איי לאב קורונה

"למישהו יש את הטלפון של שגריר?"(צילום: מהאלבום הפרטי)

אני יושב על מרפסת שצופה אל הר. אני לא בטוח איך קוראים לו, אבל הוא ירוק מאוד, שלושה גוונים של ירוק כזה. קצת מזרחה, אם אני נעמד, אני יכול לראות את הכנרת. עוד מעט נצא לטיול בשדות פה. התורמוסים פורחים, ויש המון חרציות ושיבולים. יש בריזה והריח של הלימונים מהעץ הקרוב עושה לי נעים באף. בכלל, נעים לי. מאוד. זו אחת התקופות הכי יפות שהיו לי בחיים. כאילו, אם מנכים מהמשוואה את זה שמשתוללת עכשיו מגיפה עולמית.

זו היתה החלטה של רגע. מקום העבודה שלי עבר לעבודה מהבית שבוע לפני כולם, ומצאנו את עצמנו סגורים בדירת 57 מ"ר (לא כולל מרפסת של עוד 6) - אבא, אמא, ילד בן ארבע וחצי ותינוק בן חמישה חודשים. בשבוע השני, כשסגרו את גני הילדים, היה לנו ברור שאנחנו לא נצליח לשרוד את הדבר הזה בבית. בן הארבע וחצי משתגע אם הוא לא מתרוצץ ומוציא אנרגיה לפחות שעה ביום, והתינוק בדיוק התחיל להוציא שיניים.

"אז ככה נראית החלטה של רגע"(צילום: מהאלבום הפרטי)

"נו, יש לכם קורונה שם?"

כמו כולם, גם אנחנו תכננו חופשה בפסח. אבל שלא כמו כולם, החלטנו לעדכן אותה קצת במקום לבטל. חיפשנו בית עם שני חדרי שינה וחצר, במקום יפה ובמחיר סביר. מצאנו אחד כזה בכפר חיטים, במשהו כמו 240 שקל ללילה, והחלטנו שנרשה לעצמנו להישאר שם שבוע, שנצליח לנשום קצת לפני שחוזרים לסגר בכוך הקטן שלנו בתל אביב.

אחרי חמישה ימים של כדורגל בחצר ונסיעות לאיזה חוף מבודד בכנרת להקפיץ אבנים על המים, השבוע ההוא הפך לעוד שבוע, ולעוד אחד. אנחנו פה כבר חמישה שבועות ולא נחזור לפחות עד אחרי פסח. לפחות.

"ואוו, רואים מכאן את טבריה"(צילום: מהאלבום הפרטי)

אמא שלי מתחילה קצת לאבד זיכרון, אז כל ערב, כשאני מתקשר אליה, היא שואלת "נו, יש לכם קורונה שם?", כאילו אני באיזה איי שלמה. ולמרות שאני בישראל, התשובה שלי היא "לא ממש". כאילו, טבריה שלושה קילומטר מפה ושם המצב שונה לגמרי, אבל בכפר חיטים אין ממש קורונה.

בשבוע הראשון שלנו פה, ילדים עוד שיחקו כדורסל יחד, ובערב יכולת לראות זוגות עושים הליכה ואף שיחה לא היתה על המגפה. לפני שבוע היה איזה רגע שהרגיש כאילו החשש הארצי מחלחל גם לכאן כי ראיתי מישהו רוכב על אופניים עם מסכה, אבל נכון להיום, נראה שעברה הקורונה.

"כן בן, זה בסדר לחלום לשחק בהפועל כפ"ס"(צילום: מהאלבום הפרטי)

אמנם רוב הזמן מרגיש פה כמו כפר רפאים עם שקט מוחלט, כמה פרות ששרדו את האפוקליפסה גועות במרחק ומדי פעם נערה עוברת עם הראש בנייד. אבל אני לא חושב שזה רק עניין של קורונה. יכול להיות שאני בא מהתנשאות עירונית, אבל זה לא שיש פה איזה בית קפה שנסגר.

בדירה שלנו בדרך כלל יש תיירים כי זה אזור של צלייני נוצרים, אבל חוץ ממנה אין פה עוד דירות נופש אז לא נראה לי שהקיץ פה זה פאנג'ויה. אתר התיירות מס' אחת פה זה מבנה נטוש שיש עליו שלט שהוא פעם היה המזכירות של היישוב.

ואז נגמרו הביצים

אז כן, הילדים הפסיקו לשחק במגרש וגני הילדים סגורים, אבל כולם במרפסות והתחושה היא שזה לא קריטי. אז משחקים בחצר ומדברים ממרחק של כמה מטרים, שזה בין כה וכה המרחק מהכביש למרפסת. לפני כמה ימים הגיע בן של שכן לבקר אותו והם ישבו יחד במרפסת במרחק ארבעה מטרים זה מזה.

אם לא הייתי יודע שיש קורונה זה היה נראה רגיל לגמרי. אנשים עדיין עושים הליכות, שומרים על מרחק - אבל זו לא בעיה כשיש רק שניים מהם ברחוב. והבחור מהצרכנייה יוצא בלי מסכה להביא שקית מצרכים. במשך הרבה זמן היו לו ביצים כשלעולם נגמר, אבל הנה גם פה נגמר, אז כנראה שיש קצת קורונה.

"לא, זאת לא החיה שנותנת ביצים"(צילום: מהאלבום הפרטי)

הבית ענקי. אשכרה יש חללים ריקים. בסלון יש מיטת קומותיים ועוד מיטת ילדים אחת. הילד עושה מהקומותיים נינג'ה ישראל ואני לפעמים ישן במיטה הנוספת אם התינוק מצווח יותר מדי בלילה ואני זה שקם אליו. אני ישן בסלון כדי שלאישה יהיה לילה טוב. אני מנסה להיות בעל טוב וזה כל כך קל להיות בעל טוב כשאתה לא צפון ב-57 מ"ר עם ילד ותינוק.

אני שומע חברים שלי מתל אביב מתלוננים ואני יודע שלבינתיים לפחות, שילמתי לעצמי על שפיות. במחיר של חופשה שגם ככה שמרנו בשבילה כסף בצד, אני לא רק בסדר, אני בסדר גמור. זה משוגע שהקורונה אפשרה לי את זה כי היא הכריחה אותי לעבוד מהבית. אז אני עובד מבית, רק לא מהבית. מה שכן, כדי לנצל כל שקל מה-240 ללילה, כשאני משתמש פה במכונת כביסה אני דופק פנימה שני פקקים של מרכך. על חשבונם המרכך ואני מתפנק.

לא חוזר לעיר

אני יודע שזה יסתיים. יש גבול לכסף שאנחנו יכולים להוציא ובסופו של דבר נצטרך לחזור לכוך שלנו. כל הזמן אני מקווה שעד שזה יקרה יפתחו קצת את הסגר אבל מי לעזאזל יודע. בינתיים האין קורונה של היישוב השיתופי הזה משפיע עלינו וגם אנחנו חיים כאילו אין קורונה. חדשות אנחנו לא רואים אז אין משהו שישרה אימה באופן קבוע.

וכשמאה מטר מהבית שלך יש פיסת טבע מדהימה, נראה לך שכל הסיפור הזה של להישאר בבית זה לא ממש עול ושאפשר להסתדר עם זה. אתה לא חושב שמישהו באמת חולה כשיש רוח נעימה וריח של קמין חורפי. אתה לא חושב על מתים ועל חולים מונשמים כשהילד שלך מתרוצץ איתך בחצר ואתם משחקים עד הלילה.

"יאללה אבא בוא הביתה, עוד מעט ארבע ועשרים"(צילום: מהאלבום הפרטי)

אנחנו אפילו חושבים כבר לא לחזור אף פעם. כלומר, לשנות אורח חיים, לעזוב את העיר, לעבור לירוק. כל הדברים בעיר שאנשים מתגעגעים אליהם לא מרגשים אותי יותר. לא מסעדות, לא קניות, לא ים. תנו לי חצר וילדים שמחים. אולי זה אשכרה יקרה. אולי הקורונה הזו תהיה הדבר הכי טוב שקרה לי. כאילו, אם היא לא תהרוג אותי.