התלמידים ששומרים על קשר עם ניצולי השואה: "חשוב להמשיך את הסיפור שלהם"

התלמידים וניצולי השואה. שומרים על קשר גם בתקופת הקורונה

בזמן שמרבית תלמידי התיכון מחלקים את זמנם בתקופת הקורונה בין למידה מרחוק להכנה לבגרויות, יש כאלה שמנצלים את הזמן כדי להפיג את בדידותם של שורדי שואה ברחבי הארץ. עבור חלקם המפגש עם ניצולי השואה הציג דמות שונה ממה שחשבו: "גיליתי שלודה צעירה בראש ואנחנו צוחקות הרבה", העידה אביטל חכם, שהתחברה ללודמילה גרקביינקו.

המיזם אמנם פועל לאורך כל השנה, אך ימי הסגר והבידוד החברתי שבאו עם משבר הקורונה, הביאו ערך מוסף לפעילות התלמידים, שממשיכים לשמור על קשר עם שורדי השואה.

אביטל ולודמילה שומרות על קשר בסקייפ: "היא לבדה בארץ"

הקשר בין אביטל ללודמילה החל לפני כשנה במסגרת הפרויקט והן נפגשו כל שבוע. במהלך המפגשים לימדה אביטל את לודמילה להשתמש במחשב וגם עכשיו הן שומרות על קשר בעזרת הסקייפ.

"לודמילה לגמרי לבד בארץ ומדברת אך ורק רוסית, לכן לימדתי אותה להשתמש במחשב ובאינטרנט", סיפרה אביטל. "אני מבקרת אותה המון. ביום האישה קניתי לה פרחים והיא קנתה לי ביום האהבה".

גרקביינקו היא ניצולת שואה שהצליחה ברגע האחרון להימלט יחד עם אמה מהעיר אודסה ב-1941. כל משפחתה נותרה באוקראינה והיא מתגוררת כיום בהוסטל בערד. בשנה שעברה סיפרה אביטל את הסיפור של לודמילה לתלמידים בכיתה ז' בבית הספר שבו היא לומדת. "זה לא היה קל, אבל חשוב להמשיך את הסיפור שלהם לדורות הבאים. כדי שיעריכו את המדינה שלנו, כמו שהניצולים מעריכים".

אביטל חכם ולודמילה גרקביינקו

לדבריה, המפגשים עם לודמילה שינו את תפיסת העולם שלה לגבי ניצולי שואה. "לפני שהצטרפתי לפרויקט דמיינתי ניצולי שואה כאנשים מאוד עצובים ומבולבלים, פחדתי שיהיה לי קשה להתחבר איתם ולשמח אותם. גיליתי שלודה היא צעירה בראש ואנחנו צוחקות הרבה".

"אביה של לודה נהרג בחזית והיא ואמה טולטלו כל ימי המלחמה ממקום למקום", הוסיפה. "אני משתדלת עכשיו לא להזכיר לה את התקופות הקשות כי אני מפחדת שהיא תהיה עצובה או תיזכר בתקופות שהיה לה רע בהן".

כשהקורונה התפרצה בישראל נאלצה לודמילה להיכנס לבידוד מרצון והמפגשים עם אביטל נפסקו, אך השתיים משוחחות לפעמים גם כמה פעמים ביום. "עכשיו כשאי אפשר להיפגש בגלל הקורונה, אביטל ואני משוחחות בסקייפ ובזכותה אני יכולה גם לשוחח עם הבן שלי באוקראינה", סיפרה לודמילה. "בסקייפ אני רואה את החיוך של האדם, רואים אחד את השני. אני מרגישה שאני לא לבד".

אביטל ולודמילה. "בזכותה אני יכולה לשוחח גם עם הבן שלי באוקראינה"

קלוץ נולדה בעיירה קטנה באוקראינה וסיפרה לשרון וליאן שכאשר הגרמנים פלשו לברית המועצות ב-1941, היא הספיקה להתפנות ברכבת לאוזבקיסטן, שם סבלה רעב ותלאות. רבים ממשפחתה, כולל אמה, נרצחו בשואה ורק עשור אחרי מלחמת העולם השנייה התברר לה שאחיה שרד. לדברי התלמידות, לפאניה לא היה פשוט לספר על תקופת השואה והדיבור על כך העלה בה רגשות כל פעם מחדש.

ליאן ושרון עם פאניה. "מקווה לחזור לראות אותן"

"הן מאוד טובות בשבילי", הודתה קלוץ על הקשר עם התלמידות. "כשהתחילה הקורונה דיברנו רק בסקייפ, ואני מקווה לחזור לראות אותן כשיהיה מותר".

"אני וליאן מחכות כל שבוע לראות אותה", סיפרה שרון. "דיברנו איתה כמה פעמים בסקייפ. היא שלחה לנו תמונה וסרטון בעזרת המטפלת שלה וגם אנחנו שלחנו לה תמונות להראות שאנחנו מתגעגעות".

אלי בן חמו, בן 81 מטבריה, גדל במרוקו במהלך מלחמת העולם השנייה. אחרי השואה והקמת המדינה, ב-1956, הוא עלה לארץ דרך צרפת והתיישב בטבריה.

דביר ואלי. "הוא מספר לנו בדיחות, ידענו שנתחבר אליו"

"מתחילת השנה אני ועוד שני חברים מגיעים לבקר אותו והמפגשים משמחים אותנו", סיפר דביר יצחק ממצפה נטופה, תלמיד הישיבה התיכונית אורט טבריה. "הוא מספר לנו בדיחות וידענו שנתחבר אליו. אנחנו מגיעים פעם בשבוע ויושבים איתו ועם אשתו במשך שעה וחצי".

הוא הוסיף: "היום, בתקופת הקורונה, אנחנו מתקשרים אליו כמה פעמים בשבוע לשיחות קצרות וארוכות. בהמשך השבוע גם נעשה שיחת וידיאו כולנו ביחד".

"התלמידים נותנים לי המון", סיפר אלי. "אני מספר להם את הסיפורים שלי והם קשובים כמו נכדים. בימים האלה, השיחות איתם ממש מחיות אותי".

שמואל חייק, יו"ר ארגון JNF UK שמשתתף בפרויקט, אמר: "חשוב לנו דווקא בימים האלה של מגפה עולמית ולרגל יום השואה, לזכור את הניצולים, שחלקם חיים בבדידות. החיבור בינם לבני הנוער באמצעות טכנולוגיה מאפשר להם להרגיש שייכים ולא להישכח גם בשיבתם".