לפני 17 שנה, ב-16 באפריל 2003 ליתר דיוק, הגיעה קריירת הכדורסל המפוארת של מייקל ג'ורדן לסוף סופי בהחלט. זה קרה במעמד פחות מפואר - תבוסה של קבוצתו וושינגטון וויזארדס, הפסדה האחרון בעונה לא מרשימה. מאז שפשט את מדי הוויזארדס, וגם הופשט מחליפת נשיא הקבוצה על ידי הבעלים אייב פולין, ג'ורדן נאלץ למצוא לעצמו עיסוקים אחרים מחוץ למגרש. יש לו לא מעט כאלה כשחקן גולף חובב, אב לילדים, איש עסקים ומותג בינלאומי. אבל התשוקה שלו לספורט המשיכה לבעור, והוא מצא לעצמו מקום להצית אותה מחדש בשרלוט הורנטס - תחילה כאחראי על האגף המקצועי של הקבוצה ובהמשך כבעלים שלה. בינתיים תוצאות עבודתו בקומה העליונה של משרדי ההנהלה לא מרשימות, ומתגמדות ביחס לגבהים האדירים שאליהם זינק ככוכב העל של שיקגו בולס ושל ליגת ה-NBA כולה בשנות ה-90. הישגים אלו הקנו לו את התואר המחייב "הכדורסלן הטוב בכל הזמנים", ועד היום הוא נלחם כדי לשמר אותו, בדיעבד.
מעטים הם השחקנים שטענו לכתר הטוב בכל הזמנים מאז פרישת ג'ורדן. תחילה היה זה קובי בראיינט, אך הוא התקשה לצאת מצלו הענק של שאקיל אוניל (הכדורסלן הגדול בהיסטוריה בעיני כותב שורות אלה) אשר כיכב לצידו בלוס אנג'לס לייקרס. כיום זהו לברון ג'יימס, אשר נחשב על פי רבים כשווה ערך להוד רוממותו, ויש אף כאלה שסבורים שהוא מתעלה עליו - לא עוד טוען לכתר אלא מלך. קינג ג'יימס. הוויכוח הזה, עד כמה שהוא חסר טעם או נטול אובייקטיביות, מטריד את מנוחתו של ג'ורדן, אשר רואה בו איום על מורשתו על מגרש הכדורסל. ואם לא די בכך, ג'יימס אף ממלא את מקומו בסרט ההמשך העתידי ל"ספייס ג'אם" שבו כיכב MJ ב-1996. גם בשלב זה, כשכל מה שנותר לו זה להתרפק על העבר, הוא לא מוכן לקבל שהמלך מת - יחי המלך החדש. בטקס האשכבה של בראיינט צפינו בג'ורדן מתייפח במהלך נאום הספד מרגש. לברון יאריך ימים, כך אפשר לקוות, אך ממש לא בטוח שיזכה להכרה מפרגנת כלשהי מאלילו בימי חייו.
ב-2019 התפרסמה ב-ESPN סקירה נרחבת על התבטאויות של ג'ורדן וג'יימס זה על זה לאורך שני העשורים האחרונים. מעין אחד על אחד של ציטוטים. כילד, לברון העריץ את ג'ורדן והכיר בגדולתו של הגדול מכולם. הוא לא מערער על כך גם כיום, כשהוא רק קצת אחרי שיא הקריירה, והרבה פחות צנוע מבתחילתה. זה טבעי לתת כבוד לוותיקים, במיוחד כאלה שהיו לך להשראה. מצד שני זה גם די מתבקש לקדם בברכה את הדור הבא, במיוחד אלה שנשאו עיניהם אליך וראו בך השראה. אלא שג'ורדן התקשה לפרגן עד הסוף. לצד מחמאות שחלק ללברון על יכולתו, הוא דאג לשמור מרחק ולהבהיר שיש לו עוד כברת דרך לגדולה. לפני בחירתו של לברון כראשון בדראפט 2003, סיפק ג'ורדן (שחקן פעיל עדיין) חוות דעת על מי שנחשב לדבר הגדול הבא: "לדעתי הוא יהיה שחקן ממוצע בליגה שלנו כרגע, עם פוטנציאל להיות טוב יותר. להגיד שהוא יכול להגיע לרמה של טרייסי מקגריידי או קובי בראיינט יהיה לא הוגן כלפי לברון ג'יימס".
ב-2005 לברון כבר הוכיח את עצמו כענק בליגה של הגדולים, אך ג'ורדן ביקש להרגיע את ההתלהבות: "ברור שאתם משווים אותו אליי. גם לי עשו את זה בהתחלה... אבל אני חושב שמה שיאפשר ללברון לשרוד, כך אפשר לקוות, זה שהוא עושה מה שטוב ללברון, לא מה שאנשים מצפים ממנו לעשות, להיות מייקל ג'ורדן". ב-2010, אחרי שלברון הודיע כי הוא עוזב את קליבלנד לטובת קבוצת-על של מיאמי היט לצד דוויין ווייד וכריס בוש, MJ הביע ביקורת: "בראייה לאחור, אין מצב שהייתי מתקשר ללארי (בירד) ומג'יק (ג'ונסון) ואומר להם 'היי, בואו נתכנס לשחק באותה קבוצה'. אבל הדברים השתנו. אני לא יכול להגיד שזה דבר רע. זוהי הזדמנות שיש לילדים היום. בכל הכנות, אני ניסיתי להכריע את החבר'ה האלה".
אחרי שלברון השלים תואר אליפות שני עם מיאמי, ג'ורדן התחיל להתייחס ביותר רצינות למפגש היפותטי בינו לבין לברון על מגרש הכדורסל, וב-2015 הצהיר: "האם הייתי יכול לנצח את לברון באחד על אחד כשהייתי בשיאי? אין ספק". מוקדם יותר השנה הצהיר שהוא מעריץ של לברון, אבל... "הוא הותיר חותם והוא ימשיך לעשות זאת זמן מה. אבל כשמתחילים עם ההשוואות, זה מה שזה. זה אומדן כללי. לא הייתי מקבל את זה כעובדה". ובכן, בגיל 57 לג'ורדן אין הרבה מה לעשות כדי להוכיח את עצמו מחדש מלבד להזכיר לכולם מי הוא היה, ולמה הוא צריך להישאר כזה. זו כנראה הסיבה העיקרית לכך שהסכים לשתף פעולה עם הפקת הסדרה "הריקוד האחרון" (The Last Dance) - כדי שתשמר את מורשתו מן העבר, בעוד לברון ממשיך לעצב את מורשתו שלו בהווה.
הסדרה בת עשרת הפרקים, שמשודרת ב-ESPN ובנטפליקס, נערכה מתוך החומרים שתועדו במהלך עונת 1997/8 (האחרונה של ג'ורדן בשיקגו) על ידי צוות צילום שקיבל גישה מלאה לקבוצה. החומרים הנדירים הללו שכבו בארכיון בניו ג'רזי במשך כמעט עשרים שנה, שכן השימוש בהם הותנה באישור של ג'ורדן. האישור הזה התקבל בקיץ 2016, רגע אחרי שקינג ג'יימס הוביל את הקליבלנד קאבלירס לאליפות היסטורית והשיג לעצמו טבעת שלישית. צירוף מקרים? אולי. כך או כך, ברור שמדובר בקרב מאסף של MJ בהגנה על מעמדו כטוב ביותר בכל הזמנים. זה אולי קטנוני, צר עין ומאוד-מאוד מייקל ג'ורדן. רבות דובר על יצר התחרות הבלתי מרוסן שלו כשחקן, או במילים אחרות - אדם יהיר, קנאי ומרוכז בעצמו. מצד אחד הוא מחויב להתעלות מעל כולם, ובמקביל לפגוע בסובבים אותו. הכול בשם התהילה, הגאווה והתשוקה לכוח ולניצחון על מגרש הכדורסל - וגם בחדר ההלבשה, בעסקים, בקזינו ובחדר המיטות.
כדורסל הוא ספורט קבוצתי - זוהי לפחות הנחת המוצא של מאמנים, פרשנים, צופים וגם שחקנים - לפחות הבינוניים שבהם. אלא שאולי יותר מכל ענף תחרותי קבוצתי אחר, כדורסל הוא משחק שתלוי באינדיבידואלים בודדים. בניגוד לכדורגל, כדוריד, כדורמים, פוטבול ויתר משחקי הכדור למיניהם, שמצריכים מספר מסוים של משתתפים, בכדורסל אפשר גם רק בשניים. אחד על אחד הוא גרסה מקובלת, וכך גם שניים על שניים. לפעמים אפילו שניים על אחד. העיקרון הזה נכון למגרש בשכונה, אבל גם בליגות המקצועניות ברחבי העולם, וב-NBA יותר מכולן. לברון, ג'יימס הארדן, יאניס אנדטוקומבו וסטף קרי הם גרסאות עכשוויות למורשת ארוכת שנים של כוכבים שלקחו את חבריהם לקבוצה על הגב, ואת האגו בתוך הלב, בדרך לניצחון והישגים. שאקיל, קובי, טים דאנקן, צ'ארלס בארקלי, דומיניק ווילקינס, ד"ר ג'יי, ווילט צ'מברליין, אוסקר רוברטסון ופיט מראביץ'. אבל לא היה אחד, יחיד ומיוחד כמו מייקל ג'ורדן.
MJ הוא ההתגלמות המושלמת של כוכב הכדורסל, ולא היה כמוהו כדי לנתץ את הפוליטיקלי קורקט של "כדורסל הוא ספורט קבוצתי", כפי שייצגו אותו לארי בירד עם הבוסטון סלטיקס ומג'יק ג'ונסון עם הלוס אנג'לס לייקרס במהלך האייטיז. בהתחלה הוא נתפס כלהטוטן, אתלט אדיר שמרחף כל הדרך אל הסל. יכולות התעופה האנושיות שלו הקנו לו מעמד כמעט מיתולוגי כבר בתחילת דרכו כמי שמסוגל לתמרן את חוקי הפיזיקה, אבל לא כזה שמתחבר לכימיה קבוצתית. קצת לפני תור הזהב של הבולס, אייזאה תומאס הוביל את הדטרויט פיסטונס לשתי אליפויות רצופות בסוף שנות ה-80 עם כנופיית נגרים מאחוריו, ושאפתנות אין-קץ לפניו. ג'ורדן שכלל ושדרג את המודל הזה הלאה לשנות ה-90. הבולס שלו אולי נחשבים עד היום ל"קבוצה הטובה ביותר אי פעם", אבל רק כשהוא היה בסביבה. הוא הוביל, הוא ניווט והוא התעלה על עצמו, והתנשא מעל אחרים. ולעיתים, הרבה יותר מפעם אחת, הוא חשב על עצמו יותר מאשר על חבריו.
מאמן הכדורסל המנוח טקס ווינטר נחשב לאחד המוחות המבריקים בתולדות הענף, ושמורות לו זכויות היוצרים על התקפת המשולש - תרגיל התקפי מתוחכם שמומש בהצלחה חוזרת ונשנית בשגרה של שיקגו בולס, שאותה שירת כעוזר מאמן לאורך 14 שנה, מ-1985 ועד 1999, ואיתה זכה בשש אליפויות בשנות התשעים תחת פיל ג'קסון. התקפת המשולש הייתה גורם מהותי בשיטת המשחק של הבולס, לטובת האיזון הקבוצתי ופיזור כוח האש בין כל שחקניה. אבל מעולם לא היה מדובר במשולש שווה צלעות. הכול היה מתיישר לפי הזווית של ג'ורדן, לשביעות רצונם של צוות המאמנים או חבריו לקבוצה. או שלא. ג'ורדן נהג לספר בגאווה על מקרה אחד שבו ניגש אליו ווינטר אחרי תצוגת יחיד מדהימה, שחילצה את הבולס מצרות והביאה לשיקגו ניצחון דחוק. "There's no I in Team", עקץ אותו במשחק מילים שנועד להבהיר ש"אין אני בקבוצה". ג'ורדן לא התרגש. "There's I in win", הגיב באיות ממזרי משלו. "הוא הבין את המסר שלי. אני אעשה הכול כדי לנצח. אם זה אומר שנשחק כקבוצה, ננצח. אם זה אומר שאני צריך לעשות מה שאני צריך לעשות, ננצח". זו דרכו.
במהלך נאום לרגל קבלתו להיכל התהילה ב-2009 - אירוע מרגש שמוקדש בדרך כלל לתודות - ג'ורדן החליט לסגור חשבון עם שחקנים, מאמנים ואפילו בני משפחה שפגש בהם לאורך הקריירה - מהילדות בווילמינגטון שבצפון קרוליינה ועד לחברים וליריבים ב-NBA. המתקפה המרושעת ביותר הופנתה לעבר מנכ"ל הבולס דאז ג'רי קראוס, אדריכל "הקבוצה הטובה אי פעם", שבחר בסקוטי פיפן חמישי בדראפט 1987, ומינה את פיל ג'קסון למאמן. הוא גם אחראי על ליהוקו של ווינטר לצוות המאמנים. למרות זאת, קראוס העדיף שלא להתייצב לאירוע החגיגי בספרינגפילד, מסצ'וסטס על רקע מערכת היחסים העכורה שהתפתחה ביניהם בעונת 1997/8 - האחרונה של ג'ורדן בשיקגו. "ארגונים מביאים אליפויות, לא שחקנים ומאמנים", צוטט המנכ"ל בזמנו. בריאיון מאוחר הבהיר כי הצלחת הבולס אינה נובעת רק מכך שהשחקן הטוב ביותר נכלל בשורותיה, וכי מדובר במאמץ קבוצתי במגרש ובמשרדי ההנהלה - זהו הקונפליקט שעומד במרכז הפרק הראשון בסדרה, וגם במרכזו של נאום היכל התהילה של ג'ורדן.
"ג'רי קראוס לא פה. אני בכלל לא יודע מי הזמין אותו, בטח לא אני", אמר חתן השמחה בנוגע להיעדרות קראוס מהטקס. "הוא אומר שהארגון מביא אליפויות, ואני אומר שלא ראיתי את הארגון משחק עם שפעת ביוטה, לא ראיתי אותו משחק עם קרסול פגוע. הארגון מגבש קבוצה, אבל הקבוצה צריכה לשחק. השחקנים מביאים אליפויות. לארגון יש חלק בזה, שלא תטעו, אבל בסוף השחקנים צריכים לספק את הסחורה. אתם צריכים לשלם לנו, אבל אני זה שצריך לשחק". אפשר להבין את הקרע בין ג'ורדן לבין מי שהיה הבוס שלו (על הדרך עקץ גם את הבוס של הבוס, בעלי הקבוצה ג'רי ריינסדורף), ממש כמו בכל ארגון עסקי שבו יש חיכוך בין הפועלים השחורים לבעלי ההון. אלא שג'ורדן לא היה מנהיג פועלים כלל וכלל. נשאיר בצד את העובדה שהוא הפך לאתלט העשיר בעולם, והתעצב כמותג-על בשווי של מאות מיליוני דולרים. העניין הוא שאחווה לא הייתה פה, זה לא עניין של קולגיאליות. רק אני, אני ואני - על המגרש וגם בחדר ההלבשה.
ההתרחשויות ב"הריקוד האחרון" חוזרות לעונה האחרונה של ג'ורדן בשיקגו (1997/8), שהתחילה עם מתיחות בין קראוס למאמן פיל ג'קסון (המנכ"ל הודיע לו מראש שהוא לא ימשיך מעבר לעונה זו, וג'ורדן מצידו הודיע שבלי הזן-מאסטר שלו גם הוא לא ממשיך), והסתיימה בקליעת ניצחון בלתי נשכחת של הוד אווירותו, שהכריעה את סדרת הגמר מול היוטה ג'אז והביאה לבולס אליפות שישית בשמונה שנים. לקראת שידור הפרק הראשון דווח בארצות הברית כי ג'ורדן חושש מהכתמת התדמית שלו נוכח התנהגותו השתלטנית כפי שהיא מוצגת מדי פעם, ובמיוחד ברגעי ההתעללות ברוקי סקוט בארל. "כשאנשים רואים את הצילומים האלה, אני לא בטוח שהם יהיו מסוגלים להבין למה הייתי כל כך אינטנסיבי, למה עשיתי את הדברים שעשיתי, למה התנהגתי איך שהתנהגתי ולמה אמרתי מה שאמרתי. כשצופים בצילומים הללו אפשר לחשוב שאני בן אדם נורא".
בארל מבחינתו אמר שבדיעבד הוא מעריך את היחס הנבזי שלו זכה מג'ורדן. "אני מקווה שאנשים לא יחשבו שהוא בריון, שהוא מציק לאנשים. זו הייתה פשוט אהבה קשוחה", הסביר מי שמכהן כיום כמאמן באוניברסיטת דרום קונטיקט, "זו הייתה הדרך שבה הוא התחרה, זו הדרך שבה שחקנים התחרו בזמנו. אם זה לא מצא חן בעיניך, היית יכול לבקש שישחררו אותך או שהיית יכול לחתום במקום אחר". ככה זה עבד בקבוצה של ג'ורדן. זו לא בריונות, זו אהבה קשוחה. יצר התחרות וההצלחה בהגשמתו הם ערכים קפיטליסטיים נעלים, אלא שכשמדובר בדרך חיים, בני אדם נרמסים על לא עוול בכפם. "לא ממש היה אכפת לי לשבור אותם", צוטט ג'ורדן באחד המקרים, "אם הם נשברו, זה אומר שהם לא יוכלו לעזור לנו כשנצטרך אותם יותר מתמיד".
אם במקרה של בארל אפשר לטעון שמדובר בסדרת חינוך, איך אפשר להסביר את ההשפלה שעבר ביל קרטרייט הוותיק, שאותו נהג ג'ורדן לכנות "ביל הרפואי" ולהשמיצו מול הקבוצה כולה? לפחות בשני מקרים אחרים הוא נקט אלימות פיזית נגד חבריו לקבוצה. סטיב קר (כיום מאמן הגולדן סטייט ווריורס), ג'אד ביוקלר (כיום עוזר מאמן הניו יורק ניקס) ו-וויל פרדו הותקפו על ידי ג'ורדן במהלך אימונים שנגררו לאינטנסיביות גבוהה, ברוח התחרותיות המפורסמת שלו. הראשון מתנשא לגובה 1.90 מטר, השני 1.97 מטר (כמו ג'ורדן) והשלישי 2.15 מטרים. לא שזה משנה, שלושתם התגמדו ביחס לרודן ש"כיבד" כל אחד מהם באגרופים לפנים. קר, ביוקלר ופרדו הלבנים (לא שהיה פה עניין גזעי - בעת תחרות ג'ורדן לא רואה בעיניים, כולל צבעים) היו שחקנים משלימים בקבוצה שנבנתה סביב הכוכב הבלתי מעורער שלה. אבל מבחינת ג'ורדן, כולם היו כאלה, פועלים שחורים בשירותו. קרטרייט, קר, רוברט פאריש, דניס רודמן ואפילו סקוטי פיפן.
פיפן הצטרף לבולס כנושא כליו של ג'ורדן, אבל הפך לכוכב אדיר ונערץ בפני עצמו. השניים ניהלו מערכת יחסים זוגית מתואמת להפליא על המגרש (תוך היררכיה ברורה כמובן), אולם מאחורי הקלעים פיתח ג'ורדן קנאה בחברו הצעיר יותר והגבוה יותר, שסחף אחריו יותר מעריצות ממנו - כך לפחות על פי דברים שיוחסו לעוזר המאמן ג'וני באק. לפי הדיווח הלא מאומת, יצר התחרות המפורסם של ג'ורדן התמזג עם יצרים אחרים בתוכו כשחזה מהצד בפיפן, עם כל האהבה שהורעפה עליו מנשים שהמתינו לו מחוץ לאולם, ולעיתים המשיכו איתו לבית המלון. אחת מהן הייתה לא אחרת ממדונה. בכל פעם שהבולס היו מגיעים ללוס אנג'לס, כוכבת הפופ נהגה לאסוף את פיפן בלימוזינה בתום המשחק. ג'ורדן פעור הפה החליט שמדונה היא עוד יעד לכיבוש, ולפי עדותו של באק הוא ניסה לשכנע אותה לבלות גם איתו, תוך הבטחה שהביצועים שלו טובים יותר. מדונה סירבה. "זה הרג אותו", צוטט באק, שכבר אינו בין החיים.
שווה להזכיר שבמהלך התקופה המדוברת ג'ורדן היה נשוי לחואניטה, דוגמנית היספנית שהייתה מבוגרת ממנו בארבע שנים. השניים התחתנו ב-1989 והביאו שלושה ילדים לעולם. ואולם, יצר התחרותיות והנרקיסיזם של ג'ורדן לא אפשר לו להישאר במערכת יחסים של אחד על אחד, והצד האפל שלו בא לידי ביטוי גם בחיי הזוגיות. עם זאת, באק סיפר כי בחורה שחפצה במפגש אינטימי עם MJ הייתה נדרשת לעבור תהליך קבלה, שכלל סקירת רקע שערכו אנשי משטרה לשעבר שנשכרו כדי להבטיח שהמועמדות ישמרו על דיסקרטיות. "זה היה MJ, לא האישיות הכי טובה, אבל הוא היה די פיקח", אמר באק. למרות זאת, לאורך השנים היו כמה מאהבות שצצו מן העבר.
המקרה הידוע ביותר הוא של אישה בשם קרלה נאפל, שניהלה איתו רומן בתחילת שנות ה-90 וקיבלה תשלום נאה כדמי השתקה, ולמרות זאת ניסתה לגרור אותו שוב ושוב כל הדרך להתקוטטות משפטית (שבמהלכה העידה נאפל כי ג'ורדן אמר לה כי אשתו הטרייה חואניטה היא בגדר "עוזרת בתשלום", והיחסים ביניהם הם "הסדר עסקי"). במקרה אחר תבעה ממנו פמלה סמית מזונות בשם בנה בן ה-16, שלטענתה היה פרי ליל אהבה שחלקה עם הכוכב ב-1995 (התביעה, אגב, נדחתה על הסף). הסיפורים הללו מחדר המיטות של ג'ורדן היו ידועים בחדר ההלבשה של הבולס, וגם באלו של קבוצות NBA אחרות, אולם כולם נזהרו מלדבר על כך בפומבי כדי להימנע מפגיעה בהוד אווירותו שהיה הסמל של הליגה, וגם של מותג הנעליים היוקרתי בעולם. ייתכן שזוהי גם הסיבה לכך שחואניטה נמנעה מלעורר מהומות, עד שהשניים החליטו להיפרד ב-2006. ההסדר העסקי הותר, בתמורה ל-168 מיליון דולר שהועברו לחשבונה.
כשחקן לשעבר וכגרוש טרי, ג'ורדן יכול היה לאתחל את חייו מחדש. ואכן, כבר ב-2006 הוא הצטרף כשותף חלקי בקבוצת שרלוט בובקאטס, ששינתה את שמה להורנטס ארבע שנים אחרי שהוא הפך לבעלים הראשי ב-2010. בינתיים הוא פגש בדוגמנית איבט פרייטו הצעירה ממנו ב-15 שנה, התחתן איתה והתחיל איתה פרק ב', פלוס שתי בנות. את התשוקה שלו לניצחון הוא נאלץ לשמור למגרש הגולף, גם כשהדשא של היריב היה ירוק יותר. חברי הדרים-טים מאולימפיאדת ברצלונה סיפרו כיצד משחק גולף שבו ג'ורדן הפסיד למאמן הנבחרת צ'אק דיילי השפיע על יחסיהם בהמשך הדרך. רבים אחרים, חברים ויריבים מעולם הכדורסל ובכלל, העידו על הנחישות הקיצונית שלו גם בתחרות הזו, שאמורה להיות רגועה וכיפית. בדרך כלל הוא גם הוסיף הימור על סכום כזה או אחר. אדם בשם צ'ארלס אקווינס, שבילה איתו שבוע וחצי על מגרש גולף בסן דייגו, כתב בספר שהוציא ב-1993 כי בסופה של התמודדות אינסופית, ג'ורדן היה חייב לו 1.2 מיליון דולר. אחרי משא ומתן מתמשך הסכימו השניים להתפשר על 200 אלף דולר. "אני חש נבגד על ידי האדם הזה. איני מחשיב אותו כחבר, כי חבר לא עושה דבר כזה", אמר ג'ורדן בתגובה.
התערבות על משחקי גולף אינה יוצאת מן הכלל, אבל לג'ורדן הייתה בעיית הימורים חמורה, שלא פעם סיבכה אותו עם גורמים פליליים וחשפה פינות חשוכות בחייו שגרמו לו מבוכה גדולה. ב-1992 ניסו ב-FBI לברר מה עומד מאחורי צ'ק בסך 57 אלף דולר שג'ורדן שלח לסוחר סמים בשם ג'יימס בולר. השניים טענו כי מדובר בהלוואה, אולם החוקרים טענו כי היה זה תשלום חוב בגין הימורים. זמן קצר לאחר מכן, בלשים שחקרו פרשת רצח של גובה חובות מפוקפק בשם אדם דואו גילו בדירתו בצפון קרוליינה שלושה צ'קים על שם מייקל ג'ורדן, בסך כולל של 108 אלף דולר. נסיבות התשלום הזה נחשדו גם הן כחוב הימורים.
עקב כך החלה חקירה גם מצד ליגת ה-NBA בנוגע להתנהלות הכוכב הכי גדול שלה. אומנם לא ידוע על כך שהימר על משחקים שבהם השתתף, אולם יש מי שהעידו כי במהלך לילה אחד, לפני המשחק השני בסדרת גמר המזרח מול הניו יורק ניקס ב-1993, ג'ורדן בילה ליל הוללות בקזינו באטלנטיק סיטי שבמהלכו הפסיד מזומנים רבים. על פי תחקיר ה"ניו יורק טיימס", הוא שב למלון במנהטן ב-2:30 בלילה. כל אלה מצטרפים לסיפור המוזר מימיו באוניברסיטת צפון קרוליינה. ייתכן שמדובר באגדה מופרכת ומנופחת. המקרה, כך סופר, התרחש כשג'ורדן הצעיר התלווה לשותפו במעונות באז פיטרסון לביקור בבית משפחתו. הוא בילה שם במשחק קלפים בהשתתפות אימו של פיטרסון. כסף לא היה מעורב במקרה זה, אבל כשהמארחת הלכה לרגע לשירותים, מייקל נתפס מציץ בקלפים שלה שנותרו על השולחן.
לא בטוח אם הצדדים האפלים הללו באישיותו של ג'ורדן יופיעו בסדרה. בינתיים, בשני הפרקים הראשונים ששודרו אמש ב-ESPN, הבמאי ג'ייסון הייר צלל בעיקר לתככים ולמזימות שמאחורי הקלעים של עונת 1997/8 - לצד גיחות מרגשות לילדותו ולנעוריו של ג'ורדן ולתחילת הקריירה המקצוענית בשיקגו - וגם נתן במה לדמותו הטרגית של סקוטי פיפן, שלקח על עצמו להיות רובין עבור באטמן של הבולס, אך לא קיבל את התגמול הכספי הראוי על עמלו. בשלב הזה יש נבל ברור בסיפור, והוא המנכ"ל ג'רי קראוס המנוח, למרות תרומתו לבניית קבוצת האליפות הנפלאה. ג'ורדן, שהובטחה לו מראש השליטה על הנרטיב של הסדרה ועל התדמית שלו, אולי מודאג מכך שהוא ייתפס כ"בן אדם נוראי" בגלל התנהגותו כלפי סקוט בארל, אבל לפחות לא מדובר בהסתבכויות עם מאהבות, מהמרים או גורמים פליליים.
גם כיום לג'ורדן חשובה מאוד התדמית שלו, ולא רק מפני שמדובר במורשת שלו, שאותה חשוב לו לשמר במיוחד כחלק מהשיח על מיהו הכדורסלן הטוב ביותר בכל הזמנים, אלא גם בגלל ערכה הכלכלי כמותג מסחרי רווחי. על הרקע הזה הוא תבע 8.9 מיליון דולר מחנות מכולת בשיקגו שהשתמשה בשמו כדי לקדם מבצע מכירות כושל. במקרה אחר הוא ניהל קרב משפטי ארוך ומסובך עם חברת הלבשת ספורט סינית בשם שיודאן ספורט, אשר הזכירה את שמו בהקשר של מוצריה. והיה גם מקרה הפוך מ-2006, שבו ג'ורדן עצמו נתבע על ידי ברנש מוזר בשם אלן הקרד שדרש פיצוי בסך 416 מיליון דולר על הסבל שנגרם לו, לטענתו, בגלל הדמיון שלו לכוכב. הקרד, שגובהו קצת יותר מ-1.80 מטרים צנועים, התלונן בכתב התביעה כי הוא אינו יכול להסתובב בפומבי מכיוון שאנשים מזהים אותו כמייקל ג'ורדן: "אני מואשם בכך שאני דומה למייקל, וזה גורם לי לאי נוחות. גם כשאני במגרש הכדורסל, מאשימים אותי שאני משחק כמוהו". בסופו של דבר הסיר הקרד את התביעה המגוחכת וחסרת הסיכוי. בניגוד לג'ורדן, הוא לא הולך עד הסוף - כל הדרך לניצחון.
מיהו הכדורסלן הטוב ביותר אי פעם? האם לברון, שלבש את הגופייה מספר 23 במדי הקאבלירס והלייקרס כמחוות מעריץ לג'ורדן, האפיל על אלילו? הדיון הזה עשוי להתעצם בעקבות הסדרה החדשה שמחזירה את הנוסטלגיה לאופנה, ומדגישה עד כמה חשובה תרומתו של מספר 23 המקורי לפריחה של ה-NBA, ולהתעצבות הכדורסל מחדש כספורט של כוכבי-על מסעירים עם יכולות פיזיות ומנטליות אדירות, ובמקרה של ג'ורדן גם מנהיגותיות. הוא באמת מייצג גדולה. אבל האם כל זה מצדיק את ההתנהגות הבריונית, המתנשאת וחסרת ההתחשבות שלו כבן אדם מחוץ למגרש? רבים נפגעו ממנו, אך התירוץ של יצר התחרותיות מתקבל על הדעת בקרב מעריציו. הרי זהו הערך הבסיסי מאחורי כל ענף ספורט, ואף יותר מכך של השיטה הקפיטליסטית ושל החברה שמאמצת אותה. הלך רוח שלפיו הניצחון הוא המטרה, והיא מצדיקה את כל האמצעים, כולל פגיעה בקרובים אליך ביותר. מחיר ההצלחה, שבמקרה של ג'ורדן - אחרים משלמים.
