פעם, לפני לא יותר מדי שנים, היינו נוהגים לרכל על נשים בודדות וקצת נוירוטיות שאוספות חתולי רחוב לדירתן. סוג של קלישאה אורבנית שנכונה לתל אביב, פריז, ניו יורק וערי העולם המערבי. ואילו בימים אלה נראה שכולם מדברים רק על גברים מטורללים עם שיגעון גדלות שמגדלים חתולי ענק - אריות ונמרים. סוג של קלישאה כפרית שנכונה לאזורי ספר בדרום קרוליינה, אוקלהומה ופלורידה - אמריקה של מטה, ודרומה מכך. השיח הקולח בנוגע לבעלי החיים גדולי הממדים, ולבני האנוש עצומי האגו שמטפלים בהם, התעורר בעקבות הלהיט החדש מבית נטפליקס, "טייגר קינג", על התככים, המזימות והפסיכוזות שמאחורי הקלעים, והסורגים, של גני החיות הפרטיים בארצות הברית. הסדרה ההיפר-תיעודית הזו מוגזמת ולא בהכרח מהימנה. עד כמה שהיא מוטרפת, היא מחווירה ביחס לדרמה/קומדיה/זוועתון "שאגה" מ-1981, סרט שנחשב עד היום להפקת הקולנוע "המסוכנת ביותר אי פעם".
כילד זכיתי לצפות ב"שאגה" על המסך הגדול בבית הקולנוע תל אביב בתחילת שנות השמונים. בזמנו לא ממש הבנתי מה מתרחש לנגד עיניי. היו שם כמה בני אדם, ואיתם המון-המון אריות, לביאות, טיגריסים, נמרים, פנתרים שחורים, יגוארים, פומות וגם ברדלס. כזואולוג חובב צעיר ידעתי להבחין בין סוגי החתולים השונים (למרות שתמיד הייתי יותר בצד של הכלבים, הזוחלים והכי-הכי - טפירים), אבל ממש לא הצלחתי לנעוץ טפרים בעלילה הנזילה, בליל חסר כל היגיון של סצנות פרועות ומופרעות. עם זאת, המראות הקשים נחרתו בתודעתי עד היום. בצפייה חוזרת כמעט 40 שנה אחרי, הסרט נותר בלגן מבולגן, אורגיה מתמשכת של בני אנוש וחתולי ענק מעורבבים. מכת ערוב מההגדה של "שאגה". נקודת המבט הבוגרת לא ממש עוזרת להבין את רצף האירועים, אבל מקדמת את התדהמה בנוגע למה שבוודאי התרחש מאחורי הקלעים של הפרויקט הבלתי נתפס הזה.
הרעיון ליצירת "שאגה" עלה לראשונה ב-1969, כתוצר לוואי של צילומי הסרט "קציר השטן" במוזמביק שבמזרח אפריקה. השחקנית טיפי הדרן שכיכבה במותחן יצאה לסיור בשמורת גורונגוסה יחד עם בעלה נואל מרשל, ששימש גם כסוכן והמנהל שלה. בין ג'ירפה לחזיר יבלות לקבוצת זאבים טלואים, נתקלו השניים בבית נטוש שלהקת אריות התנחלה בו. המדריך המקומי סיפר להם כי החתולים רבי העוצמה פלשו לביתם החדש בין השאר כדי למצוא מחסה מציד לא חוקי באיזור. הגילוי הזה הותיר רושם חזק אצל מרשל, שבנעוריו עבד בגן חיות בסנט לואיס. לאחר חזרת הזוג האמריקני ללוס אנג'לס, השניים החליטו להפיק סרט בהשראת המראות יוצאי הדופן מאפריקה, שבו ישלבו בידור מהנה עם מסר סביבתי תקיף.
לאחר התייעצות עם מומחה, שהציע להם להתחיל בקטן עם גור אריות, נואל וטיפי אימצו חתלתול חמוד לחיק המשפחה, שכללה כבר את שלושת בניו של מרשל מנישואים קודמים ג'ון, ג'רי וכריסטופר, וכן את בתה של הדרן מנישואים קודמים, מלאני גריפית' (לימים כוכבת הוליוודית בפני עצמה, ואמא גאה לדקוטה ג'ונסון). הגור החביב שענה לשם "ניל" זכה ליהנות ממנעמי המשפחה באחוזה המפוארת בשכונת סן פרננדו ואלי שבלוס אנג'לס, כולל כניסה חופשית לבריכה. עם תזונה מועשרת בחלבונים, החתלתול התפתח יפה והפך לאריה אדיר ממדים. מפחיד מבחוץ, אבל נעים הליכות מבפנים - כפי שאפשר להתרשם מסדרת צילומים יוצאת דופן של צלם מגזין "טיים אנד לייף", אשר קלט רגעים של שגרה מחיי היומיום של המשפחה: נואל מקליד על מכונת הכתיבה כשניל נשען על שולחן העבודה, טיפי על השטיח בסלון כשהיא מתכרבלת בפרוותו של ניל, ג'רי משתעשע עם ניל בבריכה ומלאני ישנה איתו במיטה.
מערכת היחסים הלבבית עם ניל, מגיל ינקות ועד לבגרות מלאה, הייתה חלק ממסלול הטירונות שיזם נואל מרשל לבני משפחתו ולעצמו לקראת הגשמת החזון שלו: להפיק סרט בהשתתפות כמה בני אדם והמון-המון חתולי ענק לא מבויתים ולא מאומנים. במהלך הזמן הצטרפו למשפחה עוד ועוד גורי אריות, נמרים וטיגריסים שהרגישו בבית באחוזה רחבת הידיים, ובשלב מסוים יצאו לטיולים בשכונה - מה שגרם מן הסתם לבהלה גדולה בקרב התושבים. בלית ברירה, ובהוראת זרועות החוק, נאלץ נואל לפנות את חבריו המגודלים למעון מוסדר לחיות פרא בקליפורניה. כשהחשבונות הסדירים מהמעון הלכו ונערמו וחרגו מהתקציב שהקצה להם, הוא החליט לרכוש את המעון ולפקח על גידולם בעצמו. כדי לממן את עסקת הנדל"ן היומרנית מכר נואל את אחוזתו היוקרתית, וב-1972 עבר עם בני המשפחה לגור בטריילרים שהוצבו במתחם. מה לא עושים בשביל להגשים חלום.
השלב הבא היה לאסוף אריות ונמרים שנזנחו על ידי בעליהם או שהוחרמו מבתי גידול מהסוג של ג'ו אקזוטיק באוקלהומה. כך הפך מתחם שמבאלה בפאתיה הצפוניים של לוס אנג'לס למשכן קבע לחתולי ענק, ולבית זמני לנואל, טיפי וצאצאיהם. עוד ועוד דיירים חדשים - אריות, נמרים, טיגריסים, פנתרים שחורים, יגוארים, פומות ועוד - הובאו מרחבי ארצות הברית, מבלי לדעת שהם בעצם חלק מקאסט שהולך ומתגבש לקראת הפקת סרט יומרני. גם הקמת מבנה עץ ענק במתחם לא עוררה את חשדם. לאחר מכן, במהלך הצילומים, הם הרגישו בו בבית - ממש כמו אותה להקת אריות שפלשה לאחוזה הנטושה במוזמביק. אבל לשחזר את אפריקה בקליפורניה זה לא עסק זול. מרשל כתב את התסריט (שבתחילת הדרך נקרא "אריות, אריות ועוד אריות"), ולקח על עצמו את מלאכת הבימוי. לרשותו עמדו כוכבת הוליוודית זוהרת בתפקיד ראשי, בני משפחה בתפקידי משנה ויותר ממאה ניצבים חתוליים וחיות נוספות, אבל עלויות ההפקה התחילו להאמיר מרגע לרגע.
מרשל והדרן היו אומנם מבוססים כלכלית, והיו מוכנים להקדיש יותר מחצי המלכות (הם מכרו ארבעה בתים נוספים) לטובת מלכי החיות שלהם, אבל כדי שהסרט יקרום עור וגידים היה עליהם לגייס עוד כסף, הרבה כסף. רוב-רובם של אנשי הממון בהוליווד לא היו מוכנים בכלל לשמוע על הרפתקה הזויה בהשתתפות עשרות חתולי פרא לא מאומנים. שתי קבוצות של אנשי עסקים מבריטניה ומיפן היו מוכנות לשקול השקעה של חצי מיליון דולר כל אחת בהפקה. זה לא הספיק, אבל מזל טוב נפל בחלקו של מרשל, שנשכר על ידי הסופר וויליאם פיטר בלאטי רגע לפני שהתסריט שלו עובד למסך הגדול בסרט "מגרש הרוחות" של וויליאם פרידקין מ-1973. ההצלחה הקופתית האדירה של מותחן האימה (שעליו חתום מרשל כמפיק אחראי) הזרימה לא מעט מזומנים, שאפשרו להתחיל בצילומים של "שאגה" שלוש שנים לאחר מכן. זה היה רחוק מלהספיק כדי להשלים אותם. בדיעבד עמד תקציב ההפקה על 17 מיליון דולר, שלא היו בידי מרשל.
בלית ברירה שימש מרשל מפיק, במאי ושחקן ראשי לצד טיפי הדרן, שנודעה ככוכבת "הציפורים" של אלפרד היצ'קוק מ-1963, ומצאה עצמה מופיעה פה ב"החתולים" של בעלה. האחים ג'רי וג'ון מרשל לוהקו גם הם לצילומים כשחקנים. אחיהם הקטן כריסטופר הבריז, ממש כמו מלאני גריפית' שהייתה בתחילת קריירת המשחק שלה, וחששה שפניה היפים ייפצעו. חברתה הטובה פטסי החליפה אותה, עד שגריפית' התחרטה והצטרפה לצוות המשפחתי. החמישה גילמו משפחה גם על המסך: הנק האב הוא זואולוג, ד"ר דוליטל סטייל, שמתגורר בביתו שבאפריקה עם משפחת החיות שלו והרחק ממשפחתו האנושית. כשאשתו מדליין (הדרן) וילדיהם ג'ון, ג'רי ומלאני מגיעים לביקור פתע, הם נדהמים לגלות במקום להקת אריות ויוצאים למסע הישרדות בתוך הבית שורץ חתולי הענק. ההסתבכות הזו הולכת ומידרדרת עד שהנק שב הביתה, ובינתיים יש גם כמה נבלים חורשי רעה שתוקפים ומותקפים.
הצילומים כללו עשרות אנשי צוות, בהם ברנשים שונים ומשונים שמילאו תפקידים שונים מאחורי הקלעים ככלבויניקים. החשמלאי שימש פרמדיק, התפאורנים התנדבו להשגיח על 71 אריות, 26 טיגריסים (ובן תערובת אחד - טייגון), ארבעה נמרים, תשעה פנתרים שחורים, עשר פומות, שני יגוארים, שני פילים, שישה ברבורים שחורים, ארבעה אווזים, ארבעה עגורים, שני טווסים, שבעה פלמינגו וחסידת מראבו אחת. בהמשך הצטרף גם ברדלס. ממש סוואנה אפריקנית בקליפורניה. ללא גרפיקה ממוחשבת שאליה התרגלנו בעיבודים האחרונים של דיסני ל"ספר הג'ונגל" ול"מלך האריות", במקרה של "שאגה" כל היצורים החיים הם בשר ודם. כולם התחככו זה בזה בזמן אמת מול המצלמה, שקלטה מראות גולמיים בלתי נתפסים של אינטראקציה בין בני אדם לחיות פרא לא מרוסנות. החתירה הבלתי מתפשרת של מרשל למגע עם האריות, הלביאות ושאר בעלי החיים הביאה איתה אין-ספור סיכונים וסכנות, לעצמו וגם לאחרים.
על פי הערכות, כמחצית מתוך 140 אנשי הצוות נפצעו במהלך עבודתם על הסרט - ו-45 נזקקו לטיפול רפואי. הצלם ההולנדי יאן דה בונט (לימים נודע בהוליווד כבמאי "ספיד" ו"טוויסטר") קורקף על ידי אחד האריות. הוא אושפז בבית החולים לכמה ימים ויצא ממנו עם 220 תפרים בקודקודו, מה שלא מנע ממנו לשוב להפקה ולהמשיך בצילומים. עוזר הבמאי דורון קאופר ננשך בצווארו, בראשו ובחזהו על ידי אריה בשם טוגאר, שניסה גם לתלוש את אוזנו ממקומה. הוא הובהל לבית החולים במצב קשה ועבר ניתוח מורכב שהציל את חייו. לאחר האירוע, 20 מאנשי הצוות שחזו בזוועה פרשו מההפקה. הם לא הסכימו להיות יותר בקרבת חתולי הענק הללו, ולא משנה מהו המניע למתקפות הללו - כוונות זדוניות או השתעשעות נטולת רסן. בד בבד, כתריסר מבין החתולים שהשתתפו בסרט לקו במהלך הצילומים במחלה מידבקת קטלנית והלכו לעולמם.
גם נואל מרשל מצא עצמו פצוע ומדמם שוב ושוב ושוב, אבל הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לפרוש, וגם לא היה לו רצון להפסיק. הוא היה שרוט בראש, וגם בכל שאר אברי גופו. בין השאר הוא ננשך בידו, ברגלו ובפניו יותר מ-20 פעמים, אבל סירב להיכנע לפגיעות המרובות גם כשאלו גרמו לו להרעלת דם ולנמק בכפות רגליו. למרות שלא פעם אושפז ונדרש להתאוששות ארוכה, הוא לא ויתר והמשיך בפעילות. הבעיה היא שהשריטות, הנשיכות והפציעות היו גם מנת חלקם של בני משפחתו. "אבא היה פאקינג מטומטם על כך שהוא עשה זאת למשפחה שלו", אמר בנו של נואל, ג'ון מרשל, בריאיון: "זה נראה כמו רעיון מגניב בהתחלה, אבל זה היה מסוכן".
עד כמה מסוכן? במהלך סצנה שבה ג'ון חותר בסירה תוך שהוא מנסה להימלט מלביאה, שיניה ננעצו בעורפו וגרמו לחתך שדרש 56 תפרים; אחיו ג'רי ננשך בירכו ואושפז בבית חולים לחודש; טיפי הדרן, שב"הציפורים" ננגסה בכאילו על ידי עורבים מכניים, לא שמרה על מרחק ביטחון של שני מטרים מהבהמות האמיתיות סביבה ושילמה על כך מחיר - כבר בתחילת הצילומים היא ננשכה בראשה על ידי אחד האריות וגולגולתה נפגעה, מה שהביא לאשפוזה. היא גם ננשכה בידה על ידי נמר ובחזה על ידי פומה. מאוחר יותר היא יצאה חבולה קשות מסצנה עם הפיל טמבו. רגלה הסתבכה בחדק וקרסולה נשבר, לפני שהחיה הענקית הטיחה אותה ארצה. האירוע המזוויע תועד ואף שולב בסרט. האשפוז הארוך שהגיע בהמשך נחתך בעריכה. מלאני גריפית', שחששה לשלמות פניה והחליטה להצטרף בכל זאת, חוותה בדיוק את מה שפחדה ממנו כשלביאה שרטה את מצחה. 50 תפרים וניתוח לשיקום הפנים החזירו את המצב לקדמותו.
מלאני גריפית' נשרטת
למרות כל הנזקים הבריאותיים והכספיים שגרם הסרט לו ולמשפחתו, נואל המשיך בשלו באש ובמים, גם כשאסונות פקדו את ההפקה במים ובאש. בחורף 1978 שיטפון הביא להצפת מתחם שמבאלה וגרם להרס עצום ברכוש וגם בנפש - של כמה מבעלי החיים. נואל מרשל, שבאותו זמן התאושש מניתוח בברכו, הוזעק למקום וסייע בחילוץ ארבעה אנשי צוות וכמה מהחיות שנכנסו למצוקה. המבנה שבו צולם הסרט ניזוק, וכך גם חלק גדול מהציוד. למרבה המזל, רוב-רובו של החומר המצולם כבר נשלח לפיתוח בלוס אנג'לס. בינתיים, 15 אריות הצליחו להימלט מהכלוב שהתמוטט. שלושה מהם נורו למוות על ידי שוטרים. בין הנספים היה גם רובי, מלך החיות המקומי - אריה מרשים שזכה לתפקיד ראשי בסרט. בלית ברירה, נואל נדרש להחליפו בכפיל. ההפקה, שהתקדמה לקראת סיום, נעצרה והושהתה למשך שנה. במהלך ההפסקה הכפויה התחוללו באזור שריפות מרובות שהיו איום נוסף, אך הפעם לשם שינוי אף אחד לא נפגע.
איך אפשר להסביר את הנחישות הבלתי נתפסת הזו של מרשל, הדרן ובני משפחתם, שהקדישו את כל-כולם להפקה היומרנית הזו? "כל הרכוש שהיה ברשותנו, כל מה שאי פעם השגנו, מושקע בזה", הסביר מרשל בריאיון ל"מונטריאול גאזט" ב-1977, "אנחנו בנקודה שבה אנחנו פשוט חייבים לעשות זאת". כך מה שהתחיל כמפעל חיים, ובעלי חיים, המשיך כמיזם עסקי שהדרך היחידה לממשו הייתה להשלימו. בניגוד למשקיעים הבריטים והיפנים שנטשו בעיצומם של הצילומים, בפני מרשל והדרן לא עמדה האפשרות לפרוש. הם היו צריכים לגייס את המשאבים ולהמשיך הלאה. בינתיים, בצל האסונות, התקלות והעיכובים, העלויות גאו עד כדי 17 מיליון דולר בסך הכול - תקציב עצום שגדול בשישה מיליון דולר מזה שהוקצה ליצירת "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס, שהופק באותה תקופה. התקווה הייתה ונשארה שההשקעה תוחזר דרך בתי הקולנוע על ידי ציבור רוכשי הכרטיסים.
מרשל, הדרן ויאן דה בונט, שנותר מחויב מהצילומים ועד חדר העריכה, הגיעו לקו הסיום חבולים וצולעים (ממש פיזית) ב-1981, אחרי עשר שנות עבודה על הסרט. הבעיה היא ש"שאגה" בגרסתו הסופית פשוט לא עובד, עם עלילה לא רציפה, סיפור שמתפזר לכל מקום ודמויות חסרות משקל, למעט סצנות מדממות שמציגות את פציעות השחקנים בעת התרחשותן מול המצלמה. ראשי האולפנים בהוליווד לא מצאו טעם להפיץ את הסרט המוזר בארצות הברית. נואל וג'רי מרשל נאלצו לצאת לשוק הבינלאומי בהפצה עצמאית. "שאגה" זכה להצלחה קופתית לא רעה בגרמניה וביפן והוקרן ברחבי העולם, כולל באותו בית קולנוע תל-אביבי קטן בתחילת שנות השמונים, אבל הכספים שהתקבלו מרכישת כרטיסים הסתכמו בכשני מיליון דולר - הרחק מהיעד העסקי שהוצב להפצה. מרשל והדרן ציפו להכנסות בסך 150 מיליון דולר, והתאכזבו. השניים היו צריכים לבנות את עצמם מחדש מהתחתית הזו, ביחד וגם לחוד.
למרות ההרפתקה המאחדת הזו, ולא מעט בגלל השלכותיה הכלכליות, מרשל והדרן נפרדו ב-1982. מתחם שמבאלה נותר ברשות הדרן, שייסדה את קרן שאגה (Roar Foundation) להגנת חתולי ענק, ומאות כאלה מובאים לשם עד היום. ב-1985 היא כתבה ספר שבו תיארה את כל מעללי ההפקה, והודתה שהסרט כשל בין השאר מכיוון שדרך עשייתו קיבלה עדיפות על פני התוצר הסופי שעל המסך - אינטראקציה מסכנת חיים עם חתולים פראיים מאחורי הקלעים קדמה לפנייה לקהל הרחב בבתי הקולנוע. עם זאת, "שאגה" זכה למעמד של קאלט בקרב לא מעט צופים ששמו ידם על קלטת וידיאו, וב-2015 זכה הסרט להפצה ראשונה בבתי קולנוע בארצות הברית, באדיבות דראפטהאוס פילמס ובעליה חובב הטראש והמפורסם, טים ליג.
"נואל מרשל וטיפי הדרן הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי: במשך 11 שנים יצרו סרט שכולם אמרו שאינו יכול להיעשות. ובעשותם כן, הם הצליחו לתרום באופן משמעותי לגיבוש שיטה לטיפול אנושי בחתולי ענק בשבי", כתב ליג על המורשת של "שאגה", חמש שנים אחרי שמרשל הלך לעולמו מסרטן ביוני 2010. "לעולם לא ראיתם סרט כמו 'שאגה', ולא יהיה יותר סרט כמו 'שאגה' לעולם". וכן, זה כולל גם את "טייגר קינג" ויוצריו, רבקה צ'ייקלין והמיליונר אריק גוד (שברשותו מלונות ומועדוני לילה בניו יורק). השניים כבר הואשמו בתמרונים נכלוליים של הסיפור ושל בני האדם שלקחו בו חלק. מהחתולים עצמם הם שמרו מרחק. ובכן, בגן החיות הקולנועי הזה אין ספק: "שאגה" הוא עדיין מלך האריות.
