השואה שהושתקה פעמיים
קורות יהודי ברה"מ במלחמת העולם ה-2 הודחקו הן ע"י השלטון הסובייטי והן על רקע התבססות נרטיב השואה הציוני, שנעצר בגבול המזרחי של פולין
האם שמעתם על מאליי טרוסטינץ? גם אם לא, אל דאגה, לא ירדו לכם על כך נקודות בבגרות בהיסטוריה. מאליי טרוסטינץ היה אחד ממחנות השמדה בשטחי ברית המועצות לשעבר במלחמת העולם השנייה, והוא פעל בכפר קרוב למינסק, בירת בלארוס. נרצחו ונקברו בו יהודים מהאקציות האחרונות של גטו מינסק וכן יהודים שהובאו ברכבות מאוסטריה, גרמניה ופולין. אף שנרצחו בו יותר מ-200 אלף איש, מעטים שמעו עליו - לא בשיעורי היסטוריה, לא בסרטים ולא בחדשות. אפילו עמוד וויקיפדיה אין לו.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מדוע אומה שגאה בשימור זיכרון השואה שלה, לא מלמדת את ילדיה על מחנה השמדה כה משמעותי? הסיבה היא שהסיפור שלו, כמו סיפורים רבים מהמרחב הסובייטי, מודר מנרטיב הזיכרון הלאומי.
יש לכך עוד היבטים. מהגרים משטחי ברה"מ לשעבר, שהגיעו לארץ בשנות ה-90, מרגישים שגבורתם במלחמת העולם השנייה לא עומדת בסטנדרטים של תפיסת הגבורה בישראל, שכוללת רק את לוחם הגטאות ואת הפרטיזן. קולם של החיילים דוברי הרוסית, שלחמו כחלק מבנות הברית תחת דגל של מדינה אחרת, הושתק כדי לפנות מקום לנרטיב של הצברים. הווטרנים מעולם לא ידעו לתרגם את סיפורם לעולם המושגים של גבורה או קורבנות יהודית, לא הגדירו את עצמם כניצולי שואה, והמשיכו לדבוק באתוס המלחמה הפטריוטית והניצחון בה. הם המשיכו לצעוד במצעדים ב-9 במאי בלי שמישהו בישראל באמת התייחס אליהם.
בילדותי, הימים שקדמו ליום השואה תמיד היו מבלבלים ומלווים בדיסוננס פנימי. עבורי, אירועי המלחמה והשואה התקיימו בנפרד זה מזה. לא הבנתי כיצד שני אירועים בעלי אופי כל כך שונה, האחד שמח והשני עצוב, התקיימו באותו זמן. רק בשנים מאוחרות יותר, כשהתחלתי לחפור בעבר משפחתי, גיליתי את הסיפור שלא סופר.
בגיל 16, בפעם הראשונה, שמעתי מסבתי שבזמן שאביה נלחם בחזית, היא ברחה עם המשפחה מהכפר שבו נולדה כי הם שמעו שהגרמנים מתקרבים ורוצחים יהודים. לראשונה שמעתי והבנתי שמדיניות "האווקואציה" (פינוי) של יהודים למדינות דרומיות ומזרחיות יותר הייתה הסיבה היחידה שמשפחתה הגרעינית, ולמעשה לא מעט מיהודי ברה"מ, שרדו.
בעקבות השיחה עם סבתי נסעתי לבלארוס, לכפר שממנו הגיעה משפחתי. עדה בשם ליובה הראתה לי את בור הירי של הכפר, הממוקם ביער קטן בסמוך. על האנדרטה כתוב "במקום זה נרצחו 247 אזרחים סובייטים שוחרי שלום על ידי הרוצחים הפאשיסטיים ב-1941". במשך שנים נהגו תושבי המקום לחלוף על פני האנדרטה בלי לדעת שהאנשים נרצחו בגלל שהיו יהודים.
ליובה סיפרה שככל הנראה נרצחו שם יותר מ-700 איש, אך בדרך כלל הנציחו מספר קטן הרבה יותר. ברה"מ הניפה את דגל קידום אחוות העמים, ובשם אידיאלים אלו לא הנכיחה את הסיפור ה"מיוחד" של היהודים.
גם האנטישמיות של השלטונות הסובייטים וקידום אתוס הגבורה האולטימטיבית לאחר המלחמה לא עזרו לטפח זיכרון של הגורל היהודי במלחמה. זו הסיבה שמרבית יוצאי ברה"מ לא התעסקו בשכול משפחתם, אלא בניצחון על הנאצים. רק לאחר פירוק ברה"מ התאפשרה גישה לארכיונים מדיניים שהוכיחו כי רצח שיטתי זה אפיין קהילות יהודיות כחלק ראשוני ומשמעותי מהפתרון הסופי.
במקביל, גם מדינת ישראל לא עסקה יתר על המידה בחקר שואת יהודי ברה"מ ובהעברת סיפורה. הסיבות לכך אולי קשורות להיעדר ארכיונים זמינים עד שנות ה-90 ולהתבססות נרטיב השואה הציוני עד לגבול המזרחי של פולין. התוצאה אירונית ועצובה: שואת יהדות ברה"מ הושתקה כפליים - על ידי השלטון הסובייטי ועל ידי מדינת ישראל. וזה תואם היטב את המציאות: רבים מאוכלוסיית דברי הרוסית בארץ ממילא מודרים מאספקטים כגון נישואים וקבורה בשל הטלת ספק מייגעת ביהדותם, ונמצאת מחוץ לדיונים ציבוריים.
השנה, בצל מגפת הקורונה, לא יתקיימו טקסי שואה ואף לא צעדת הניצחון של 9 במאי. לכן, יותר מתמיד, עלינו לדבר ולהנציח את השואה על כל רבדיה, כולל הברה"מי.
- אליזה פרנקל היא חוקרת פרקטיקות הנצחה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, וחברת "הבריגדה התרבותית" מבית דור 1.5
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
