כך תסבירו לילדים על יום השואה
ספרו על סיפורי גבורה, הסבירו על הצפירה, אל תנדבו יותר מדי פרטים והתייחסו לשאלות שעולות במהלך השיחה. גם אם קשה ומורכב - חשוב לדבר עם הילדים על השואה, בהתאם לגילם
מדי שנה בשנה, כשיום הזיכרון לשואה ולגבורה מתקרב, עולה סוגיית הילדים: האם לספר? מאיזה גיל? מה וכיצד לספר? העלאת השאלות נובעת מהחשש לחשיפת הילדים לזוועות, ויחד עם זאת, מלווה באמונה שמוטלת עלינו חובת הזיכרון וההתייחדות עם זכר הנספים בשואה.
כמו בכל דבר, ובמיוחד בנושאי חינוך, גם כאן הדעות חלוקות. ישנם אנשי חינוך, הגורסים כי טוב נעשה אם נמנע מהילדים בגילאים הצעירים להיחשף לתכנים הקשים הללו. השיקול המשמעותי שעומד במרכז טענתם הוא שילדים צעירים אינם מסוגלים להבין את גודל הזוועה והנושא עלול לייצר תחושות של חרדה ופחד קיומי.
אך ישנם הסבורים אחרת, אלה הטוענים שהילדים נמצאים איתנו כאן ועכשיו, ולא ניתן באמת להסתיר מהם את הנושא. ימי הזיכרון וטקסי ההתייחדות עם הנספים הם חלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית, והילדים, שהם חלק ממציאות זו, קולטים אותה בחושיהם הרגישים והחדים.
לצערנו, רוב רובם של חגי ישראל מכילים תכנים די דומים, כך שמושגי מלחמה, רדיפה והרג, אינם זרים לילדינו ואנחנו לא יכולים באמת להסתיר או להתחמק ממתן הסבר כלשהו. כמובן שההסבר חייב להיות תואם גיל.
גילאי הגן - 6-3
הסכנה הגדולה בחשיפה כזו טמונה בפרשנות שהילד עלול לתת לתכנים שאותם קלט. ללא תיווך נכון, באין מבוגר שיסביר וירגיע, שיווסת ויכיל את החששות והרגשות שגואים בו, עלול הילד לחוש חרדה ומצוקה.
דגשים חשובים לשיחה: הסבירו להם שהיום הוא יום עצוב ומיוחד, זהו יום זיכרון והוא נקרא: יום השואה. ביום הזה, אנחנו זוכרים את הדברים העצובים שקרו ליהודים מזמן, במלחמה, באירופה הרחוקה. המילה "אירופה" לא אומרת להם כלום, אך כמו "במצרים", או, ב"בשושן הבירה", היא מרחיקה את הדברים העצובים מהקרוב והמוכר. כל עוד זה ב"אירופה" ברור להם שזה לא כאן, בישראל.
קראו עוד:
למידה מרחוק: "מרגישים בטירונות"
"המתנדבות לא יכולות לחבק תינוקות"
רגרסיה אצל ילדים - דווקא עכשיו
אפשרו להם לשאול אתכם שאלות. אל תברחו ואת תסיטו את הנושא. השתדלו לענות בכנות ובפשטות, מבלי להיכנס לתיאורים מוחשיים ומפורטים מדי. בגילאים הצעירים זה לגמרי מספיק, אך אם הם מיוזמתם מפתחים את השיח ושואלים "מה הם עשו? איזה דברים עצובים?" אפשר לענות להם: "היו כאלה שצחקו עליהם, שלא רצו לדבר איתם ולא רצו לשתף אותם במשחקים או במסיבות". ואם הם ממשיכים ושואלים: "למה?" אפשר להוסיף: "כי באירופה באותה תקופה לא אהבו את היהודים".
הצפירה: הצפירה היא חלק משמעותי ובלתי נפרד מיום השואה. הסבירו לילדים, שכדי שכולם יוכלו לזכור ולהתרכז, תישמע צפירה של שתי דקות, שבה נוכל, כולנו, לעמוד באותו זמן. אפשר להראות להם איך עומדים, אפשר לתרגל יחד איתם.
הכינו אותם לכך שכשהצפירה תישמע אתם לא תוכלו לדבר או לשחק איתם למשך שתי דקות ואפשרו להם לבחור אם להצטרף אליכם בעמידת דום, או לא.
בית ספר יסודי - גילאי 11-7
בשלב הזה הילדים כבר מכירים וכבר נחשפו למושגים כמו: "גטו", "טלאי צהוב", "נאצים", "שישה מיליון", אך עדיין מושגים אלה לוטים בערפל. מבחינתם, "שישה מיליון" הוא מספר גדול מאד, "גטו" הוא שכונה עניה, ו"נאצים" הם אלה ששנאו והרגו את היהודים.
דגשים לשיחה: בגילאים אלה כדאי להתחיל את השיחה דווקא בשאלות. שאלו אותם מה הם יודעים, מה ראו, מה שמעו, מה הם מרגישים. חשוב לעשות את הבירור הזה, מכיוון שאז נוכל לדייק את השיח וניתן מענה אמיתי לשאלות שבאמת מטרידות אותם. בנקודה זו, חשוב שנשתף בתחושות וברגשות שלנו, דבר שיכול לעודד אותם לספר ולשתף ברגשותיהם.
אל תנדבו מידע ואל תפרטו יותר מדי. השארו עם הילד בחוויה שלו וענו על שאלותיו במדויק. ילדים שחשים שהוריהם לחוצים ודרוכים, ימנעו מלשאול שאלות, ועלולים לשאת עימם לאורך זמן את עול השאלות שנותרו ללא מענה, דבר שיכול להקשות על תפקודם ולגרום לחרדות ולמצוקה.
חפשו סיפורי גבורה - בגילאי היסודי, הילדים יכולים להזדהות ולהתחבר עם דמויות בעלי שם, זהות ומשפחה, הם מתחברים לנושא דרך הסיפורים האישיים. דרך מצויינת לאזן את הזוועות, היא באמצעות סיפורי הגבורה של הניצולים והמצילים, גם זה היה אז, וחשוב לזכור זאת.
דברו איתם על הקושי ומצאו בסיפורים גם את דרכי ההתמודדות של הגיבור. איך שרד את השואה? מה עזר לו? בו בזמן תזכירו גם את העובדה שהיום אנחנו חיים בישראל ומוגנים מדברים כאלו. בין אם אתם מקריאים לילדים או נותנים להם לקרוא ספר, קראו אותו קודם בעצמכם כדי שתדעו אם הוא תואם את גיל הילד וכדי שתוכלו לענות על שאלותיו. לילדים הצעירים יותר (גילאי 8-7), כדאי להתחיל עם ספרים מאויירים.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
הדגישו את הטוב - האיזון הוא כלי חשוב מאד בהעברת תוכן קשה. ספרו על הטוב שיצא והתגלה ברגעים הקשים במיוחד בתקופה זו: אכפתיות, מסירות, שכנות טובה, חברות טובה, דאגה לאחר, סיפורי אומץ וגבורה, הקמת המדינה שלנו.
הצפירה: ילדים בטווח גילאים זה מכירים את הצפירה ויודעים מה עושים כששומעים אותה. יחד עם זאת, חשוב להזכיר שוב מתי תישמע הצפירה, באיזה חלק של היום היא תושמע ואיפה היא תתפוס אותנו. חשוב להיערך אליה עד כמה שניתן, ההתארגנות מראש והתכנון גורמים לתחושת שליטה ומחזקים את הביטחון אצל הילדים.
מילדים צעירים אין ציפייה שיעמדו בצפירה, אך גם הגדולים יותר לא תמיד מצליחים להיות בשקט מוחלט ולפעמים צוחקים במבוכה. זה טבעי, אין מה לכעוס, ובוודאי שאין להטיף על כך. אנחנו נמשיך לתת דוגמה אישית של שקט, זיכרון וכבוד.
מתבגרים - גילאי 17-12
בגילאים אלו חשובה מאד קבוצת השווים, החבר'ה. הילדים נמצאים בשלב שבו הם רואים הרבה מעבר לתא המשפחתי, והחברים תופסים את רוב תשומת הלב. באופן מותאם גדלה חשיפת נושא השואה לגילאים אלו והיא עוסקת גם בתכנים הקהילתיים והחברתיים בהקשר ההסטורי שלהם.
דגשים לשיחה: רוב הסיכויים שהמתבגרים אצלכם בבית לא ישאלו ולא ירצו לדבר אתכם על הנושא, אם בכל זאת הם ירצו לפתוח אתכם את הנושא, רוב רובה של השיחה יסוב סביב שאלות על נושאים כמו: זהות עצמית, סביבה, מצפון ורגשות אשם, משמעות, מורשת, חברה ושייכות. זו יכולה בהחלט להיות שיחה מעניינת ומאתגרת.
ובכל זאת, היו עירניים. המתבגרים עלולים לפתח חרדות ומחשבות מפחידות, אך לא ישתפו מתוך מבוכה ואמונה שהם כבר גדולים ולא אמורים לפחד. התכנים של יום השואה הם נוראים ובלתי נתפסים. אין באמת גיל שבו המידע הזה עובר עלינו באדישות. זה בסדר להרגיש כך.
חשוב להפגיש את המתבגרים עם סיפורי הגבורה וההצלחה. עם היכולת האנושית לפתח תקווה ולא להרפות עד הרגע האחרון. חשוב להדגיש שוב ושוב את חוסנו של העם, ואת הקמת המדינה.
נקודות חשובות:
• הילדים בבית. חשופים הרבה יותר למדיה ולתקשורת. חשופים הרבה יותר אליכם, ההורים. החשיפה היא בלתי נמנעת. היו ערניים לתכנים ולשאלות שמביאים איתם הילדים, לשאלות שהם שואלים. תנו מענה תואם גיל אך אל תוסיפו ותנדבו מידע שלא נשאלתם עליו.
• אתם מכירים הכי טוב את ילדכם. היו עם היד על הדופק לגבי יכולת ההבנה והיכולת הרגשית של הילדים להכיל מידע מסוג זה ואל תעמיסו ותפרטו יותר מידי בסיפורי הזוועות.
• הורים לילדים צעירים - לא לשכוח להזכיר בבוקר את הצפירה ולהכין את הילדים לקראת השמעתה.
והכי חשוב - בכל גיל חשוב לסיים תמיד באופטימיות, להדגיש שאנו זוכרים את האסון כדי לא לשכוח וכדי לוודא שזה לא יקרה שוב. הדגישו שכיום אנו עם חזק שיכול ומסוגל להגן על עצמו. חשוב להדגיש סיפורי גבורה ואומץ מן העבר, ולהקפיד שהשיחה תסתיים עם תקווה ועם מסר אופטימי שמבטיח שהופקו הלקחים הנכונים.
הכותבת היא מנהלת תחום הגיל הרך, מכון אדלר
לפנייה לכתב/ת 
