבר יכתבו ההיסטוריונים של הדור הבא, אלו שיוכלו להתבונן בה ממרחק ולנתח אותה בפרופורציות הראויות. לקרלין, כמו להיסטוריונים של ההווה, לא נותר כרגע אלא לחזור אל המגפות של העבר כדי לנסות ולחזות עד כמה ארוכים יהיו התורים בחנויות.
"יום לפני שהכל כאן השתגע אמרתי לאשתי שהיא צריכה ללכת לסופר ולהעמיס כמה שיותר מצרכים", הוא מספר. "היא שאלה אותי, 'הווירוס עד כדי כך חמור?' ואני עניתי, 'זה בכלל לא קשור לווירוס, זה פשוט כדי להיערך לאופן שבו האנשים יגיבו לווירוס'. העולם השתנה מאוד מאז המגפה הגדולה של אתונה העתיקה והמגפה השחורה - אבל אנשים נוטים להגיב לאורך כל ההיסטוריה, ובכל מקום, באותה צורה. נשארנו די אותו דבר".
אז כמו שאוהבים היום לשאול, מה יהיה כאן ביום שאחרי?
"מגפות הן אירוע כל כך גדול עבור חברות, שקשה להפריז בחשיבות שלהן כאירוע שמעצב את העולם שאחריהן. על המגפה השחורה כבר אמרו פחות או יותר הכל: שהיא שברה את החברה האירופית המעמדית, עודדה את האיכרים, עוררה מחאות, אחראית לדמוקרטיה המודרנית, ובעצם לעולם המודרני כולו אם מסתכלים על זה כעל שורה של אבני דומינו. מה שפחות מדברים עליו הוא הצלקות שהאירועים האלו משאירים על החברות שנפגעו מהם. בישראל, למשל, ברור שהשואה היא צלקת של החברה. עד כמה הצלקת הזאת משפיעה עליך ביום־יום? זה כנראה תלוי בשאלה עד כמה אתה באופן אישי קרוב לפצע.
"באופן גס יותר, אפשר לומר שההשפעות החברתיות של מגפה הן כמו ההשפעות שאנחנו מצפים להן אחרי מלחמה גרעינית. באירופה, למשל, היו חברות שבהן שליש מהאוכלוסייה נמחק במגפה השחורה, ואז אפשר לראות שבדור שלאחר מכן כמעט אף אחד לא מתחתן. אז אולי הסדר החברתי השלטוני לא השתנה מיד, אבל ברור שהטראומה של האובדן יצרה נורמות חברתיות חדשות. וגם ההשפעות של הקורונה יורגשו במשך דורות שלמים אחרי שהיא תעבור".
אבל אולי אנחנו ערוכים יותר להתמודדות עם מגפה ועם ההשפעות שלה. יש לנו שיחות וידיאו כדי לשמור על קשר אחד עם השני, אנחנו יכולים להזמין קניות, לעבוד מהבית.
"מצד אחד, זו באמת המגפה הראשונה שבה אנחנו יכולים כל כך בקלות לשמור על קשר עם העולם, וזה נהדר – יש אנשים שחייבים את חייהם להתפתחויות הטכנולוגיות האלו. אבל יש לזה גם צד שני. זו המגפה העולמית הראשונה שמתרחשת בעידן הרשתות החברתיות – והשאלה היא אם אנחנו הולכים להציף את עצמנו במידע שגוי, בפייק־ניוז, ולעורר חרדה ציבורית. זה דבר אחד לחיות בעידן הקליק־בייט, אבל מה יקרה כשהאמריקאים יתחילו לעשות קליק־בייט אחד לשני ולשתף מידע לא נכון?"
בישראל מכירים היטב את ההשפעות של מגפות על מדד האנטישמיות.
"בדיוק. מגפות מייצרות שעירים לעזאזל. גורם המוות העיקרי של יהודים לפני השואה, בפוגרומים למיניהם, היה כנראה שמועות ועלילות דם שנולדו בעקבות מגפות. ואני בכלל לא בטוח שזה לא יכול לחזור על עצמו. מספיק שמישהו יפיץ ברשתות החברתיות איזה שקר שיתפשט באופן ויראלי – סליחה על משחק המילים – וזה יוביל לתגובות מכוערות ומסוכנות מאוד. כך שלעידן הטכנולוגי הזה אין רק יתרונות".
אז אין שום סיבה לאופטימיות?
"יש בי צד שהוא פרקליטו של השטן, אז כשכולם שמחים אני נוטה להיות קודר ולראות שחורות. אבל דווקא עכשיו, כשכולם עגמומיים, אני יכול לראות גם את היתרונות. בלי לזלזל בקורונה בשום צורה, התפרצות של אבולה הייתה יכולה להיות הרבה יותר חמורה. אני מקווה שההתפרצות הנוכחית תזכיר לנו קצת עם מה התמודדו אנשים בעבר על בסיס קבוע, ובעיקר תוביל לרפורמה בעולם הכלכלי־רפואי שלנו. קח לדוגמה את ההומלסים: המגפה הזאת מוכיחה כמה כולנו קשורים אחד לשני וכמה חשוב שלכולם תהיה נגישות לטיפול רפואי טוב, כי אם ההומלסים יחלו אז כולנו נידבק".
נו, כולנו רקמה אנושית אחת.
"בדיוק סיפרתי לאשתי שכשהייתי נער בשנות ה־80 היה אירוע בשם 'אוחזים ידיים לאורך אמריקה' - ניסיון לייצר רצף של אנשים שמחוברים זה לזה לאורך היבשת. אני זוכר שחשבתי כמה זה מגניב שכולנו עושים את אותו הדבר במקביל, שאנחנו חולקים חוויה אנושית אחת, והנה היום יש שלושה מיליארד אנשים שנמצאים במקביל בסגר - וכולנו חלק מאותו דבר, ממשהו שנספר עליו לנכדים שלנו, משהו שנזכור כל החיים. איך זה ייגמר? אין לי מושג. בינתיים אני פשוט צופה בזה כמו בניסוי חברתי ענק".
