דבורה פלדמן חיה חיים כפולים במשך תקופה ארוכה. בחוץ היא התנהגה כחרדית, בבית הייתה חילונית שמנסה להשלים פערים. "לקחתי שיעורי פסנתר בסוד, ומתחת למיטה החבאתי דף שנראה כמו מקלדת של פסנתר", היא מספרת. "גם שמעתי שירי פופ, התחלתי באיזה שיר מטופש של הילארי דאף, קראתי ספרים והחבאתי אותם. הספר הראשון שקראתי היה ׳מטילדה׳ של רואלד דאל. היו המון דברים שהתעניינתי בהם והייתי צריכה להחביא הכל. יום אחד ישבתי בשיעור באוניברסיטה ומישהו דיבר על מיק ג'אגר. שאלתי מי זה מיק ג'אגר. כולם התפלאו. אמרו לי, 'תגידי, מה, גדלת במערה'?"
- עוד על "המורדת":"המורדת": שירה האס בתצוגת משחק טוטאלית
- כוכב "המורדת": "גם אני ברחתי מפלג חרדי קיצוני"
פלדמן גדלה בניו-יורק בשכונת ויליאמסבורג שבברוקלין, בקהילת סאטמר החרדית והמסוגרת. ואחרי שנים כל כך ארוכות של הסתרה היא עדיין מתקשה להאמין שהעולם כולו מציץ לתוך הסודות שלה, בסדרת הלהיט "המורדת" של נטפליקס שמבוססת על ספרה האוטוביוגרפי. "מאז שכתבתי את הספר, ולפני כן גם בלוג, נשים מקהילות חרדיות כתבו לי", היא מספרת, "אבל עכשיו, עם מאות מיליוני צופים בעולם, כותבות לי גם נשים מטורקיה, מערב־הסעודית, מטוניס, מהפיליפינים. נשים מכל מקום, ולא כולן באות מחברה דתית כלשהי, אבל כולן מרגישות שהן יכולות להזדהות עם הסיפור".
פלדמן, בת 33, גדלה אצל סבה וסבתה ניצולי השואה אחרי שאמה עזבה את הקהילה כשהייתה ילדה ואביה לא היה במצב לגדל אותה. הכללים היו נוקשים, היא לא הסתדרה עם המסגרת הזאת מעולם. עם החברה שהביאה אותה להתחתן בשידוך בגיל 17 עם אלי, חסיד סאטמר, וכבר בגיל 19 ללדת את בנם איצי. לפלדמן היו חלומות גדולים, והקירות סגרו עליה. הציפייה והלחץ להפוך לאמא, האיסור לקרוא באנגלית, ללמוד, להתפתח. בגיל 13, פלדמן מתארת בספר, איך ירדה למרתף להביא בקבוק יין יחד עם בן דודה שהתנפל עליה. היא הצליחה להימלט, אבל החוויה נצרבה. חוויות קשות שנצרבו היו חלק מהיום־יום שלה.
בעידן שבו כל סיפור טוב הוא סדרה, נראה מוזר שהעיבוד לטלוויזיה לא קרה קודם. הספר 'המורדת: מחצר סאטמר אל החופש' יצא ב־2012 ונהיה רב־מכר. הסדרה לקחה את הבסיס, כשפלדמן מעורבת בכל שלב - מהתסריט ועד לצילומים - והפכה אותו לדרמת מתח יפהפייה, קצבית, מרתקת. לנעליים שלה נכנסה בכישרון מהפנט שירה האס, כצעירה חרדית שביום שבת אחד בורחת מוויליאמסבורג לשדה התעופה ונוחתת בברלין, מחפשת את אמה וגם את החיים החדשים והחופשיים, שהיא מוצאת בערך בתוך חמש דקות.
בניגוד לסדרה, במציאות זה היה הדרגתי יותר. פלדמן התחילה להמס את הקירות שלה באומץ, ולאט. תחילה עברה עם בעלה לאיירמונט, קרוב לניו־ג'רזי, רחוק מהעין של הקהילה שלה, זו שבה כולם יודעים כל הזמן מה קורה אצל כל אחד גם בבית וגם בחדר המיטות. שם התחיל המסע אל החופש, במרידות קטנות. לק אדום על הציפורניים, להתגנב לסרט מדי פעם. אחר כך נרשמה בסתר ללימודי ספרות בקולג'. אחר כך קנתה ג'ינס, ומדי פעם הסתובבה בלי הפאה. פלדמן החלה להכיר חיים חדשים, החיים שהיא רוצה. "חיי הם תרגיל בסודות", תיארה זאת.
פלדמן פתחה אז בעילום שם את הבלוג שכתבה על חייה. לאט החלה לתכנן תוכנית, כשברקע החשש - לאן לאישה כמוה יש ללכת? איך תסתדר? הכתיבה הצילה אותה. היא קיבלה בסתר חוזה לספר. חלמה על שחרור. בעודה מנסה ניסיון סרק להציל את הנישואים אצל יועץ זוגי, יום אחד היא שכרה מכונית, לקחה איתה את כל הציוד שהייתה יכולה, מכרה את התכשיטים שלה וכמה מהמתנות שקיבלה לחתונה, וברחה עם איצי אל חייהם החדשים. חמש שנים הייתה עם בנה בניו־יורק ורק אחר כך עברה לברלין, שם היא חיה עד היום. החלונות הגדולים בדירה שלה בשונברג מוצפים באור, כשהפנים שלה נגלות אליי בשיחת זום.
ברלין בשבילה היא סוג של יקום אחר. אגדה נעימה גם בתקופת הקורונה. היא מטיילת עם הכלב שלה כל יום ביער ושומעת קונצרטים שהשכנים מארגנים בבניין. היא הפנימה את אורח החיים החילוני עוד באמריקה כך שהסתגלות לבירה הגרמנית לא הייתה קיצונית. לעומת זאת, דמותה בסדרה, אסתי שפירו, פוגשת מהר מאוד גבר חתיך בבית קפה שמכיר לה את כל החבורה שלו. היא מתחברת אליהם, לא עובר הרבה זמן והיא כבר במועדון, רוקדת איתו, ויחד הם מסיימים את הלילה. המבוכה ניכרת, אבל עולמה הפנימי לא קורס. נראה שהכל הולך חלק מדי במפגש עם העולם החילוני. מה שגורם לתחושת היש־קצת חורים בתסריט. "תראי", אומרת פלדמן, "גם בסדרה היא מרגישה מוזר, היא לא מכירה את הקודים. היא הגיעה לברלין מיד אחרי שברחה. בברלין את מכירה חברים מיד. זה משהו ביזארי שמאוד שרצינו להראות בסדרה. זאת עיר לאנשים בורחים. את יודעת כמה אקס־חרדים חיים פה? הם פשוט יכולים להיות אנדרגראונד פה. אף אחד פה לא יודע שהם אקס־חרדים. ברלין מלאה באנשים שעושים מה שאסתי עשתה. הם פשוט בורחים ממשהו, ומופיעים ואז הם מוצאים את הדרך שלהם".
"המורדת" - טריילר
איך זה היה אצלך כשזה הגיע למפגש עם גברים?
״ברור שלא הפכתי להיות מאוד מופקרת אבל תמיד היה לי מזל לפגוש אנשים, חברים ובני זוג שהיו מאוד אדיבים כלפיי ומבינים וסובלניים. מעולם לא יצאתי עם בחור מניאק, מעולם. הבחור הראשון שפגשתי לא היה שונה במיוחד מהבחור שאסתי הכירה. הוא היה נחמד מאוד ובעל רצון גדול להבין מה עבר עליי ולהיות סובלני כלפיי".
בספר את מתארת חוויית הטרדה מינית קשה עם בן דוד שלך. זו הייתה בחירה מודעת לא להכניס את זה לסדרה?
"מאז שהסדרה עלתה לאוויר אני מקבלת המון הודעות מנשים ששרדו התעללות מינית, שכותבות לי שבשבילן זו סדרה על התעללות מינית. זה נושא מאוד מורכב כי אין דמות ברורה של רשע, דמות ברורה של מתעלל. זו שיטה שבה כולם סובלים, אבל איכשהו ממשיכים איתה. אי־אפשר להכניס הכל לסדרה, יש הרבה שנשאר בחוץ, את לא רוצה להמם את הצופים מדי. אבל הנושא הזה של התעללות והטרדה נוכח שם מאוד".
בפרק השלישי של הסדרה מופיעה אחת הסצנות הקשות. רואים את אסתי סובלת מכאבים, כל ניסיון לעשות סקס עבורה הוא טראומה קטנה, אך היא מאפשרת לבעלה להמשיך בשם המצווה. "היה לי מאוד קשה לצפות בזה", מספרת פלדמן, "חששתי מאוד לשירה האס, תהיתי איך היא תתמודד עם זה. זה קשה מאוד לשחקנית, ולא רק סצנות המיטה. גם כשהיא מדברת עם חמותה שמתערבת בנעשה בחדר המיטות בינה לבין ינקי, למשל".
הציפייה שאישה תשכב עם בעלה בליל הכלולות מבלי שהם כמעט מכירים היא לא פשוטה.
״אפילו אם את פוגשת מישהו לחצי שעה, ואת מחבבת אותו, ואת חושבת שאת יכולה לבנות משפחה עם האיש הזה, זה מאוד־מאוד שונה כשאת צריכה לסמוך על הבן־אדם הזה עם הגוף שלך, ברגע של פגיעות קיצונית. אני חושבת שזה רלוונטי אגב גם לגבר. וזה משהו שהקהילה תמיד דרשה".
יש גם את הקטע בסדרה שאסתי וינקי לא כל כך מצליחים להבין איך עושים סקס.
"כל כך הרבה אנשים מהקהילה חוו את אותו הדבר. שכולם אומרים להם, 'אל תדאגו, זה עובד לכולם, אתם היחידים עם בעיה'. ולמרות שלקהילה יש כל כך הרבה בעיות בעניין הזה הם לא משנים כלום בחינוך, לא משנים שום דבר בגישה לנושאים הגופניים. אפילו עכשיו יש שלטים בכל מאה שערים שהקורונה היא בגלל נשים לא צנועות. זה משוגע, זה כאילו הם לא לומדים. זאת אחת הסיבות המרכזיות שנשים וגם גברים עוזבים את הקהילה. וזה לא שהגבר פה הוא הנבל. אין פה רשע ברור, או אדם אחד עם כוונות רעות. זאת המערכת שלא עובדת טוב בשביל אף אחד".
כמה היה קשה לראות את שירה האס, השחקנית הראשית שמגלמת אותך, בסצנות כאלה ואחרות?
"לאסתי יש כל כך מעט שורות, כי נשים צעירות בקהילה הזאת לא מורשות לומר הרבה. אז אסתי צריכה לשחק המון עם הבעות גוף והבעות פנים, וזה קשה. היא צריכה לשמור על הכבוד העצמי שלה כאישה וזה לא פשוט. גם כשכתבתי את הספר תהיתי איך אני אכתוב על זה ועדיין אשמור על הכבוד העצמי שלי. נלחצתי בשבילה, וכשצפיתי בפרק השלישי ממש עצרתי את הנשימה. דיברתי איתה לאורך כל התקופה הזאת, וכשכתבתי לה, 'או מאי גאד, צפיתי בפרק הראשון', היא בכתה".
את מזהה שינויים בחברה שעזבת?
"יש הרבה שינויים, יש הרבה יותר נשים שעוזבות. כשאני עזבתי, הכרתי כל אחת שעזבה בשם שלה. עכשיו יש אלפים, אי-אפשר אפילו לספור אותן. אבל עם זה, הקהילה הפכה להיות קיצונית יותר בשנים האחרונות - כל מי שממילא נמצא בשוליים שלה נדחף החוצה, ככה שיש יותר אנשים שעוזבים אמנם, אבל הליבה של הקהילות האלה הפכה להיות יותר קיצונית. בישראל זאת בעיה אפילו גדולה יותר".
3 צפייה בגלריה
שירה האס (אסתר שפירו) ועמית רהב (ינקי שפירו) בסדרה. פלדמן: ''נלחצתי בשבילה''
(צילום: Anika Molnar/Netflix)
פונות אלייך גם נשים חרדיות מישראל?
"כמובן, ולא רק חרדיות. יש לי כמה חברים ישראלים שכתבו לי כבר כשהספר יצא - למשל על הסיפור שהיה בבית־שמש על הנערה שלבשה חצאית ג'ינס וחרדים זרקו עליה אבנים. אני בקשר עם אמא שלה, שהייתה צריכה לעזוב ולמצוא איזו פשרה בין הדת לבין חיים הגיוניים. אני מכירה היטב את הקרבות שם, אנשים מנסים למצוא פשרה, והאופציות כל כך קיצוניות: או שתהיה חילוני לגמרי או שתהיה הכי חרדי שיש, ויש כל כך מעט מקום בקהילה שלנו לאיזו מתינות, לאיזה אמצע, זה כבר לא קיים יותר".
חלק מהביקורת על הסדרה היא שהקהילה החרדית בסדרה מוצגת ככת, שהיא יכולה לעורר שנאה כלפי חרדים.
"אוקיי. תגידי לי את, זה נראה כמו כת? אנשים שאומרים את זה צריכים לשאול את עצמם למה הם מרגישים ככה. אפשר לקרוא לזה 'הצצה', להגיד שזה מושך מציצנות, או אפשר לומר את ההפך, שזה עוזר לאנשים להבין משהו שהם היו בורים לגביו. יש תמיד שתי דרכים להסתכל על זה. עבורי זה היה תמיד חשוב להיפתח, לבנות גשרים, ליצור הבנה. אין לי שום טינה כלפי חרדים. אני מרגישה צער על אנשים בקהילה הזאת, יש לי גם הרבה הבנה לטראומה של סבא וסבתא שלי שגידלו אותי. אני אוהבת אותם מאוד ולא מאשימה אותם בשום דבר, אני חושבת שהם עשו את הטוב ביותר בשבילי. ובכל זאת, אני עדיין מקווה שהבעיות בקהילות האלה ישתפרו בעתיד".
הקהילה החרדית חטפה אש עם התפרצות הקורונה.
"זה עניין מאוד מסובך. הקהילה החרדית מאמינה למשל שהשואה הייתה עונש מאלוהים, אזהרה לפני האפוקליפסה, כי הם הפכו לציונים למשל. והם מאמינים שכל דבר שנשלח מאלוהים הוא עונש או אזהרה. אז בשבילם, הדרך היחידה להילחם במחלות היא ללכת למקווה, להמשיך לעשות כל מה שאתה תמיד עושה, אפילו חזק יותר. לכל הריטואלים האלה אין משמעות אם אתה עושה אותם לבד. אתה לא יכול ללכת לבד לבית הכנסת, אתה חייב מניין. ולכן בשבילם, כל החוקים האלה של ריחוק חברתי הם נגד האינטואיציה. אם יש מחלה - חייבים להתפלל, לא להישאר לבד בבית. זה גורם להם להרגיש חסרי כוח".
בסדרה מגלה אסתי שהיא בהיריון. היא מעדיפה לגדל את הילד שלה בעולם החילוני ולא לכפות עליו גורל דומה לזה שהיה אמור להיות שלה. במציאות פלדמן עוד חיה חיים כפולים עד שהבינה שהיא רוצה חיים אחרים עבור בנה. "הרבה זמן חשבתי על זה, אני מכירה הרבה אנשים שעושים את זה גם היום. והרבה זמן גם עשיתי את זה, והיו לי סודות. הרגע שבו הבנתי שאני לא יכולה לעשות את זה יותר היה כשהבן שלי נולד. ואז הבנתי שהוא לא יוכל לחיות ככה. מילא שאת חיה ככה בעצמך, אבל לכפות את זה על ילד? זה המון אשמה והמון אחריות. רציתי שיהיו לו חיים טובים יותר. היום איצי כבר בן 14 וגר איתי יחד. הוא בא הרבה לסט, אבל הוא לא צפה בכל הסדרה. כשהוא היה קטן יותר, היה שלב שבו הוא מאוד התעניין בסיפור ושאל הרבה שאלות על הילדות שלי ועל המשפחה שלי ושל אבא שלו, על המשפחות שהשארנו מאחור, הסבים והסבתות. מתישהו הוא עזב את העיסוק בזה כי הוא פשוט רוצה לחיות בהווה, לחיות את החיים שלו, ולא להיות כמו אמא שלו שיש לה את העבר בתור צל".
ולא חששת כאמא צעירה, על מה תעשה לו הבריחה הזאת שלכם?
״בוודאי שחששתי, זה היה מאוד קשה. אבל ארבע שנים אחרי שעזבתי את הקהילה גם בעלי לשעבר עזב אותה, ומאז הכל נהיה הרבה יותר קל. לא היה בינינו קרב יותר. עכשיו שני ההורים של איצי חיים את אותו אורח חיים, וגם אני וגם איצי בקשר עם אבא שלו. האמת שהוא היה אמור לבוא עכשיו לבקר וזה בוטל בגלל הקורונה, אבל איצי נוסע אליו כמה פעמים בשנה".
הופתעת כשאלי, בעלך לשעבר, עזב את הקהילה?
הוא עשה את זה לאט יותר אז היו סימנים. אני זוכרת שהוא הוריד את הפאות, וחשבתי לעצמי, 'אוקיי, משהו קורה פה', ואז הבן שלי חזר פעם מביקור וסיפר לי שאבא שלו כבר לא שומר כשרות, ולא שומר שבת, אז צעד אחר צעד שמתי לב שהוא עובר את התהליך שלו בעצמו. אני חושבת שבמידה מסוימת השפעתי עליו, כי יש כל כך מעט מקום בקהילה החרדית להורים גרושים, אז יכול להיות שזה דחף אותו לשם, אבל לאלי היו את הבעיות שלו. הייתה לו את ההיסטוריה שלו עם הקהילה שלו שהוא היה צריך להתמודד איתה. אז אולי אני הייתי הדחיפה הראשונה, אבל כל השאר בא ממנו".
3 צפייה בגלריה
הפגנת חרדים במאה שערים. ''ריחוק חברתי הוא נגד האינטואיציה שלהם''
(צילום: מחאת החרדים הקיצוניים)
את עדיין בקשר עם אנשים אחרים מהחיים הקודמים שלך?
"רק עם אנשים שעזבו את הקהילה".
ומה לגבי אמא שלך?
"אנחנו בקשר, אבל אנחנו לא מאוד קרובות. כמו בסדרה גם בחיים, אמא שלי במערכת יחסים עם אישה מאז שהיא עזבה את הקהילה החרדית. פגשתי אותה אחרי שעזבתי, וניסיתי במשך שנים רבות לבנות מערכת יחסים איתה, כי לא הכרתי אותה טוב. היה קשה מאוד לבנות אמון, כי אני רציתי לקבל המון תשובות והסברים, אבל היא בנתה לעצמה היסטוריה אחרת בראש, והעמידה פנים שהעבר מעולם לא קרה. היא רצתה להתנהג כאילו אנחנו אמא ובת נורמליות ממש כמו כולן. אני אומרת לעצמי שאולי ביום מן הימים היא תירגע, ותדבר איתי. אבל ככל שהשנים חולפות אני מבינה שהיא לא מסוגלת להסתכל אחורה".
בת כמה היית כשהיא עזבה?
״זה היה און־אנד־אוף. כשהייתי ממש קטנה היה לה מעין התקף פסיכוטי, אבל אני לא יודעת על זה הרבה כי אף אחד מעולם לא סיפר לי יותר מדי. היא קיבלה הרבה מאוד תרופות, מה שמאוד מקובל בקהילה, והיא לא הייתה במצב לטפל בי, אז הייתי עוברת מאחד לאחד, מבן דוד, לדוד, לעוד מישהו, אליה ובחזרה. ובשלב כלשהו היא לא הייתה שם יותר וגרתי עם סבא וסבתא שלי. הייתי צעירה מאוד".
היא באה לבקר?
״היא הייתה באה לפעמים אבל אסור היה לי לראות אותה. ובערך מגיל תשע לא ראיתי אותה יותר בכלל בערך עד שהתחתנתי, בגיל 17. היא באה לחתונה. אבא שלי התחתן מחדש כמה וכמה פעמים. והיא חזרה גם כדי לבקש גירושים אזרחיים כי היא לא פחדה יותר שיסלקו אותה מארצות־הברית, היא לא הייתה אזרחית אמריקאית. המשפחה שלי תמיד איימה עליה שאם היא תנסה לחזור או לקחת אותי, הם ידאגו לכך שהיא תסולק מארה"ב, אבל ברגע שלא היו לה בעיות עם העניין הזה יותר, היא חזרה לבקש את המסמכים".
את עדיין חוששת שזה ישפיע על האימהות שלך?
״במידה מסוימת. אז את מנסה לעשות את הדברים אחרת ממה שאת חווית. אבל מעולם לא האשמתי את אמא שלי, תמיד ידעתי שהיא חוותה קשיים גדולים, אבל תמיד את מנסה להיות אמא לילד שלך כמו האמא שאת רצית שתהיה לך. לי היה מספיק מזל כדי לספק לאיצי ולי חיים שבהם שנינו נהיה מאושרים, ואין לנו איזה קשיים גדולים".
כבר שנתיים היא עובדת על רומן חדש. "אני לא רוצה לדבר לנצח רק על החיים שלי", היא צוחקת, כחלק ממנו גם ביקרה בישראל והסתובבה במאה שערים בשביל תחקיר. "כשביקרתי במאה שערים הצטרף אליי חבר ישראלי שאני מכירה מברלין. הוא גדל בחיפה וזו הייתה הפעם הראשונה שלו בשכונה הזאת. הוא היה בשוק, הוא אמר, 'אני לא מאמין שיש אנשים שחיים ככה בישראל'".
הביקורים כאן מעוררים בה לא מעט אמוציות. "בפעם הראשונה שביקרתי בישראל זה היה בפסח, הלכתי לאיזו מכולת ביפו ולא הצלחתי למצוא כמה דברים ולא הבנתי, זאת לא הייתה מכולת בשכונה חרדית. אבל הכל היה מכוסה, ואני גם לא יודעת עברית, רק לשון קודש. איזו אישה מבוגרת נכנסה פנימה וישר קלטה אותי והתחילה לדבר איתי ביידיש והסבירה לי למה כל החמץ מכוסה. קודם כל התפלאתי שהיא יודעת יידיש, והיא הסבירה לי שרבים מבני גילה בישראל יודעים יידיש. אחר כך היא הסבירה לי שאפילו שאנחנו בתל־אביב, בפסח מכסים את החמץ גם פה".
וזה הפתיע אותך?
"התפלאתי, אמרתי שאני לא מבינה. חשבתי שהחרדים עושים את מה שהם רוצים והחילונים את מה שהם רוצים. למה הדתיים צריכים להגיד לי שאסור לי לאכול לחם בפסח? הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם זה. שלא עזבתי את הקהילה החרדית בשביל שהם ימשיכו להגיד לי מה לעשות. וככה הבנתי שאני לא יכולה לגור בישראל. כי יש להם פה יותר מדי כוח. הייתי בארץ בדצמבר האחרון ובשבת אי־אפשר להשתמש בתחבורה ציבורית. זה נורא, הייתי בשוק".
תגידי, את עדיין מאמינה באלוהים?
"משהו כמו עשרה אחוז. הסיכוי הוא 1 ל־10, משהו כזה. אבל אני לא חושבת על זה יותר מדי".
