המחשבה שגם אביגיל שכטר היפה, שיושבת מולי וכל כולה משדרת שמחת חיים ונעורים, הייתה יכולה להיות חלק מהסטטיסטיקה האיומה של חרדים לשעבר שהתאבדו, היא בלתי נתפסת. זה לא שהיא לא ניסתה, זה לא שהיא לא העבירה ימים שלמים מסוממת, מקווה לא לקום לעוד יום של בדידות והישרדות. אבל היה לה מזל. יעל (אדל) הורביץ, מקימת עמותת "שירת הלב" שמטפלת בצעירות בסיכון ומספקת להן קורת גג, נתנה לה מקום בטוח בדירה, מקום בלב הענקי שלה ובעיקר העניקה לה תחושה שהכל יהיה בסדר.
שכטר (22) מספרת: "הגעתי מבית חסידי. בגיל 17 הבנתי שיש מציאות אחרת, שונה מכל מה שהכרתי. התחלתי לצאת מהבית עם חצאית ארוכה ומתחת מכנסיים. פתחתי את הסלולרי מתחת לשמיכה. ההורים לא קיבלו את זה. אצלנו, מי שהולכת עם גרבונים שהם פחות מעובי של 100 דנייר היא כבר שיקסע. נזרקתי מהבית לעולם בלי גב, בלי הורים, בלי גבולות. הגעתי למקומות מאוד נמוכים. סבלתי מדיכאון ומאובדנות. לקחתי סמים פסיכוטיים, כדורים פסיכיאטריים. זה הגיע לזה שהייתי לוקחת מרשם של פסיכיאטר ומזייפת ממנו 50 מרשמים. כשהגעתי ליעל לא רציתי את העזרה שלה בכלל. רציתי למות. במשך חודשיים היא הייתה צמודה אליי. ימים ולילות. לא השאירה אותי לבד. אני זוכרת שהגענו לוועדת סל שיקום של ביטוח לאומי ושאלו אותי אם יש לי מחשבות אובדניות. עניתי להם שכן, אבל בגלל יעל אני לא עושה עם זה כלום, כי לא נעים לי ממנה. היא כל כך רוצה שאני אחיה".
לדבורי מרמורשטיין (26), דיירת נוספת, שהגיעה מבית חרדי, יש סיפור חיים אחר אבל לא פחות קשה. אמה נפטרה, אביה נישא בשנית ואותה חיתנו בגיל 17, בניגוד לרצונה. בגיל 20 עזבה את בעלה, חזרה לבית אביה, הכירה גבר ואז משמרות הצניעות איימו עליה. היא החליטה לעזוב הכל "גם אם זה אומר לישון על ספסל ברחוב. ואז שמעתי על הרבנית (כך הבנות קוראות מדי פעם בשיחה ליעל אדל, ת"ב). התקשרתי אליה והיא מיד נרתמה. אני גרה בדירה כבר שלוש שנים, לומדת ספרות וקוסמטיקה, התחלתי לנסוע, לראות עולם, כמו שחלמתי. יעל העלתה אותי על המסלול, הצילה לי את החיים".
הצרות של שני שליו (28) התחילו בגיל חמש, כשאמה חזרה בתשובה ונישאה לחרדי. "הורידו את האף לכל הבובות שלי כי 'לא תעשה לך צלם'. בגיל 15 עזבתי את הבית לפנימייה, התחלתי לשתות, הסמים הגיעו יותר מאוחר", היא משחזרת. היא התחתנה, התגרשה כעבור שנה וניסתה לשקם את חייה, ללא הצלחה. "לפני ארבע שנים הכרתי את הרבנית", היא משחזרת. "היא נתנה לי מפתח ואמרה: 'זה הבית החדש שלך ואת יכולה להיכנס מתי שאת רוצה'. בכיתי מאושר. לא היה לי איפה לגור ומה לאכול. הייתי כל כך אבודה. לא הצלחתי להשתחרר מהסמים. היא דרבנה אותי ללכת למוסד הגמילה 'רטורנו'. היום אני לומדת תיאטרון, עובדת בחנות יד שנייה ואופטימית לגבי העתיד".
הורביץ היא עמותה פרטית של אישה אחת, ובהתאם, בעלת משאבים צנועים. אבל היא נמצאת ברשימת אנשי הקשר של כל עובדת סוציאלית ורכז בעמותת "עלם" שמסתובבים בשכונות החרדיות. הורביץ מפעילה שלוש דירות בירושלים ואחת בבית־שמש לצעירות מעל גיל 18, מרקע דתי או חרדי, שנפלטו לרחוב (16 בנות בסך הכל). עכשיו, כשהדירות בתפוסה מלאה, היא מארחת אצלה בבית או שולחת לעשרות המשפחות שגייסה לעניין.
בשנה האחרונה הגיעו לכותרות התאבדויות טרגיות של חרדים לשעבר, ובהם שני אחים שהתאבדו יחד בדירה ששכרו ושתי בנות דודות שקפצו אל מותן. את הורביץ זה טִלטל. היא החליטה לצאת בפרויקט מימון המונים, שמטרתו לפתוח דירות נוספות ולממן טיפולים נפשיים ורגשיים, לימודים וסיוע כלכלי לצעירות. "לא תמיד התרומות שאני מגייסת מספיקות", היא מסבירה, "והרבה פעמים זה מגיע מהכיס שלי. אני מקווה שהציבור יתגייס (אתר Drove, תרומה לנערות בסיכון)". נכון לעכשיו היא הצליחה לגייס כ־215 אלף שקל מתוך 750 אלף שנקבעו כיעד. "בגלל הבידוד, הגיעו אליי בקשות שאקלוט נערות שנמצאות בפנימייה או באשפוזים פסיכיאטריים ולא יכולות לחזור הביתה. אבל את התוצאות של הקורונה נראה רק כשהכל ייגמר", היא פוסקת. "אם זה פגיעות מיניות ואם זה קונפליקטים עם ההורים".
יותר ממאה בנות עברו דרכה בארבע השנים האחרונות, מאז שפתחה את העמותה. הן שוהות בדירה כשנתיים עד שהן מצליחות לעמוד על הרגליים, רגשית וכלכלית, ולצאת לחיים עצמאיים ובטוחים. "בזמן הזה הן עוברות תהליך, מתרפאות ומתחזקות ויכולות להתקדם הלאה בחייהן".
הורביץ נשואה לצחי ואם לעשרה, הגדולה בת 28 והקטנה בת 12, וסבתא לעשרה נכדים. הם מתגוררים בשכונה החרדית גבעת־שאול בירושלים ומתפרנסים מכתיבת מהדורות של "ספר השיאים והנפלאות", גרסה חרדית לספר השיאים של גינס (חידות נוסח מה גילו של ספר התורה העתיק בעולם? היכן נאפתה המצה הגדולה ביותר בעולם?) "זה מופץ בקהילות יהודיות בארץ ובעולם. הספרים מאוד מבוקשים", היא אומרת.
היא גדלה בקיבוץ משגב־עם קרוב לגבול לבנון ורחוק מאוד מהיהדות. סבה יהויקים פאפוריש, גיאוגרף ואיש חינוך ישראלי, היה ממקימי תיכון חדש בתל־אביב. "הרגשתי שאסור לחשוב על שום דבר שקשור לאלוהים, ליהדות. לא חגגנו חגים, לא היה קידוש. אני זוכרת שכשהייתי ילדה החלטתי לצום ביום כיפור בשביל הספורט, ולא סיפרתי לאף אחד. ידעתי שהתגובה תהיה של עלבון גדול, שאני בוגדת בערכים שגדלתי עליהם. היו לי שאלות קיומיות מגיל חמש ולא היו תשובות".
כמו ילדי הקיבוצים בשנים האלה, גם היא גדלה בבית ילדים. "הילדות שלי הייתה טובה, אבל גדלתי עם תחושת בדידות. שאלות כמו לשם מה אני חיה המשיכו לנקר בי. הכל כאילו היה טוב בחיי, שירתי בחיל האוויר, השתחררתי, טיילתי בעולם, אבל לא הרגשתי טעם לחיים".
מה הייתה התחנה הבאה?
"חזרתי לארץ ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הדיכאון הסתנן פנימה. הכרתי את צחי בגיל 22, בחווה חקלאית באילת. שנינו עבדנו שם. הוא היה חוזר בתשובה בתחילת הדרך וקיבל אותי כמו שאני, תלושה כזו, מעורערת. ביחד היינו מסוממים כל הזמן".
לאט־לאט התחילה להתקרב לדת. "למרות שצחי לא ניסה להחזיר אותי בתשובה, הוקסמתי מהדרך. הרגשתי שבפעם הראשונה אני מקבלת תשובות לכל השאלות שלי. הרגשתי שבתפילה אני מתחברת לאיזה אינסוף. עברנו לגור בחיפה אצל ההורים של צחי ולא היה להם פשוט עם זה. גם ההורים שלי היו בהתנגדויות. הם התנהגו כאילו קרה להם אסון והם איבדו ילדה. היינו דתיים היפים. קמנו בצהריים, לא עבדנו. לא ראינו בעיניים אף אחד".
הסיבה שהיא בחרה לעזור לצעירות בסיכון נעוצה כנראה בימים ההם. "באיזשהו שלב הפכנו להומלסים, נזרקנו ממקום למקום. לא היה לנו כסף, היינו מאוד לבד. לפעמים מצאנו ביערות הכרמל איזה עץ תפוח. ימים שלמים לא אכלנו. יום לפני החתונה שלנו לא היה לנו איפה לישון. את השמלה הביאו לי מגמ"ח ואמא של חברים בישלה את האוכל לחתונה".
בתחילת שנות ה־90 הם השתקעו בקהילת "שובו בנים" בירושלים, כחסידיו של הרב ברלנד, אז עוד לא עבריין מין מורשע שמתמודד כיום עם כתבי אישום חדשים בבית משפט בגין עושק והעלמות מס, אלא רב נערץ של קהילה ברסלבית שנהנה מאהדה ציבורית ועלייה לרגל של פוליטיקאים ואנשי עסקים שבאו לבקש את ברכתו.
איך הגעתם לקהילה של ברלנד?
"עשינו שבת אצל חברים של בעלי בירושלים, שהיו בקהילה של ברלנד. אני כבר לא קוראת לו רב, אגב. זו הייתה שבת נפלאה. הייתי ב'היי' בלי סמים. כמי שבאה מקיבוץ, נמשכתי לקהילתיות ולחום הזה".
3 צפייה בגלריה
ערעור עניין הרב אליעזר ברלנד מעורבים פרשה ניצול אזרחים עבירות מס בית משפט מחוזי ירושלים
(צילום: שלו שלום)
בני הזוג גרו במרחק של בית אחד מביתו של ברלנד וילדיהם למדו במוסדות החינוך של הקהילה. "ברלנד היה זה שנתן את השמות לכל ילדיי. הוא גם שינה את שמי לאדל. רק כשעזבנו, לפני חמש שנים, חזרתי לשם יעל".
מתי זה התחיל לחרוק לך?
"כל הזמן נוספו תקנות והחמרות. פעם אחת השמעתי ביקורת בפני מישהי מהקהילה על ההחלטה שכולנו נקשור את כיסוי הראש באותה צורה. היא מהפחד סיפרה לאנשי הרב, ונהיה בלגן שלם. העבירו בקהילה שיש מחתרת שיוצאת נגד הרב והרבנית. נבהלתי. הלכתי אליהם הביתה רועדת, צלצלתי באינטרקום ואמרתי שאני מבקשת סליחה שדיברתי ככה. ברלנד העביר לי מסר שסלחו לי. ביני לביני המשכתי להתנגד לדבר הזה של חשיבה אחידה, אבל בלעתי את זה. הצורך בחום ובמעטפת למשפחה היה גדול יותר".
כבר אז נחמץ לבה של הורביץ כשראתה נערות שמוחרמות כי סטו מהדרך והיא החליטה להיות שם בשבילן. "תהילה, אשתו של ברלנד, ארגנה בשבתות פעילויות לנערות בנות 15-12. היה מספיק שמישהי הלכה עם צבע גרב לא נכון או דיברה עם ילד בן עשר, בשביל שיעיפו אותה מהפעילות. זו השפלה איומה. החלטתי לעשות פעולות אצלי בבית. באיזשהו שלב, התחילו להגיד בקהילה שאני יוצאת נגד הרבנית".
בשנת 2013, זמן קצר לפני שהמשטרה החלה לחקור את החשדות נגד ברלנד, התחילו לצוץ שמועות בתוך הקהילה שהוא פגע מינית בנשים. "ביום שהבנו שהדברים קרו בוודאות (הוא הורשע בבית המשפט במעשים מגונים. ת"ב), בעלי החל להשמיע ביקורת נגד ברלנד ולשכנע את הקהילה להתנתק ממנו. הבנו שהוא בעצם ניצל את כולנו למטרות שלו. שילמנו מחירים יקרים על כך שהשמענו את הקול שלנו", היא נזכרת.
מה עשו לכם?
"זרקו על בעלי אבנים ברחוב, ירקו עליו. ריססו על הבית שלנו כתובות גרפיטי, הופצו פשקווילים שקוראים להחרים אותנו. לא מכרו לנו במכולת שהייתה שייכת לאנשי הקהילה. הבת שלי חזרה יום אחד מבית הספר בוכה שהחברות הכי טובות ביזו אותה והפסיקו לדבר איתה. נאלצנו להעביר את הילדים בתי ספר".
כתב אישום נגד אליעזר ברלנד
איך מספרים לילדים שהרב הנערץ עבר עבירות חמורות?
"זה משבר, זה לא פשוט. הבית היה מלא בספרים שלו. על הקירות היו תמונות שלו. זה להעיף הכל ביום אחד. אמרנו לילדים שהוא עשה דברים שלא ייעשו ושעשינו טעות כשהלכנו אחריו".
מה את חושבת על כך שהוא נאשם בגין גביית סכומים גבוהים עבור ברכות לריפוי שלא התגשמו?
"ידענו מזמן, שמאז שברלנד השתחרר ממאסר הוא חזר לסורו. אני שמחה שדברים יצאו לאור ואני מקווה שמי שעוד נשאר חסיד שלו יתפכח".
ההתמסרות של הורביץ להצלת נערות מרקע חרדי שנזרקו מבתיהן נעוצה, כאמור, בהיסטוריה הפרטית שלה, והיא מבינה בדיוק מה עובר עליהן. "המעבר מעולם שמרני, שהכל אסור בו, לעולם שבו את אדון לגורלך והכל מותר, לכאורה, מייצר שבר גדול מאוד אצל הצעירות", היא מסבירה. "בחורה צעירה, עוד לא בת 18, סיפרה לי שעברה אונס וההורים שאלו את הרב אם להגיש תלונה. הרב פסק שלא, כדי לא להרוס לאנס את הסיכוי לשידוך. אותה בחורה אמרה לי שאם הדת והרבנים חשובים להוריה יותר ממנה, אין לה מה לעשות בבית הזה יותר. היא עברה לגור ברחוב. מה את חושבת שיקרה לה שם? כמו בנות אחרות היא יוצאת לעולם הגדול והיא בשוק. הן מבינות שיש עולם שלם שהסתירו מהן וזה מעורר אצלן רצון למרוד ולהכאיב, לעשות דווקא. הן מגיעות עם כל התמימות ובלי כלים להתמודד. הן לא יודעות לסנן בין טוב לרע, להבין שיש בחוץ אנשים מסוכנים, את זה שלא צריך להגיד 'כן' לכל דבר שמציעים לך, אם זה סמים או אלכוהול. הן מגיעות אליי בשלב הזה ואני מתחילה בשיקום".
השיקום כולל בראש ובראשונה סדר יום. הנערות קמות בבוקר לעבודה או ללימודים, הן משתתפות בשכר הדירה גם כדי שתהיה להן סיבה לקום מהמיטה ולתפקד. הורביץ שולחת אותן לטיפולים – לעובדת הסוציאלית של הרווחה או למטפלת פרטית, בזכות תרומה שהשיגה, פעם בשבוע, היא דואגת שיגיעו לשיעורי העצמה והעשרה. היא מבקרת מדי יום בדירות כדי לראות שכולן בסדר, לשוחח איתן ולחזק. "אני שואלת את הבחורה שמגיעה מה החלום שלה ויחד אנחנו משרטטות את הדרך להגיע לשם. הן מגיעות לפה כשהן לא יודעות אנגלית ומתמטיקה. יש כאלה עם אוצר מילים חסר בעברית. כל חייהן הן דיברו בעיקר יידיש. זה להתחיל מאפס. לא מזמן, מישהי ביקשה להשלים בגרויות ושילמתי מכיסי כדי שתתחיל ללמוד".
הורביץ משמשת גם גורם מתווך בינן ובין משפחתן. "הן לא רוצות לוותר על המשפחה שלהן, אבל הן גם לא רוצות לוותר על מי שהן. הן קרועות. האובדנות מגיעה מהמקום הזה. אני מתקשרת להורים ומספרת להם כמה הילדה שלהם נפלאה וכמה שהיא מיוחדת. ההורים החרדים מתביישים בילדה המקולקלת. פתאום, מישהי באה ורואה את הילדה בעין טובה. זה גורם להם לשנות את צורת המחשבה. משהו נפתח. גם העובדה שאני חרדית גורמת להם הרגשה טובה, שהילדה אצלי ולא בידיים חילוניות".
מניחה שמצפים שתחזירי אותן בתשובה.
"כשההורים של הבנות אומרים לי שהם סומכים עליי שהילדה תחזור להיות כמו שהייתה, אני מודיעה שלא נכנסתי לזה מהמקום הזה. אני מנפה את הציפיות האלה ממני. הגעתי למקום הזה כי ראיתי איך בקהילה מתייחסים לנושרות. המשפחה פונה לרב או לעסקן ואלו שולחים אותן למדרשות להתחזק. או ששמים פלסטר – מחתנים אותן או נותנים להן כדורים. אני כאן רק כדי לעזור ולתת להן מקום מוגן. אני מאמינה בהן ואוהבת כל אחת מהן כאילו היא הבת שלי".
אחרי שעברת מה שעברת ואחרי שנחשפת לכל כך הרבה סיפורי פגיעה, אין בך כעס על העולם החרדי?
"יש לי כעס ואכזבה מהרבנים וממנהיגי קהילות, אבל זה לא משנה אותי ואת מה שקיבלתי על עצמי. אני מאמינה ביהדות כדרך חיים. אני אוהבת את המצוות ומאמינה בהן, אבל לא בדרך של כפייה והטפה. אלא בדרך של הכלה ושל כבוד הדדי".
