ניצולי שואה בחלון של גבורה
75 שנה אחרי, מתמודדים ניצולי השואה עם בדידות וגעגוע למשפחה, מבודדים בביתם בשל מגפת הקורונה. מחלון ביתם שוחחו עם כתבי ynet ו"ידיעות אחרונות", והבטיחו: "שרדנו אז, ונשרוד גם היום". פרויקט מיוחד
הם חיו את הזוועה הגדולה מכל, כשהמכונה הנאצית ניסתה להשמידם. עכשיו, 75 שנה אחרי תום המלחמה ההיא, הם מוצאים עצמם בערב יום השואה נצורים בביתם, מתבודדים מפני אויב מסוג אחר. אבל גם עכשיו, למול הבדידות והגעגוע למשפחה, הם אומרים: "שרדנו אז, ונשרוד גם היום". פרויקט מיוחד: ניצולי שואה מצטלמים בחלון - בצל מגפת הקורונה.
"חייבים להמשיך לחייך" | חנה (84) ואליעזר (92) שמעוני
"קורונה? זה לא מדאיג אותנו", אומר אליעזר (האוזר) שמעוני. וחנה מצטרפת: "עברנו גרוע מזה, נעבור גם את זה". איכשהו, גם בסיטואציה הבלתי אפשרית שבה הם נמצאים, ספונים בביתם במושב ניר גלים, הם ממשיכים לחייך. אליעזר היה נער בן 14 כשהגיע למחנות ההשמדה אושוויץ ובוכנוואלד. הוא שרד את צעדת המוות, ואיבד בשואה את אמו, אביו, אחיו ואחיותיו וכל משפחתו המורחבת.
אחרי שעלה ארצה נשא לאישה את חנה גוטדינר, ניצולת מחנה ברגן-בלזן שעלתה לארץ בגיל תשע. יחד גידלו משפחה לתפארת, והיום הם מתגאים בשלושה ילדים, 12 נכדים ו-24 נינים. "הנקמה שלנו היא המשפחה המפוארת שהקמנו", הם אומרים. שניהם אנשי עדות, שנטלו על עצמם את השליחות להעביר את סיפוריהם לדורות הבאים. מבעד לחלון ביתם הם מתעקשים, גם בימים של בידוד וחוסר ודאות, להביט אל העתיד באופטימיות. המספר המקועקע על זרועו של אליעזר לא משאיר אופציה אחרת. "חייבים לחייך ולהיות חזקים", הוא צועק לצלם שלנו מעבר לזגוגית.
"רוצה שזה ייגמר" | אריה גולדברג, 94
בעפולה אריה גולדברג הוא סמל. האיש ששרד את הגרועים שבמחנות, עלה לארץ וסיפר על תולדות גבורתו לדורות של תלמידים בעיר. אבל עכשיו אריה, שממשיך גם בגילו לעבוד בחנות כלי הבית שלו במרכז העיר, מתקשה להתרגל לבידוד. "קשה לי לא לפגוש אנשים כבר יותר מחודש", הוא אומר בכאב. "כל בוקר אני קם ורק רוצה שזה ייגמר, רק רוצה לחזור לעבוד בחנות".
הוא נולד בחלם שבפולין, ועם הכיבוש הגרמני נשלח לאורוות האס-אס. ב-1942 נודע לו על התוכנית לחיסול יהודי חלם, הוא מיהר לביתו והזהיר את אביו. "האב אמר לו 'עשיתי כבר מספיק, תשמור על אמא ועל המשפחה', ובערב שבועות 42' חיסלו את יהודי חלם", מספר בנו של אריה, אלון. אריה הצעיר נשלח למיידנק ולאחר מכן לאושוויץ-בירקנאו, שם שרד עד שחרור המחנה. הוא עלה לישראל ב-1948, התגייס לחטיבת הנגב ולחם בקרב על באר שבע. לאחר שהתיישב בעפולה הכיר את אשתו, ונולדו להם שלושה ילדים ושישה נכדים.
"אני לא בודד" | ישראל דבנהדטי, 92
"אתה יודע מה ההבדל בין אז להיום?", שואל ישראל דבנהדטי. "אז לא יכולתי לסמוך על אף אחד. בכל אחד שניגש אליי מיד חשדתי שיסגיר אותי לנאצים. היום, כשמציעים לי עזרה כשאני נמצא בבידוד בבית - אני יודע שאלה אנשים טובים שרוצים בטובתי". בביתו שבקיבוץ רוחמה בדרום הוא שומר על אופטימיות. הוא חי עם חברתו אחרי שהתאלמן, ומקפיד לשמור על ריחוק חברתי. "אני לא בודד. אני מפחד מאוד מהבדידות ומקפיד כל הזמן לשמור על קשר מרחוק עם בני משפחה וחברים".
הוא נולד באיטליה, בעיר קטנה ליד ונציה. עם פרוץ המלחמה הוא נאסר, כשהיה רק בן 13. "למזלי הייתה לי סבתא קשוחה מאוד, שיום אחד הגיעה לבית הסוהר ודרשה לשחרר אותי". לאחר מכן נמלטה משפחתו מהעיר ונדדה תחת זהות בדויה, וכך שרדו את המלחמה. על תולדותיו אפשר לכתוב ספר שלם, אבל לישראל חשוב בעיקר שילדיו, נכדיו וניניו מכירים את סיפורו. "מה שהכי מרגש אותי בימים האלו", הוא אומר, "זו הערבות ההדדית בין הישראלים".
"קשה לי בלי חיבוק" | שאול גרימברג, 79
הילדים והנכדים של שאול גרימברג ממשיכים לבקר אותו בכפר סבא, אבל לא נכנסים. "הם מגיעים לחניה של הבניין ועולים על גגון של מקלט", הוא מספר. "זה מחזק אותי. יותר מחודשיים לא יצאתי מהבית, קשה לי בלי החיבוקים שלהם". לצאצאים הוא מספר כבר שנים את סיפור הגבורה הפרטי שלו. הוא היה רק בן שלוש כשהגרמנים נכנסו לעיירה חרלאו ברומניה בה התגוררה משפחתו.
"אבי היה יוצא לעבודת פרך אצל הגרמנים. לפעמים לא היינו רואים אותו כמה ימים. אני הייתי דבוק לאמי, ופחדתי לאבד את הטלאי הצהוב שהיה על הבגדים. למזלנו, אחרי כמה חודשים הרוסים נכנסו לעיר וכך חיי משפחתי ניצלו. אני מברך מדי יום ששרדנו והקמנו משפחה לתפארת". אשתו של גרימברג, סימה, נפטרה לפני 12 שנה. אבל גם עכשיו, למול הבדידות והקושי, שאול מתעקש לשמור על אופטימיות. "שרדתי את השואה, וביחד עם משפחתי היקרה אשרוד את הנגיף הזה".
לפנייה לכתב/ת 
