השמאל יכול להתלונן. גנץ יישאר המנהיג שלו
הטרגדיה של המחנה היא שחרף "הבגידה" והמו"מ המביך מול נתניהו, אין לו מועמד יותר טוב מיו"ר כחול לבן. ובטווח הקרוב גם לא נראה שיהיה
הנאום של בני גנץ לפני תום המנדט שלו להקמת ממשלה היה פרפראזה על תוכנית הריאליטי "קחי אותי שרון" מ-2003. "קח אותי ביבי", הוא ממש התחנן והבטיח לבנימין נתניהו להיות "שותף הוגן".
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
זו הייתה אחת ההופעות המביכות של פוליטיקאי בעת מו"מ על הקמת ממשלה ובכלל. נח בשבע שגיאות. אסור למי שמנסה להגיע להסכם, בכול תחום שהוא ובפוליטיקה בעיקר, להציג את עצמו כמי שאין לו ברירה. גנץ אמר שהוא ניסה בשתי מערכות הבחירות את כל האפשרויות האחרות, ובמצב הנוכחי לא נותרה לו אפשרות אחרת. נתניהו, אם היה "שותף הוגן", צריך ליפול על צווארו בהתרגשות ולפסוע עמו יחד לעבר השקיעה ולנשיא. במקום זה הוא חנק את צווארו.
נתניהו הוא מומחה לניצול חולשות אנושיות ורואה בהוגנות מקבילה לטיפשות. אצלו דבר לא נגמר גם לאחר שהוא נגמר. הוא מתיש את יריבו בפגישה ועוד פגישה ורומז שיש לסדר עוד עניין קטן ואו-טו-טו הדברים נסגרים. אחר כך מתברר שאוטו שלם מפריד בין השניים לבין חתימה והוא משליך אותו מתחת לגלגלי המכונית.
גנץ יצא מן הסיפור הזה לכאורה כשוטה הכפר שחשב שהוצע לו שידוך עם סינדרלה ובסוף התברר שמדובר באמה החורגת והמרשעת. ונעבעכיות אינה סגולה למנהיגות.
לאחר שנכשל הניסיון להקים ממשלה, הרושם הוא ששעתו עברה וזו העת לחפש מועמד אחר שייצג את מחנה המרכז שמאל, אבל זה לא בטוח בגלל שתי סיבות. הראשונה, שאין כיום מועמד אחר שמסוגל להתמודד מול נתניהו. מאז ימי קדימה לא נמצא פוליטיקאי של הגוש הזה שהצליח לנצח או שהיה קרוב לכך. יאיר לפיד, לאחר פירוק כחול לבן, חזר לממדיו האמיתיים ובסקר האחרון קיבל עשרה מנדטים יחד עם יעלון. הוא עדין נתפש כמנהיג מחאה ולא מדינה.
עמיר פרץ סיפר פעם שהשפם שלו דומה לזה של ברל כצנלסון, שהיה האידיאולוג של מפא"י. עכשיו הוא העלים את שפמו וגם את מפלגתו שלא עברה את אחוז החסימה בסקר האחרון.
מול גנץ ניצב נתניהו בשעתו הפוליטית הטובה ביותר. הוא מומחה עולמי לניצול מצבי חרדה בקרב הציבור, ויש לו את היכולת הרטורית להעצימם. מדברים על רפיונו של גנץ, אבל צריך לזכור שנתניהו הצליח לעולל אותו דבר גם ליצחק רבין בשנות ה-90 בעת שזה היה ראש הממשלה והחל בתהליך אוסלו.
ראש האופוזיציה דאז פתח במסע שיסוי נגד רבין, ועם קשר או בלי הגיעו מיד ההפגנות האלימות, כרזת האס.אס, התהלוכה ברעננה עם ארון מתים שעליו נכתב "רבין ממית את הציונות" וכמובן כיכר ציון. אייל ארד, שהיה אז יועצו של נתניהו ולאחר מכן יריבו, סיפר לי שלפי הסקרים הפנימיים של הליכוד באותם ימים היה ברור שנתניהו יביס את רבין בבחירות.
מה היה הסיכוי של גנץ להתמודד עם האח הגדול הזה? לא גדול. ובכל זאת, במו"מ להקמת הממשלה הוא בידל את עצמו לעומת נתניהו, שמוכן להחריב את מערכת החוק כדי להינצל ממשפט. גנץ התגלה כמי שהמסורת של הפרדת הרשויות היא חלק בלתי נפרד מתפישת עולמו. הוא התעקש על קבלת משרד המשפטים, שהוא המפתח לניסיונו של נתניהו לאיים על היועץ המשפטי לממשלה ועל בית המשפט העליון.
בעיקר הוא הצליח למצב את עצמו כפטריוט הפועל למען המדינה ולא למען עצמו. נתניהו הבין היטב שיהיה קשה לגנוב איתו סוסים, ובמיוחד לא לקבל את החסינות המשפטית בפני הופעה בבית המשפט.
גנץ יצא מוכה וחבול תדמיתית מן המו"מ הזה, אבל עדיין נשאר ברירת המחדל הטובה ביותר שעומדת לרשות מחנה השמאל והמרכז. הוא דומה לג'ו ביידן, המועמד הדמוקרטי לנשיאות מול טראמפ. שניהם לא סוחפים ומלהיבים המונים, אבל יש להם את המראה הנשיאותי או הראש-ממשלתי שהוא מרכיב חשוב ביכולת להיבחר. כל שאר ראשי המרכז והשמאל דומים למועמד הדמוקרטי ברני סנדרס - מחודדים, חד-משמעיים, עקרוניים, אבל בלתי בחירים לראשות המדינה.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
