א. ב. יהושע: "מוכן למוות, אם זה יהיה במקום צעיר"

בשבועות האחרונים ישראלים רבים, אפילו טכנופובים גמורים, סיגלו לעצמם מיומנות חדשה: לתקשר זה עם זה באמצעות שיחות וידאו. גם הסופר א. ב. יהושע לא נותר מחוץ לחגיגה. "לימדו אותי מה זה זום, ועכשיו אני בעל זום", הוא אומר בגאווה. את ערב פסח ציין בביתו ובגפו, אך לא לגמרי בלי שותפים: בתו ארגנה ליל סדר וירטואלי המוני, שכלל חלקים נרחבים מהמשפחה, כ-50 אנשים בסך הכל.

ובכל זאת, האמצעים הטכנולוגיים המנסים לסדוק את הבדידות אינם מצליחים לנטרל אותה לחלוטין. יהושע בן ה-83 מרגיש לבד. הוא אומר זאת בפתיחות, מיד בתחילת השיחה. "שלומי לא פשוט. אני לבד כבר שלוש שנים, מאז מות אשתי, כך שמבחינת הלבדיות אני מאומן ומאולף לכך", הוא משתף. "אבל להיות סגור בבית עד כדי כך, זה קשה לי ועצוב לי. ואפילו, אני אומר כל הזמן, אני מקנא במתים. אני מקנא בכל כך הרבה חברים, וכמובן גם באשתי, שחסכו לעצמם את הפינאלה הזו שאני עכשיו חי אותה".

פינאלה באיזה מובן?

"פינאלה מבחינת גילי, לא פינאלה לכם. אני מדבר על החוויה הזו של הסגר, של המגפה העצומה הזו על כל מה שקשור בה. לא חשבתי שאני עוד אזכה לחוויה הזו".

מאז שהלכה לעולמה אשתו רבקה, בסתיו 2016, יהושע חי לבדו. בשבועות האחרונים גם קשריו החברתיים הצטמצמו לשיחות טלפון, ובני המשפחה מסייעים לו בכל הקשור בהשגת מצרכים ומזון. אחד מהסופרים העבריים הבכירים ביותר בעת החדשה, שזכה בכל פרס אפשרי כמעט - מפרס ישראל ועד פרס א.מ.ת - אינו מרבה להתראיין. ועל אף שהוא נוטה לדבר על חייו בנימה מסכמת, הוא עוד נשמע עירני ונמרץ, וחושי הסקרנות והביקורת שלו בשיאם. יש לו כמה דברים לומר גם על האירוע הנוכחי, המגפה הגדולה ביותר מזה מאה שנים, עמה אנחנו מתמודדים. ולא רק אנחנו.

"לא חשבתי שאזכה לחוויה הזו". א. ב. יהושע(צילום: טל שחר)

כמו כן, הוא מתרשם לטובה מההתמודדות של המדינה. "היו מגפות בכל מיני תקופות בהיסטוריה, אבל גם כשהיינו בגולה, בגטאות, הייתה לנו סיטואציה מיוחדת כיהודים, בתוך עמים אחרים. עכשיו אנחנו מתמודדים כשווים מול שווים, עם פינלנד, עם שוודיה, עם איטליה, ואנחנו עומדים בתחרות ובאתגר. לפי דעתי בתוך המאבק האנושי הכללי, אנחנו מוכיחים את עצמנו, ואנחנו מקבלים ציון לא רע". ליהושע יש גם הסבר לכך בהשוואה למדינות רבות באירופה, לדוגמה, לישראל יש יתרון: "יש לנו תשתית שמוכנה למצבי חירום בגלל איומי המלחמה".

ובתוך המדינה שלנו, אתה מרגיש שהקורונה מאחדת או משסעת?

"ברור שבכל מדינה זה פוגע יותר בחלשים מאשר בחזקים.  ויש גם איזו פגיעה בזקנים, שהיא דווקא פגיעה מנחמת, שזה לא הורג ילדים וצעירים - אז לפחות זה נותן איזושהי פרופורציה. אני, כאדם בן 83, מוכן ומזומן למוות אם זה יהיה במקום איזה צעיר, מהמשפחה שלי או לא מהמשפחה שלי. אני מקבל את הדין הזה, ואפילו בשביעות רצון. זה דבר אחד שבו אני רואה שבמגפה הזו יש בכל זאת איזו חמלה. הצעירים הם באמת העתיד".

יהושע זכה לחיות בכל שנות המדינה, וברוב המאה שעברה, וכשהוא נשאל האם הוא זוכר אירוע בסדר גודל כזה - שגרם לישראלים לצמצם אפילו את אירועי החג, הוא שב אל ילדותו. "אני זוכר את זה בזמן המצור על ירושלים, ישבנו חודשיים במקלטים", הוא אומר, "הייתי ילד בן 12". אומנם בתל אביב ובמקומות אחרים החיים המשיכו להתנהל כסדרם, אך בבירה נדמה שהכל עצר מלכת. "זה היה פי אלף יותר קשה ממה שקורה היום, וגם שם הייתה סכנת נפשות והפגזות וכל מה שקשור בכך. אבל הייתה הרגשה שאתה יודע לאן זה הולך ואיך זה ייגמר. פה אתה קצת חי בלא נודע, אבל נקווה שנתגבר על זה".

"צריך להפוך את היהודים לישראלים"

נושא שטורד את דעתו של יהושע, כאשר הוא מביט על המתרחש בארצנו, הוא ריחוקם של החרדים מיתר החברה הישראלית. "החרדים שילמו מחיר קשה בגלל ההתעלמות שלהם, ובגלל כל הפינוק שפינקו אותם, שהם כאילו חטיבה לחוד - שהם לא צריכים לשמוע אינטרנט, שהם לא מחוברים לתקשורת, שנותנים להם הנחות. אני מאחל שהחרדים יצאו בשלום מן המגפה הזו, כיוון שכל כך הרבה מהם חולים ונדבקו. אבל אני מקווה מאוד שאחרי שתגמר המגפה, נעשה כולנו מאמץ להפוך את היהודים לישראלים. ככה אני מגדיר את זה".

אתה אומר בעצם שהכשל הנקודתי, בבני ברק לדוגמה, מעיד על משהו הרבה יותר רחב? על הניתוק של החרדים משאר המדינה?

"בדיוק, הם מנותקים. כשהם לא יוצאים לצבא, או לא לומדים אנגלית, מתמטיקה ולימודי ליבה - אז 'טוב, בסדר, נוותר להם'. אבל ברגע שהם סיכנו ומסכנים אותנו, וכבר צריך לנקוט באמצעים חריפים כדי להטיל עליהם סגר בכל מיני מקומות - אני חושב שגם הם וגם אנחנו צריכים לחשוב איך להפוך את היהודים לישראלים. כיוון שהיסוד של העם הזה, זה ישראל. אנחנו בני ישראל, ובכל התנ"ך אין את המילה יהודי, אלא רק ישראל. ובספר התפילה - ישראל".

הפעם אנחנו חלק מהעולם. א. ב. יהושע(צילום: טל שחר)

"זה כמו שנתניהו אמר בצורה כל כך מבישה, שהם (אנשי השמאל - י.פ) 'שכחו להיות יהודים'. להגיד עליי שאני שכחתי להיות יהודי? להגיד את זה על אנשים מאיתנו? אי אפשר לקבל את זה", יהושע מתרעם. "אז צריך לחזק את הישראליות, שבה יש סולידריות, ריבונות ואחריות. הישראליות, שכוללת גם רופאים ערבים או פלסטינים ושוטרים דרוזים וצ'רקסים ואחרים. הישראליות הזו צריכה לקבל יותר ממשות ויותר תוקף. ואת זה גם צריך להגיד לחרדים".

ואת זה עושים דרך מחוות של קירוב לבבות, או דרך הכח של החוק?

"אני חושב שכדאי לעשות את זה גם על ידי הכח של החוק - וגם על ידי קירוב לבבות, דווקא בגלל שהם עברו עכשיו טראומה. רואים את זה גם בקהילות היהודיות בניו יורק ובמונטריאול. אני לא מדבר על האנטישמיות שתתפרץ במקומות אחרים, אני מדבר עליהם. הם גרים איתנו. הם אחינו. הם אזרחים שלנו. הם צריכים לחזק את האזרחות הישראלית שלהם ולהעמיד אותה כשוות ערך לאזרחות שלנו בשותפות ובאחריות. וזו המשימה שתבוא לאחר שכל המהומה הזו תגמר".

"יש משהו סמלי בכך שהמגפה הגיעה מאוכל"

בשבועות האחרונים, כשהמשק הישראלי צומצם כמעט עד כדי עצירה והישראלים ספונים בבתיהם, רבים אומרים שזהו "הזמן של הספרים". ובכל זאת, כשחנויות הספרים סגורות, מכבשי הדפוס דוממים, והעדכונים מהסלולרי והטלוויזיה מציפים את התודעה, האמירה הזו עומדת בפני המבחן לא פשוט. בכל הנוגע ליהושע, כשהנגיפים מתפשטים, גם המוזות מאטות. "אני קורא וקצת כותב. אני באמצע נובלה שבעצם חצי ממנה כבר גמורה וחצי ממנה כבר בראש שלי, אבל כדי לכתוב אתה צריך איזה ליבידו שילווה את זה, והיום אין ליבידו. מי ידפיס עכשיו ספר, ומתי יחזור עולם הספרים ומתי יבואו כל הדברים האלה? אז בינתיים אני ממתין".

אתה חושב שבתקופות כאלה לתרבות, ולספרות בפרט, יש תפקיד מיוחד?

"אני חושב שאפשר לקרוא דווקא ספרים ישנים. לכל אחד יש בארון ספרים קלאסיים. אני פתאום לקחתי את דוסטויבסקי ואת פוקנר, שכבר קראתי לפני הרבה זמן. מי שייקח את הקלאסיקה שבקלאסיקה, ולא יחפש רק את הספר האחרון שיצא בחנות הספרים, יזכה לשתות יין ישן נושן ויראה כמה הוא טעים".

מבחינה יצירתית, האירועים האלה מעוררים בך השראה, או דווקא להיפך?

"אני מתאר לעצמי שהעולם יוצף בכל מיני ספרים וסרטים וסדרות טלוויזיה וכל מה שקשור בכך. אבל העובדה שזו מין חוויה עולמית כזו, לפי דעתי יכולה דווקא להכשיל את הכתיבה. זה יכול להפוך את זה למשהו מכני וטכני. כך שאני לא רואה במגפה הזו שום מקור להשראה לאיזשהו ספר, זה ברור לי. השד יודע מה ייצא. אבל בטח יהיו כאלה שיעשו מזה מטעמים".

אגב מטעמים, יהושע מפתיע כשהוא מציע זווית חדשה להתבונן על המצב - אולי בילינו קצת יותר מדי זמן במטבח. "במשך השנים האחרונות כשאתה פותח טלוויזיה, ולא חשוב באיזו רשת, ישראלית או לא ישראלית, אתה רואה תכניות על ענייני אוכל. מבשלים, נוסעים לכל מיני מקומות כדי לאכול, פה גידי ואהרוני, שם אנשים מזמינים אליהם הביתה - וכל היום אוכלים", הוא אומר, "אלה כל התוכניות שהיו צריכות להיות ספרותיות ותרבותיות. ויש משהו סמלי בכך שהמגפה הזו הגיעה מאוכל, שככל הנראה בסין מישהי בישלה משהו שהיא לא הייתה צריכה לבשל, או חיברה שתי חיות שעומדות זו מול זו ומזה יצאה הקורונה". ודווקא מכאן עשויה לצמוח בשורה טובה, בנוגע ל"התמכרות לאוכל ולבישולים שתקפה את כולנו" כפי שהוא מגדיר זאת: "אולי כשתגמר הקורונה, ינמיכו קצת את תכניות הבישול, ובמקום לרוץ עם כל מיני וריאיציות, חוכמות וטריקים - ינסו לבדוק קצת נושאים אחרים".

הנשיא ריבלין וא. ב. יהושע(צילום: מארק ניימן, לע"מ)

בינתיים מחוץ למרקע, ברשתות החברתיות, בהן עוד מותר להתקהל, התחדש הדיון בספרים ישנים, ממוקדי מגפות: קוראים נלהבים שבים לעיין ב"על העיוורון" מאת ז'וז'ה סאראמגו, "העמדה" מאת סטיבן קינג ואחרים. יש גם מי ששבים ל"דקאמרון", ספרו של ג'ובני בוקא'צו מהמאה ה-14, המתחקה אחר עשרה גברים ונשים מהמעמד הגבוה, הנמצאים במעין בידוד, ומספרים זה לזה סיפורים משעשעים בזמן שמגפת "הדבר השחור" משתוללת בפירנצה. יהושע מעיר שהיום גם התאספות כזו נחשבת אסורה, וש"דקאמרון" עדכני היה צריך להתנהל בזום. על הדרך, הוא ממליץ על היצירה "המאורסים" מאת אלסנדרו מנצוני, על אותה מגפה, "אחד הספרים הקלאסיים הנפלאים ביותר בספרות האיטלקית".

אבל הספר המדובר מכולם הוא "הדבר" מאת אלבר קאמי, שמזנק לאחרונה, אגב, גם במכירות באירופה. יהושע לימד אותו בעבר במסגרת קורס באוניברסיטה, יותר מפעם אחת, ולמרות שהוא לא אהב אותו במיוחד (הוא מסכים ש"הזר" יותר טוב), הוא מאמין שיש דבר מסוים שכן אפשר לקחת ממנו.

"תמיד הייתי שואל - מבין הדמויות בספר, מי נפגע מהמגפה ומי צלח אותה בלי להיפגע. ומסתבר שכל אלה שחיפשו משמעות גדולה יותר ועליונה למה שקרה, לא רק שלא מצאו אותה, אלא גם נפטרו. בעוד שאלה שעסקו בסולידריות, מכנית וטכנית כמעט, ובעיקר הרופא רייה, שהולך ממקום למקום, איכשהו החזיקו מעמד. כך שאני אומר: הסולידריות, גם במגפה שלנו, זה ערך שכדאי להיאחז בו. ואת המשמעויות ומה יהיה אחר כך ומה זה אומר, גם מבחינה אידאולוגית - אפשר להשאיר לאחר מכן. יהיו בטח אלף מאמרים ואלף ניתוחים, ודברים כאלה. בינתיים סולידריות זה המשאב החזק ביותר כדי לעמוד בניסיון הקשה הזה".