צומת הדרכים של הספורטאים הטרנסג'נדרים
עולם הספורט, ובמיוחד האתלטיקה, קרוע בין שני צדדים: ההגינות החברתית כלפי מתחרות ששינו את מינן ורוצות להתחרות כנשים, וההגינות הספורטיבית כלפי יריבותיהן שסובלות מנחיתות פיזית לעומתן. הקרב הזה כבר הגיע עד ביהמ"ש העליון בארה"ב
לפני כשנה, ביוני 2019, סיפורה של סיסי טלפר הסעיר את הספורט האמריקאי. האתלטית שרצה 400 מ' משוכות באוניברסיטת פרנקלין פירס זכתה בקלילות באליפות הדרג השני של המכללות בפער של כמעט שתי שניות מהמקום השני – ואז עמדה במרכז של סערה בגלל כל המבקרים שגילו שמדובר למעשה בטרנסג'נדרית.
טלפר נולדה כקרייג טלפר וייצגה את האוניברסיטה בתחרויות הגברים, אבל במהלך לימודים עברה ניתוח לשינוי מין וטיפולים להפחתת ההורמון הגברי טסטוסטרון, ועמדה בדרישות המפעל כדי לעבור להתחרות מול נשים. ההבדל היה עצום – מרץ שדורג במקום ה-390 במכללות, טלפר הפכה לרצה המדורגת ראשונה במדינה. לא היה קל למתחרות לקבל זאת, ועל המסלול, יתרונה הפיזי העצום של טלפר, הגוף המאסיבי והאתלטיות, בלטו לעומת שאר הצעירות.
נולדה כקרייג. האינסטגרם של סיסי טלפר
מאז טלפר בת ה-23 סיימה את לימודיה, עבדה בבית אבות שנסגר בגלל הקורונה ומתכננת ללמוד סיעוד ולהילחם על כרטיס לאולימפיאדת טוקיו. אולי היא נשכחה קצת מאז, אבל שני דברים ברורים: סיפור הספורטאיות הטרנסג'נדריות שנאבקות על מקומן רחוק מאוד מסיום, ויותר מכך, אם טלפר תצליח להמשיך בקריירה המקצוענית שלה כפי שהיא שואפת, היא תיתקל שוב ושוב באותם מחסומים, סימני שאלה וביקורות. יכול להיות שהנושא הזה יטריד בשנים הקרובות את האתלטיקה העולמית, אולי את הספורט כולו, יותר מאשר חומרים אסורים, למשל. הפסיקות והחוקים כל הזמן משתנים, איש
לא יודע להכריע בדיוק מה דרוש כדי להכתיר ספורטאית כ"אישה" בלי כוכביות, וכל חבית הנפץ הזו מעלה גם שאלות מוסריות בנוגע להגדרה עצמית מול טוהר הספורט.
לפני שנמשיך, חשוב לציין שלא מדובר רק בטרנסג'נדריות, אלא בספורטאיות עם גנטיקה חריגה. הסיפור המוכר ביותר הוא של רצת ה-800 הפנומנלית, קסטר סמניה מדרום-אפריקה, שבמשך שנים מושעה, מערערת, מתחרה ושוב מושעה, בזמן שהתאחדות האתלטיקה הבינלאומית מחפשת קריטריון ברור לאישור השתתפות בתחרות. המצב הנוכחי הוא השעיה עד שתסכים לקחת תרופות להורדת כמות הטסטוסטרון בגופה, אך סמניה מסרבת לעשות זאת כי אינה רוצה לשנות את גופה כפי שנולדה איתו. סמניה נולדה עם הפרעה גנטית, ובגופה אין רחם ושחלות וקיימים אשכים פנימיים, אך היא . הבעיה – של המתחרות בעיקר – אי אפשר להתחמק מכך שיש לה יתרון ברור על המסלול, ולכן הדרישה האחרונה בשרשרת להוריד את כמויות ההורמון הגברי לרמה סבירה.
אבל כאמור, סמניה שונה מרוב הספורטאיות שעומדות כעת במוקד הבעיה. טלפר הייתה הסנונית הראשונה, וכעת בכל ארה"ב מתמודדים עם השאלה – באיזו תבנית להכניס ספורטאיות טרנסג'נדריות (עם נשים שהפכו לגברים לא קיימת בעיה, מאחר שאותם ספורטאים לא נחשבים כבעלי יתרון פיזי)? הסוגייה הולכת ומתבלטת יותר ויותר בספורט האמריקאי, שם 17 מדינות מאפשרות לתיכוניסטיות טרנסג'נדריות להתחרות ללא הגבלה, בעוד שמונה נוספות מחייבות את השלמת הליך שינוי המין והורדת רמות הטסטוסטרון. במצב שנוצר, צעירות רבות מקהילת הלהט"ב ששינו את מינן ומגדירות את עצמן כנשים מחפשות מסגרת ונתקלות בהתנגדות.
ביום רביעי האחרון הגיע אחד הרגעים הדרמטיים במחלוקת הזו, כאשר הוריהן של שלוש אצניות מתיכונים בקונטיקט (אחת מ-17 המדינות שמאפשרות לטרנסיות להתחרות ללא הגבלה) הגישו תביעה פדרלית בניסיון למנוע מטרנסג'נדריות להשתתף בתחרויות לנערות במדינה. על פי הטענה של המשפחות, אנדראייה יירווד וטרי מילר, שתי אצניות טרנסיות המתחרות במסגרת מרוצי תיכונים בקונטיקט, מנצחות ללא מאמץ את שאר הבנות, כולל השלוש שהוריהן הגישו את התביעה.
המהלך פתח תיבת פנדורה, המעמתת ארגוני זכויות אדם מול ספורטאיות המרגישות כי התחרות אינה שוויונית. צ'לסי מיצ'ל, אחת הנערות התובעות, אמרה כי: "החלום שלנו אינו לסיים במקום השני או השלישי, אלא לנצח בצורה הוגנת. כל מה שאנחנו מבקשות זו הזדמנות שווה". מנגד, יירווד ביקשה להתחרות כנערה: "אני פגועה מהנסיונות להרוס את ההצלחה שלי. לעולם לא אפסיק להיות מי שאני. אני מקווה שהדור הבא של בני נוער טרנסים לא ייאלץ להילחם בקרבות שאני עוברת. שיחגגו את הניצחונות שלהם ולא ישחירו את שמם. אני רצה בשביל הדור הבא".
על פי החוק היבש, מדינת קונטיקט נוהגת נכון כאשר היא מאפשר לייוורד ומילר להתחרות. "סעיף 9", חקיקה מפורסמת מ-1972, קובע בין השאר מתן הזדמנות ותנאים שווים לגברים ולנשים בקבוצות ספורט בתיכונים ובמכללות, וארגון התיכונים בקונטיקט נוקט במדיניות הנוגדת אפליה, המחייבת כל תיכון להתייחס לתלמיד כפי שהוא מגדיר את עצמו. רק מה? עורכת הדין של המשפחות, כריסטינה הולקומב, טוענת כי מתן אפשרות לטרנסג'נדריות להתחרות נוגדת את "סעיף 9", בגלל שהנערות האחרות אינן זוכות להזדמנות שווה. את שתי הרצות הטרנסיות, מנגד, ייצג איגוד חירויות האזרח בארה"ב.
באיידהו, לעומת זאת, חוק חדש שעבר לפני חודש אוסר על השתתפות של טרנסג'נדריות בתחרויות בבתי ספר ציבוריים ובמכללות – המדינה הראשונה שמעבירה חוק כזה בארה"ב – מה שהוביל לתביעה אחרת. שתי קבוצות הפועלות למען זכויות האזרח הגישו את התביעה ממש באותו יום כמו ההורים מקונטיקט, ומטרתן להביא לביטול האיסור. על פי התובעים, החוק החדש ("חוק ההגינות בספורט נשים") נוגד את החוקה מאחר שהוא מהווה חדירה לפרטיות ואפליה.
אחת משתי הצעירות המובילות את המאבק היא לינדזי היקוקס, שבתיכון בקליפורניה התחרתה בקבוצת הסקי בסגנון קרוס-קאנטרי לבנים, ומנסה להתקבל כעת כאישה לנבחרת הנשים באותו ענף באוניברסיטת בויזי סטייט באיידהו. "אני לא רוצה לעבור תשאולים ובדיקות, אלא להתחרות כאישה", אמרה היקוקס. היא מסתמכת על כך שאיגוד הספורט במכללות מאפשר שיתוף טרנסג'נדרים, בניגוד לחוק במדינה עצמה.
ההתנגשות בלתי נמנעת, ונראה שבית המשפט העליון יהיה חייב להכריע בהמשך הדרך ולקבוע בסיס חוקתי בנוגע לסוגיה שהאבות המייסדים לא חשבו עליה כשניסחו את החוקה. אפשר לראות זאת כדוגמה של מדינה ליברלית כמו קונטיקט ניצבת מצד אחד של המתרס, כשמצידו השני מדינה שמרנית כמו איידהו, שהעבירה לאחרונה חוק מעורר מחלוקת נוספת המונע מטרנסג'נדרים לשנות את המין המופיע בתעודת הלידה שלהם – אבל זו תהיה ראייה צרה מדי. שמרנות או ליברליות מגדרית הן רק חלק מהמכלול, בו פשוט אי אפשר להתעלם מהעובדה שבמקרים רבים אכן נוצרת אי-נוחות כתוצאה מהיתרון הגדול ממנו נהנית ספורטאית טרנסית.
בשל כך, לא רק מערכת המשפט האמריקאית תעסוק בכך בשנים הקרובות ביתר שאת, אלא גם ארגוני הספורט המובילים בעולם. האתגר עצום: ליצור קו ברור בתוך עולם מושגים מגדרי חדש שמקדש את הנזילות ולא את ההגדרה המדויקת. למצוא את הפשרה בין הגוף הפיזי להרגשה הפנימית. ובגלל שהנושא כ"כ רגיש, לא נתפלא אם אף אחד לא יזנק על ההזדמנות לטפל בתפוח האדמה הלוהט הזה.
לפנייה לכתב/ת 
