מסע אלונקות: ההורים קורסים, המורים מותשים

בואו נדבר רגע על אלונקות.

אלונקה היא משטח שמשמש להעברה של בני אדם - בדרך כלל חולים או פצועים. הביטוי "להיכנס מתחת לאלונקה" לא נאמר בהקשר של חולה שמפונה לבית החולים באמבולנס, אלא בהקשר צבאי של מסע אלונקות.

עזבו את זה שביטויים צבאיים בהקשר אזרחי עושים לדיון הציבורי רק רע. כשקוראים למשל להעברה של ביקורת "לירות בתוך הנגמ"ש", הופכים את המילים לאש חיה ומשטחים את הקונפליקט לשחור ולבן של בעדנו או נגדנו. ביטויים צבאיים מרדדים אותנו אוטומטית מאזרחים לחיילים. מאלה שמסוגלים ורשאים לחשוב ולהחליט - לאלה שעליהם לבצע פקודות ללא היסוס או שיהוי. והלך המחשבה הזה, שבצבא הוא חיוני, הופך למסוכן כשפושטים את המדים ועולים על אזרחי. לא פחות מששירות צבאי הוא חשוב - חשוב שנדע גם להשתחרר.

אבל לא על זה אני רוצה לדבר.

תרשו לי להציע את כלל הזהב של האלונקות: לעולם, אבל לעולם, אל תיכנסו מתחת לאלונקה שבשום תנאי לא יותר לכם להינשא על גביה. אם החובש נפגע, גם הוא הופך לפצוע שאסור להפקיר. אם הפרמדיק חש בלבו, הוא מחייג 101 וזוכה לטיפול כמו כולם.

לא יעלה על הדעת למנוע מהם טיפול, נכון? ברגע שאדם נתבע לשאת אלונקה שלעולם לא יוכל לסמוך עליה שתישא אותו, האלונקה חדלה להיות אלונקה והופכת לאפיריון. מהסוג שעבדים יחפים נושאים בו שר נכבד. מרגע שאדם נתבע לשאת בעול תוך התכחשות לזכויותיו הבסיסיות ביותר - נשיאת האלונקה אינה חילוץ פצועים הירואי. היא תיזוז מיותר ומשפיל מג'בל א' לח'רבה ב'. קפריזה של סמל מחלקה שלא ראוי לפקד על בני אדם.

מה שקורה בבית הספר - נשאר בבית הספר

בדיוק ככה התביעה מנשות ואנשי החינוך "להיכנס מתחת לאלונקה" צריכה להיות מובנת. התביעה לעבוד ללא תמורה מעולם לא הושמעה כלפי מישהו שמעריכים את עבודתו. כלפי מישהו שנתפס כשווה, כאזרח בעל זכויות. כמי שראוי לעלות על האלונקה במידה שיזדקק לעזרה. אבל לפני שפוליטיקאים תובעים מהמורות והמורים לשאת את האלונקה במצב חירום ומשסים בהם את הציבור - האם הרשו להם אי פעם לעלות עליה בשגרה? או שהפקירו אותם לצלוע בצד הדרך תוך נביחות לא פוסקות שהם לא טובים מספיק ושהם בושה ל"אומת הסטארטאפ"?

הרשו למורים אי פעם לעלות על האלונקה בעצמם?

בואו נעשה את זה עכשיו, כי הפוליטיקאים לא יעשו זאת לעולם. הרי ככה אנחנו ממילא עושים בכל פעם שהם לא מתפקדים, או מאשימים אחרים בבעיות שהם אמורים לפתור. מושכים בכתפיים, מסננים קללה ונכנסים מתחת לאלונקה בעצמנו. בואו נעלה את אנשי החינוך על האלונקה. היי, המורה, את נראית מותשת לגמרי. מה כואב לך?

מעולם לא סחבנו את המורים ואנשי החינוך על האלונקה, אפילו לא מטר אחד. למרות שרובנו מוכנים להישבע שההפך הוא הנכון, מעולם לא באמת היה אכפת לנו מחינוך, קל וחומר מאנשי החינוך עצמם. מעולם לא יצאנו להפגין על מה שמלמדים את הילדים בבתי הספר. למעשה, הציבור היחיד בישראל שעשה ועושה את זה הוא המגזר החרדי, סביב הנושא של לימודי ליבה. מעניין לנו את הסבתא מה קורה מרגע שדלת הכיתה נסגרת.

מעולם אפילו לא הצלחנו להחליט אם אנחנו זקוקים למערכת החינוך בשביל להכין את הילדים לחיים ולצייד אותם בכלים לעולם של מחר, או בתור בייביסיטר. בפועל, אנחנו משלמים לנשות ואנשי הוראה כמו לבייביסיטר, אז הנה לכם סדר העדיפויות שלנו.

לשאת בעול ביחד

זאת תקופה לא פשוטה. כולנו עושים את המקסימום ויותר עבור פחות מהמינימום. כולנו מתחת לאלונקה, וכולנו מותשים מספיק בשביל הזכות להיות עליה. הדרך של השלטון לנהל את המשבר היא לשסות אותנו סקטור בסקטור, הפעם אלה ההורים נגד המורים. אבל הכוח היחיד שלנו הוא להתנגד לזה בתוקף. לסרב לכל פתרון שהוא בעצם דחיפה כוחנית של מישהו אחר מתחת לאלונקה, אם לא מתחת לגלגלים - ובעצם לא הרבה מעבר לזה. שחרור שסתום באמצעות שנאה - ושום עזרה בפועל. לגרום לנו לשרוף את האנרגיות שאין לנו על מלחמות בינינו. אשכרה לירות בתוך הנגמ"ש.

ומהי האלונקה בעצם? האלונקה היא השלטון. האלונקה היא הפניית תקציבים. היא תוכניות יציאה ורשת ביטחון כלכלי וגב ממשלתי ליוזמות מקומיות. כל דבר שיוציא אותנו מהמשבר, במילים אחרות. אם המנהיגים שלנו רוצים שאנשי החינוך ייכנסו מתחת לאלונקה, המינימום המצופה מהם הוא ליצור את התנאים למימוש הרעיונות והפתרונות שעולים מהשטח.

לשטח לא חסרים רעיונות, ויש לו ידע מדויק לגבי הצרכים בפועל. חסרים לו המסגרת והכוח לממש את החזון שלו, פשוט כי מערכת החינוך הורעבה והוזנחה פה במשך עשורים, בדיוק כמו מערכת הבריאות. אז כששתיהן קורסות ביחד - בגלל היעדר האלונקה הממשלתית - הפטנט הוא שיסוי וטלאי פרטאצ'י של למידה מרחוק שלא פותר רבע מהבעיה - לא להורים, לא למורים, ולא לתלמידים. בטח לא לילדי הגן.

קהילות של הורים ותלמידים ומורים יכולות לשתף פעולה בדרכים שאף שר בממשלה לא יכול לחשוב עליהן. למצוא משאבים שלא מופיעים באף דו"ח ממשלתי. ליצור יש מאין. אתם מבינים, המורות והמורים כבר נמצאים מתחת לאלונקה ממילא, ואפילו לא חולמים לבקש שיחליפו אותם. הוויכוח הוא האם מותר להם לצפות להכרה ולשכר, ושהשלטון המנוכר והאכזר יפסיק, לכל הפחות, להיאבק בהם. הגיע הזמן שהפוליטיקאים ייכנסו מתחת לאלונקה, יפסיקו לירות בתוך הנגמ"ש ויקפידו על אחד העקרונות הצבאיים החשובים ביותר: יד לפה.