תעצומות הנפש: לא כל שורדי השואה הם אוכלוסייה בסיכון
שורדי שואה רבים יושבים בימים אלה בבידוד הנכפה עליהם בשל איום הקורונה ומוגדרים "כאוכלוסייה בסיכון". אבל האם הגיל הכרונולוגי הוא המדד העיקרי להגדרה כזו? רופא גרונטולוג מסביר למה עלינו לחשוב על זה שוב, בעיקר כשמדובר על שורדי השואה שעברו משברים קשים הרבה יותר
השנה נציין את יום הזיכרון לשואה באווירה אחרת. עשרות אלפי שורדי שואה יושבים ברגעים אלו בבידוד, ומוצאים עצמם מתמודדים שוב עם תחושות האיום וסכנת החיים, אותם הם מכירים מראשית חייהם. כיום, האיום מתקשר לפגיעות ולסיכון היתר בו הם נתונים עקב גילם המתקדם כפי שאנו שומעים השכם והערב מפי גורמי הרפואה.
התפרצות הקורונה - סיקור נרחב ב-ynet
להערכתי, דווקא המצב המשברי כיום יכול לעזור לנו בשינוי התפיסה סביב משמעות ומהות המושג "קבוצת סיכון", במיוחד בהקשר של האוכלוסייה המבוגרת בישראל, ששורדי השואה מהווים כחמישית ממנה. לפני מספר ימים כתב פרופ' יעקב לביא (מנהל היחידה להשתלות לב במרכז הרפואי שיבא): "הווירוס החדש והממזרי הזה מלמד את כל העוסקים בו שיעור חדש על מגבלות הידע הרפואי.
"מוסכמות רפואיות שנחשבו עד כה לברורות ומובנות מאליהן נבחנות מדי יום מחדש. גם אם בקרוב נצליח למצוא את החיסון והתרופות כנגדו, אין כל ספק שהוא מהוה ציון דרך היסטורי לא רק בתולדות הרפואה אלא בתולדות האנושות כולה".
פרופ' לביא התייחס בדבריו לממצאים מעודכנים מהם עולה כי ההנחה המקובלת בדבר קשר ישיר בין קיומן של מחלות רקע לבין סיכון היתר להיפגע מהקורונה, אינו מעוגן בממצאים שמתקבלים מהסביבה הטיפולית. הכותב מציין עוד כי אוכלוסיות שנמצאות לכאורה בסיכון גבוה מבחינה רפואית, כדוגמת מושתלי איברים, המטופלים בתרופות מדכאות חיסון-אינם נפגעים יותר מאחרים.
האם בריאות פיזית היא ההגדרה היחידה ל"בריאות"?
למיטב הבנתי את דבריו, נראה כי מצב רקע רפואי אובייקטיבי אינו הפרמטר היחיד המשפיע על התמודדותו של אדם עם התקפה חיצונית כמו במקרה של וירוס הקורונה. גם מניסיוני, מצבו הבריאותי של אדם ויכולת התמודדותו עם מצבי חולי, הינם מורכבים הרבה יותר משאלת עצם הימצאותה של מחלה זו או אחרת. המושג "בריאות" מוגדר על ידי ארגון הבריאות העולמי כשילוב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית ולא רק היעדרה של מחלה.
לכולנו ברור כי שני אנשים המתמודדים לכאורה עם אותו מצב רפואי, יכולים להציג תמונה אחת לגמרי מבחינה בריאותית. אדם שתופס את מצבו כמאפשר גישה למשאבי התמודדות פנימיים וחיצוניים, ירגיש טוב יותר, יתנהל בצורה אחרת סביב מחלתו, יענה בצורה טובה יותר להנחיות הרפואיות ויעסוק ביתר שאת בהרגלים מקדמי בריאות כגון תזונה נכונה ופעילות גופנית. אדם במצב כזה, יטה לעיסוק יתר גם בהרגלי בריאות פסיכוסוציאליים כגון מגע חברתי רציף, שימור ענין בסביבתו, שימור תחושת מטרה בחיים ובעיקר רגשות של תקווה.
מעבר לכך, כיום ידוע שאדם שיכוון את תודעתו למצב של הבראה, יוביל בכך להפעלתם של תהליכים נוירולוגיים שיקדמו עוד את יכולות מערכת החיסון ויסייעו בהחלמתו. מכל האמור לעיל, מסקנתי היא כי אל לנו להטיל את כל יהבנו על הרפואה המודרנית והטכנולוגיות שהיא מציעה. ההתקדמות המופלאה בעולם הרפואה שהביאה לעלייה בתוחלת החיים, אשר מתבטאת בישראל כיום בכמיליון אנשים המוגדרים כזקנים, היא עובדה וטוב שכך. עם זאת, עלינו לזכור כי היא צלחה בזכות הרוח האנושית שהביאה לפיתוחה ואינה עומדת בפני עצמה.
לראות במשבר הזדמנות
נחזור אל הזקנים ובתוכם שורדי השואה. אם החברה תמשיך להבנות מציאות שעל פיה זקנה הוא מושג מקביל לחולשה ופגיעות, גם הזקנים יפנימו זאת בהיותם חלק מאותה חברה. הבדידות שעליה מדברים בהקשר של החוויה של רבים מהזקנים בבידוד בעקבות מגפת הקורונה, ושאף נתפסת כגורם סיכון נוסף לחולי ותמותה, מהווה את אחד המושגים הנחקרים והמדוברים בהקשר הגרונטולוגי (מדעי הזקנה) גם בימים כתיקונם.
התובנה החוזרת היא, שאדם לא צריך להיות לבד על מנת לחוש בדידות. בדידות היא מצב רגשי של אדם שמרגיש מנותק מהחיבור למקורות העוצמה והתמיכה שלו, ובתוכם החברה לה השתייך כל חייו, שעכשיו דוחה אותו רק בגלל גילו המתקדם. אם נמשיך לזהות ולייחס את כל מהותו של האדם הזקן לגילו המתקדם שמפחית את "רזרבות ההתמודדות" שלו, נקבל אדם פגיע שמחכה להידרדרות בלתי נמנעת. במקרה זה, ההידרדרות אכן תגיע.
לעומת זאת, אם נלמד להכיר כל אדם ואדם כישות בפני עצמו, אם נסייע לו לבחון כיצד להתמודד עם משברים קודמים לאורך חייו, אם נעזור לו להתחבר מחדש לאותם מנגנוני חוסן שפיתח ולניסיון שצבר במהלך חייו, נוכל לסייע לו להיות במקום אחר.
מניסיוני כגרונטולוג יישומי בארגון "עמך" במשך יותר מעשרים שנה, אני יכול לשתף את הקוראים בכך שניצולי השואה מחזיקים באוצר פוטנציאלי. זה לא מקרה שהם שרדו את כל התלאות הללו. נכון שלפעמים המשברים הנשנים, קצת מסתירים באבק את כוחות ההתמודדות. אך זה בדיוק תפקידנו גם כאנשי מקצוע וגם כחברה בכלל: לסייע להם על מנת שיוכלו לסייע לעצמם וגם לסייע לנו.
אם נזכיר להם את מידת העוצמות הטמונות בתוכם, נוכל לסייע להם לשחרר לאוויר העולם אנרגיה מבריאה ומחיית נפש שכולנו נוכל להפיק ממנה תועלת. גם המהלך המבורך ביוזמת האגודה הישראלית לגרונטולוגיה (מדעי הזִקנה) שהפיצה עצומה הקוראת לממשלה לשחרר אזרחים ותיקים מהסגר על פי מצבם ולא על פי גילם הכרונולוגי, מגיעות מאותה תפיסת עולם.
כפי שזכור לכולנו, מקור משבר מגפת הקורונה נובע מסין. בנאומו באינדיאנפוליס בשנת 1959, אמר ג'ון קנדי "כשהמילה משבר כתובה בסינית, היא מורכבת משני סימנים (危机) אחד מסמל 'סיכון' ואילו השני מסמל 'הזדמנות'. עם שרואה הזדמנות ב'משבר', יכול לשרוד כל משבר.
היהדות לוקחת את הדברים צעד אחד קדימה. בעברית, יש למילה 'משבר', כפל משמעויות: 'משבר' מלשון קושי אבל גם 'משבר' בהקשר של לידה, כאשר היולדת מביאה חיים חדשים לעולם היא יושבת על המשבר (משנה ערכין א, ד). במובן זה, משבר הינו חלק משמעותי בהצמחת כוחות חדשים לעולם. אם נדע להתבונן על המשבר הנוכחי כהזדמנות, נוכל לצאת ממנו מחוזקים ולאמץ לעצמנו תובנות חדשות שיובילו להרגלי חיים נכונים, גם בהקשרים בריאותיים וגם בהקשרים חברתיים.
דורון שגיא הוא ד"ר לגרונטולוגיה (Ph.d), ראש ההתמחות גרונטולוגיה יישומית במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, חבר סגל תוכנית המוסמך לגרונטולוגיה באוניברסיטת בן גוריון וגרונטולוג יישומי בארגון "עמך" ב"ש
לפנייה לכתב/ת 
