הניצול שמחפש פיוס עם אלוהים: "חבל שלא היה משה רבנו באירופה"
הבחירה האלוהית להרוג את הקרובים אליו - נדב ואביהוא - ותגובת השתיקה של אהרון, הן הבסיס לשאלת השאלות: "היכן היה אלוהים בשואה". ניצול השואה, מנחם זינדל, לא מוכן לחיות על חרב דתית. סיפורו של הילד שסבל חרפת רעב, נדודים ומוות - ומחפש פיוס רוחני
לברוח מאנה פרנק
אתגר "יום השואה" של נעוריי היה להצליח לראות במלואו את הסרט "אנה פרנק" שהוקרן מדי שנה בטלוויזיה. מעולם לא עמדתי במשימה. בכל שנה הייתי בורחת מהסלון כמה דקות לפני שהנאצים גילו את המחבוא של המשפחה. ככל שהתאמצתי והכנתי את עצמי, לא העזתי להיות נוכחת ברגע בו הסתיימה התקווה להינצל.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לא הצלחתי לקרוא ספרי שואה. ב"יד ושם" ביקרתי רק פעמיים. לעולם לא הצטרפתי לנסיעות למחנות בפולין וגם לא שלחתי אליהן את ילדיי. אופטימיות אינה התכונה שמגדירה אותי, ואני לא מעזה להתמודד עם תזכורות קבועות לרוע מהסוג הזה. אני מבוהלת מהשואה על בסיס יומי ולכן יום השואה הוא למעלה מכוחותיי.
מה שתקופת קורונה יכולה לעשות
אלא שמה שאני מרשה לעצמי בימים כתיקונם לא נכון לתקופת הקורונה. השהייה הארוכה בבידוד מצלקת את כולנו, והמחשבות על ניצולות וניצולי שואה שלא יוכלו לחלוק את סיפוריהם ולזכות לתמיכה לא נותנות מנוח. הן כבר לא צעירות, רבים מהם לא יודעים להשתמש בטכנולוגיות מתאימות, ולהחמצה של שמיעת הסיפורים יהיה מחיר כבד.
יש לי טור, אני יכולה להעביר סיפורי הצלה ודברי תורה של ניצול שואה, והפעם, אם אני יכולה – אני חייבת.
זיכרונות שואה בוואטסאפ
חמושה במספר טלפון של אדם שאני לא מכירה ומלאת חששות משיחה כל כך אישית במדיה לגמרי לא מתאימה, התקשרתי למנחם זינדל, ובעזרת הווטסאפ זכיתי להכיר אדם שופע חיוכים וסבלנות, ולהפליג איתו למסע בלתי נתפס של זיכרונות ודברי תורה; שעה וחצי שלצערי רק רסיסים מתוכם אוכל להביא כאן.
אמא וילד לבד בעולם
זינדל, איש בן 85, מספר על ילד עם כוחות נפש בלתי נתפסים שחי בבית אמיד ולמזלו הקיפו את חייו שתי נשים, סבתו ואמו, שכל אחת מהן בדרכה הפלאית דאגה להצילו; הסבתא - ששמרה על כספי המשפחה לרוב ביד חזקה - הלוותה פעם במפתיע סכום כסף משמעותי ליתומים אוקראינים שעבדו בביתה. בזמן השהות בגטו אמרה הסבתא לכלתה, אימו של זינדל, "אנחנו כבר זקנים ואין לנו סיכוי, אבל אתם צעירים. קחי את הילד ולכי אל האח והאחות שנתתי להם הלוואה".
מכאן ואילך, רקם באוזניי ניצול השואה זינדל סיפור הישרדות של אמא וילד פיצפון, שניווטו את דרכם בלילות אל האוקראינים שהחזירו להם טובה תחת נדיבותה של הסבתא. לאחר שכפרם של האוקראינים המושיעים נשרף, עשו האמא והבן את דרכם בין ביצות טובעניות, יערות שאין בהם יום ולילה ויש בהם יריות ואויבים מסוגים שונים, לילות שהעבירו בבורות שחפרו פרטיזנים - והמון מוות. בימים טובים, הם ניזונו מתפוחי אדמה קפואים. בשאר הימים הם הלכו בלי לאכול ובלי לישון, אמא וילד קטן שורדים בביצות המוות של אוקראינה כנגד כל הסיכויים.
התבוננתי בו מבעד למסך הטלפון וניסיתי לדמיין אותו לפני 80 שנה: ילד קטן. לבוש בבגדי איכרים בלים שנתנה לו האוקראינית שהצילה אותם בראשית הדרך. הוא רק בן חמש, שש או שבע. בן עשירים שלומד באחת לצעוד בצעדים ובמהירות שאינם תואמים את גילו, להסתפק בנגיסות בודדות בתפוח אדמה קפוא, לומד לראות את המופעים האכזריים ביותר של מלאך המוות - וממשיך ללכת. שומר על אמא ועל עצמו.
בפרטי-פרטים שמעתי את סיפור המסע, את מוראות הדרך, את האנקדוטות הקטנות של הלינה והאוכל ואת הרגעים שבהם הלב נדרש לבנות סכרים לנהרות הכאב.
הפעם היחידה בה רועד לו הקול
"במחנה העקורים ערכו לי בר מצווה", מספר ניצול השואה זינדל, "אבל אף אחד לא שמח. רוב האנשים שהיו שם איבדו את הילדים שלהם. אימא שלי כבר נישאה בשנית במחנה, ובעלה - האבא החורג שלי - איבד בשואה את אשתו ואת שבעת ילדיו. בר המצווה שלי הזכיר לכולם את מה שהם איבדו והם לא יכלו לשמוח איתי. מכל החוויות הקשות שעברתי, דווקא כשאני מספר על בר המצווה שלי - אני נהיה ממש עצוב".
פגשתי אדם מפויס
פרשת השבוע "שמיני" עוסקת במותם של נדב ואביהו, בני אהרון, ובכל שנה אני שבה וקובלת על הבחירה התרבותית להאדיר את שתיקתו של האב השכול (ויקרא, י'). "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
הבחירה האלוהית להרוג את הקרובים אליו בגלל חטא שטיבו לא לגמרי מפורש, ותגובת השתיקה של אהרון הם הזמנה לפתיחת שיחה עם ניצול שואה בשאלת השאלות: "היכן היה אלוהים בשואה". בניגוד לנטייתי הפרשנית - ולציפייה שלי מאדם שילדותו רוותה מרורים - זינדל מפרש את הסיפור בטון מפויס, באמונה תמה של אדם שלא מוכן לחיות על חרב דתית.
לו היה שם משה
לפני שהוא מתייחס למות הקדושים ולשתיקה של אהרון, זינדל מבקש להתפעל ממנהיגותו של משה. "תראי איזה ביטחון נותנת מנהיגות רצינית. בני ישראל נודדים 40 שנה במדבר, יש להם אלוהים שנותן הוראות - ומשה מעביר את ההוראות לאחיו הכהן וגם לבני ישראל. האם אנחנו יכולים לחשוב שבני ישראל היו מגיעים לארץ ישראל ללא מנהיג כמו משה? אם בשואה היה מנהיג כמו משה - יכול להיות שהתוצאות היו אחרות. בשואה לא היה ליהודים מנהיג מרכזי, וזה הקל מאוד על מלאכת ההשמדה של הנאצים".
ובקשר להריגתם של בני אהרון
? זינדל מלמד אותי שיעור בקריאה תמה; הוא פורש בפני את רשימת החטאים שהעלו הפרשנים כדי להצדיק את החלטתו של אלוהים ומסכם כי "אני חושב שלא חשוב מה שהם עשו, העיקר שהם סטו מהנורמה ולה' לא הייתה ברירה אלא להרוג אותם".
הוא מגדיר את עצמו כמי שנע בחייו בין חילוניות למסורתיות. "כשהגענו ארצה הפסקתי להאמין, אבל כשהתחתנתי התחלתי לחזור לאמונה ואני היום מתפלל בכל שבת. היום אני מסורתי. אני חושב שצריך לכבד את הדת, אבל עד גבול מסוים. ההלכה לא הותאמה מספיק למציאות המודרנית, צריך להתאמץ יותר להתאים אותה".
אם כן, לא ההשתייכות הדתית גורמת לו להיות מפויס עם המסורת, זה האופי שלו. אני תוהה אם האופי שלו עוצב כשהפך ביום אחד מבן עשירים לעני הנמלט על נפשו לבד עם אמא ביערות ובביצות, בלי כיוון ובלי לדעת האם ומתי כל זה יסתיים.
האם ניסיון החיים לימד אותו שמי שמקבל את מה שנותנים לו ולא מתחיל להתווכח עם המציאות - הוא זה ששורד? האם גם השתיקה של אהרון הייתה בחירה הישרדותית של מי שמבין שאין לאן לברוח וצריך לקבל את המנהיגות ולהסתגל, והאם החתרנות שלי היא בחירה פריבילגית?
ובבית המדרש של הטוקבקים
בהמשך לדבריו של זינדל על המנהיגות, אני רוצה להביא את דבריה של מגיבה אנונימית מבית המדרש שלנו, שכתבה דברים מפורטים וקשים על המנהיגות הישראלית לפני ליל הסדר (את הדברים המלאים ראו בתגובה 55): "מנהיגות אחראית ... הייתה מציגה תקווה ואומרת לעם רק את האמת - המצב לא פשוט, אבל אנחנו נוהגים באחריות, בשיקול דעת, מציעים דרכים יצירתיות לצמצם את הפגיעה במשק ובכלכלה, נזהרים בכבוד האדם באשר הוא אדם".
יקרה אנונימית, אני רוצה להצטרף לקריאתך ואף להחריפה בעקבות הדברים שגילינו לאחר ליל הסדר, כשהסתבר שראש הממשלה, נשיא המדינה ונבחרי ציבור נוספים דנו דין אחד לעצמם ודין אחר לקהילה, ואירחו משפחה בארוחת החג.
אני מאוד מעריכה את הנשיא ריבלין והתנצלותו והסברו נגעו לליבי. ריבלין אמר שהוא זקוק לתמיכה ולעזרה של משפחתו הקרובה וליבי אתו. אני לא כועסת אלא רוצה לבקש שישתמש בחוויה הזו בשביל ללחוץ על מקבלי ההחלטות להפעיל שיקול דעת בריא וגמיש יותר בעניין הסגר. לילות הסדר העריריים היו, בחלק מהמקרים, קיצוניים מדי, ועל בשרכם הבנתם שזו גזירה שלא תמיד ניתן ונכון לעמוד בה. מה תרוויח אישה קשישה אם לא תידבק בנגיף אבל ליבה ינמק מבדידות וצער?
ביום שישי, בין הערביים, לפני שבועיים טיילתי עם הכלב בשכונה. פתאום ראיתי שני בחורים חרדים נכנסים לבית הכנסת שאמור להיות סגור. לאחר כמה שניות בקעה ממערכת ההגברה העוצמתית שירת "לכה דודי". זה היה נוגע ללב. עמדתי עם הכלב ובכיתי. בכיתי על הזקנים שזקוקים לתפילה במניין ולא מאפשרים להם, בכיתי על הצעירים. בכיתי על האטימות. אסון לא היה קורה אם עשרה א.נשים היו עומדים על המדרכה במרחק זה מזה ומתפללים; אסון לא היה קורה אם היו מתירים לא.נשים לרוץ בזוגות בין השעות 7-9 בבוקר, נגיד. אסון לא היה קורה אם היו מוצאים דרך לאפשר למבוגרות ומבוגרים נוספים (מלבד ראש הממשלה והנשיא), לחגוג את החג בזהירות - עם מעט קרובי משפחה. הנחיות הגיוניות נחוצות ולא אלימות שלטונית חסרת חמלה. הלוואי שהבג"צ החרדי בעניין המניין יזכה.
עוד מעט נציין את יום השואה. אל תתנו לניצולים להישאר לבד, תמצאו את הדרך לאפשר לנו לשמור עליהם בעת הזו. במקביל לבקשה לגמישות ויצירתיות מהרשויות, אני רוצה לשתף ביוזמה של "עמך" ו"זיכרון בסלון". לעמוד השנה בזמן הצפירה במרפסת - ואם אפשר גם לתלות בה שלט: "זוכרים מקרוב, מחבקים מרחוק".
ימים בריאים ושבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
