פיצה-פיתה: מדריך למאכל הלאומי האמיתי

"אני אוהבת את מגע האלומיניום על הבוקר"(צילום: דודו אזולאי)

פעמים מועטות בלבד אנחנו זוכים לראות מישהו מבין שזה הרגע שלו לעלות על במת ההיסטוריה. למשה דיין זה קרה כשהוא קלט שצבאות ערב הולכים להיתפס עם המכנסיים למטה, ללברון ג'יימס זה קרה כשדריימונד גרין איבד את השיט שלו והתחיל לבעוט באשכים, לסופר מריו זה קרה כשבאוזר חטף את פיץ'. זה היה הרגע של כולם להגיד "זוז הצדה אלוהים, עכשיו תורי". במקרה של מגפת הקורונה והסגר העולמי שבא איתה, הגיע הזמן של הפיצה-פיתה לצעוד לקדמת הבמה.

פיתה. קטשופ. גבנ"צ

זה נראה קצת מצחיק במחשבה ראשונה - מאכל שאפשר להכין בעשר דקות משלושה רכיבים, כולם מאולתרים לגמרי; משהו שחיילים מכינים כשהם נואשים מחדר האוכל וסטודנטים מכינים כשהם נואשים מללמוד לבשל, והורים מכינים כשהם נואשים מהחיים. פאק, אין לה אפילו ערך ויקיפדיה. ועדיין - לא רק שכולכם יודעים במה מדובר, רובכם הגורף גם הכין פיצה-פיתה, ונהנה.

אז איך זה קרה? קודם כל, כי כמו כל מתכון מבריק - מדובר במנה שעונה על צורך מאוד בסיסי. יש אין ספור מתכונים להכל, אבל הנצחיים באמת עשו את זה כי הם מספקים משהו מעבר לתזונה: הם ממלאים נישה שאי אפשר בלעדיה. תחשבו על חמין או על חומוס - יותר משמדובר באוכל, מדובר במצב רוח. רק אזכור המילה מעלה בכם אסוציאציות. חומוס - לשישי בצהריים עם החברים, חמין - לשבת עם המשפחה.

גם פיצה-פיתה עונה על צורך, אבל שונה מאוד: הצורך לשים משהו בקיבה כשהשעה 2:00 בלילה ואתה פצוץ מהתחת והחומרים בדם דורשים משהו חם ומפנק ולא נניח סנדוויץ' או במבה נוגט. כולנו היינו שם, כולנו הושטנו יד לעזרה, והפיצה-פיתה הושיטה יד בחזרה ולחשה לנו, "אני לא שופטת אתכם, תבלו".

"הלו משה, שכחת כאן את הרטייה"(צילום: דודו אזולאי)

הכי ישראלי

במובנים רבים, מדובר במנה הכי ישראלית שיש, הרבה יותר מחומוס או חציל בטחינה או שקשוקה. מדובר בחיקוי על גניבה על חיקוי עם תוספת אלתורים ומנה בריאה של שכונה וחוצפה, שמוציאה תוצאה טעימה בצורה מרגיזה למרות כל הבעיות. אז אחרי שהסכמנו שמדובר במאכל שראוי להיכנס לפנתיאון המטבח הישראלי שממילא מורכב ברובו מאלתורים וגניבות, בואו רגע ננסה להבין מה זה פיצה-פיתה, כדי שנוכל לשדרג ולמקסם את המתכון המנצח שלכם עד הסוף. בואו נכתוב את הערך החסר ההוא בוויקיפדיה, ונשרטט לפיצה-פיתה גבולות וחוקים.

1) זמן הכנה: פיצה פיתה צריכה להיות מוכנה להיכנס לתנור/טוסטר אובן שלכם ברגע שהוא חם, או מקסימום כמה דקות אחר כך. מה שאומר שאתם מכינים את זה זריז. רוצים להתפיח בצק בקטנה? אולי לרדת שנייה לפיצוצייה לשדרג מצרכים? לא הפעם, לא פה. אם אתם בראש של להשקיע או להוציא כסף הייתם כבר מבשלים משהו או מזמינים פיצה. אבל אתם לא, אתם פה כדי לתת מקסימום תוצאות במינימום זמן.

"אמרנו לכם - מינימום השקעה, מקסימום תוצאה"(צילום: דודו אזולאי)

2) כלים: כאמור, אתם לא פה כדי להשקיע, ובטח שלא לעשות כלים. תזדקקו לתנור כלשהו, לקרש חיתוך, סכין, וקערה או מחבת לרוטב. זהו, באמת שאין צורך בשום דבר נוסף. אולי כף לפיזור הרוטב אבל זהו בגדול. מגררת? למה, אתם טובים מדי בשביל לחתוך גבינה או עגבניות עם סכין? לא, אתם לא. מה שמוביל אותנו ל-

3) חומרי גלם: שימו לב כי זה חשוב. פיצה-פיתה מכינים ממה שיש בבית. יש חוקים בסיסיים. המאכל הסופי אמור להזכיר פיצה, כלומר צריכים להיות בו בצק (פיתה סופרמרקט, עבודת יד, טורטייה או אפילו מצה), רוטב (רסק עגבניות, קטשופ, פסטו, שמנת חמוצה, עגבניות קצוצות), גבינה (עמק, מגוררת, פרמזן, שמרי בירה או מה שזה לא יהיה) ותוספות (נגיע לזה). אבל הרעיון הוא שמכינים ומאלתרים ממה שיש בבית. נתקעתם בבית עם תחליף גבינה גלאט, קטשופ משקית, פחית שימורי פטריות ופיתה שנחצבה מהפריזר? קלאסיקה. נתקעתם עם בוראטה טרייה, פסטו מקדמיה, עגבניות בוטיק, בריוש ועלה זהב אכיל? אוקיי ניקול, שמח שאת קוראת את הכתבה הזו אבל אני לא שופט. מה שזמין ומציל אתכם - חוקי.

ומה אם בא לכם להכין פיתה עם שמן זית, יוגורט, זעתר ולימון כבוש? נחשב? איפה עובר הקו? כפרה, די - אנחנו לא אירופה ולא מגיעים לרמות כאלה של אנאליות. בכל מקום יש קווים אפורים ואל תתחכמו - תבלסו ותיהנו.

פימפ מיי פיתה

עכשיו כשהבנו מה זה פיצה-פיתה ומה זה לא, הגיע הזמן לשפר את הסקילז שלכם. כמו בכל מתכון, יש כמה חוקים בסיסיים שלא תמיד מצוינים בכתב, אבל הם יעשו את ההבדל בין הצלחה לכישלון. ובמקרה שלנו, הם לא יאריכו זמן ההכנה או יסבכו את התהליך, אבל הם יובילו לתוצאות הרבה יותר טובות אם תפנימו אותם.

1) טמפרטורה: בטוסטר אובן שימו על חום עליון ותחתון. אתם רוצים להמס את הגבינה הזו ולצרוב את התוספות - אבל גם להקריספ את התחתית. כוונו את התנור ל-200 מעלות אם זו פיצה עמוסה, או למקסימום בכל מקרה אחר. אה, ואל תשכחו להשגיח - מדובר בבצק אפוי כך שהוא נשרף הרבה יותר מהר. שבע עד עשר דקות לכל היותר. ובחייאת אל תכניסו לתנור כלום עד שהוא חם, זה אלף-בית של אנשים שלא אוהבים לאכול קרש יבשושי. ודבר אחרון: תאפו על הרשת ולא על התבנית, לפיזור חום מיטבי. רק תיזהרו.

2) הבצק: כאמור, פיתת סופר פשוטה זו הקלאסיקה, אבל גם פיתה בעבודת יד תהיה מעולה, רק שבמקרה שלה היא כנראה תספוג הרבה יותר רוטב אז כדאי לדלל אותו מראש. במקרה של טורטייה או מצה (לא שופט, אתם גיבורים אמיתיים) תתכוננו לחום נמוך יותר כי השיט הזה יבש כמו הומור בריטי ודק כמו זכוכית ונשרף כמו שחקן התקפה ברזילאי אחרי ארבע שנים באירופה.

"האמת שאנחנו לא מאמינות בתבניות"(צילום: דודו אזולאי)

3) הרוטב: כאמור, מה שבא לכם, אבל המרקם צריך להיות אחיד ולא מתפרק, וגם לא מרוכז מדי. זה אומר שקטשופ או רסק עגבניות צריך לפתוח עם מים ותבלינים. איזה? מלח וסוכר קודם כל, לרסק יש טעם של מתכת אם הוא לא עובר בישול ארוך, כשגם לימון עוזר להעלים את הטעם. מלבד זאת יעשו פלאים פפריקה מעושנת, שמן זית, רוטב ברביקיו או סויה, שום טרי או גבישי למיטיבי לכת גם עמבה. אם תשימו ברוטב את התבלין ההוא לפיצה שמגיע עם פיצות מוזמנות ויושב לכם בבית שנים אני אוהב אתכם וזכיתם ב-30 נקודות פיצה. זה מה שנקרא בעולם הגיימינג אצ'יבמנט אנלוקד, או פרויקט הנדל הפיצתי.

4) תוספות: קודם כל, שימו מה בזין שלכם, זה היופי. מזיתים ועד גרגירי חומוס, מתרד ועד פרוסות נקטרינה. החשיבות היא במיקום - מעל או מתחת לגבינה. זו נקודה שהרסה הרבה פיצות להרבה אנשים (עד כמה שאפשר להרוס פיצה-פיתה). זה לא לוקח יותר זמן להכין ככה, רק דורש תשומת לב. אז החוק הולך ככה: תוספות רגישות לחום או כאלה שמתייבשות מהר צריכות להיות מתחת לגבינה. אנחנו מדברים פה על זיתים, גבינה כחולה, פטריות טריות. מעל לגבינה הולכות התוספות שירוויחו מהשחמה נאה, שזה הרוב. בצל, פטריות קופסה, אננס, בטטה, בולגרית. דברים כמו תירס, משפחת הפלפלים או טונה הן כמו קוואי לנארד, מעולות בשני צדי המגרש. חשוב לזכור כלל אחד מברזל: עגבניות חייבות ללכת תמיד ולנצח *מעל* הגבינה. אחרת הן הופכות לפצצת מצרר מלבה לוהטת שחורכת את הפה בטמפרטורת השמש, ועל הדרך תפרק לכם את הפיצה. ותחתכו אותן דק, בחייאת.

5) גבינה: מוכנים? זה הסעיף האחרון. אנחנו לא מדברים כרגע על הסוג אלא על הדבר שפוסחים עליו כל הזמן אלא אם אתם סוטי פיצה-פיתה כמוני - הצורה. בגדול אם יש לכם גוש גבינה לא מגורר יש לכם שלוש דרכים: הראשונה היא פרוסה שלמה על הפיתה. כביכול מדובר בקלאסיקה, בפועל זה אומר שמרכז הפיצה הופך לאגם גבינה לא נעים, הרוטב לא מתבשל, התחתית יוצאת רכרוכית וכבדה והשוליים נשרפים. ועוד לא דיברנו על האיוולת של לשים פרוסה מרובעת על פיתה עגולה. השיטה השנייה היא רצועות גבינה. "שיטת סטודנטים" שפופולרית בקרב אוכלוסיות עם קילומטראז' מסוים בתחום. אבל השלישית היא הטובה ביותר, ובהפרש ניכר. מוזאיקה. קרעים קרעים מפוזרים שווה-בשווה על הפיתה. ככה עושים גם בפיצריות וככה מגיעים לניצול מקסימלי של פרוסת הגבינה שנוטה לנזול ולהתפרש בחימום, מה שיוצר קסם שבו פרוסה אחת עשויה איכשהו להספיק לשתי פיתות, ומאפשרת לכם גם לשים תוספות או גבינות אחרות בחריצים.

כיתת מחוננים

זהו, אפשר לשפוך עוד מאות מילים על הנושא (פיצות-פיתות מתוקות!), אבל המעט שנכתב פה כבר אמור לשדרג את משחק הפיצה-פיתה שלכם. זה אולי נראה כמו חפירה אבל מדובר בסך הכל בסקירה הסמי-מקיפה הראשונה של אחד המאכלים הכי נפוצים בישראל. בואו ניתן לו את הכבוד המינימלי שמגיע לו ונודה לו על כל הפעמים שהוא היה שם בשבילנו.

ורגע לפני שהולכים, קבלו בונוס: 5 שילובים ששווה לנסות ושעובדים תמיד:

1) הפשוטה: בצל, בולגרית וזיתים.

2) מזרח תיכונית: יוגורט (פיצה ביאנקה), תרד, פלפל חריף, שמן זית.

3) מנת השף: נקטרינה, גבינה כחולה, מרווה.

4) הקיצונית: אננס, רוטב ברביקיו מעושן, המון צ'ילי, לימון כבוש.

5) האסיאתית: צ'ילי, ג'ינג'ר כבוש, עטלף טרי, פרוסות פנגולין.