האם והילדים רבו בביהמ"ש על ירושת האב

אלמנה ושניים מחמשת ילדיה לא הגיעו להסכמה על חלוקת דירה שקיבל האב בירושה ועל ומניות בחברה שלו. השופט החליט על דרך ביניים

עו"ד ירון גרוס | פסקדיןפורסם: 22.04.20 , 15:31

בית המשפט למשפחה בירושלים קבע לאחרונה שאלמנה זכאית לחצי מזכויותיו של בעלה המנוח בדירת המגורים שבה חיו כ-40 שנה, אף שהוא קיבל אותה בירושה והייתה רשומה על שמו. עם זאת, השופט נמרוד פלקס דחה את תביעתה לחצי מהמניות שהיו לו בחברה משפחתית נדחתה.

עיקר המחלוקת התנהלה מול שניים מחמשת ילדיה של האלמנה, והוא נסוב על הזכויות במניות בחברה המשפחתית שהוקמה לפני הנישואים, והועברו לבנם במתנה כחצי שנה טרם מותו של הבעל ב-2017, ולזכויות בחלקו בדירת המגורים. האלמנה ירשה חצי מהדירה אך טענה כי זכאית לרבע מהחצי שנותר, שאותו ירשו ילדיה.

האלמנה טענה כי היא ובעלה היו נשואים כ-50 שנים וגרו בדירה שנים רבות. לדבריה, לאורך החיים המשותפים הוא היה המפרנס ואילו היא טיפלה בבית ובילדים. בנסיבות אלה היא טענה כי השיתוף צריך לחול על כלל הנכסים שהיו ברשותו.

לגבי המניות היא הוסיפה כי בעלה לא היה רשאי לתת את כולן במתנה משום שזכותה למחציתן התגבשה עוד לפני כן. בהקשר זה היא טענה כי בנה חתר תחתיה והשתלט באופן כוחני על בעלה ורכושו בערוב ימיו, והותיר אותה חסרת כל בגיל מבוגר.

(צילום: shutterstock)

מנגד טענו ילדיה כי הנכסים לא נרכשו ממאמץ משותף. הם הבהירו כי החברה הייתה בבעלות אביהם לפני הנישואים וכי בזמן אמת, כשהסכם המתנה נכרת, האם לא טענה דבר לגבי הזכויות בחברה. לדבריהם, עצם הנישואים הממושכים לא מקנים לאמם זכויות בנכסים שהיו שייכים באופן בלעדי לאביהם, תוך שהפנו למערכת היחסים הרעועה בין השניים ולעובדה שניהלו חשבונות נפרדים.

השופט פלקס קבע כי מהעדויות והראיות עלה כי לא שרר שלום בין בני הזוג, עד כדי כך שהתובעת עזבה את הבית למשך עשור, וחזרה רק בסמוך למות בעלה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שבמשך 40 שנים הם חיו יחד, גידלו ילדים ולא התגרשו, תוך שהבן עצמו אישר כי אביו רצה בשלום בית.

לפיכך לא נשלל השיתוף בנכסים החיצוניים, אלא הוא מצומצם לנכס המשפחתי המובהק שהוא דירת המגורים. כוונת השיתוף בנכס זה מוכחת מעצם המגורים בו ומתעצמת לנוכח העובדה שהתובעת לא צברה נכסים משל עצמה ומהודאת הבן כי אביו הכיר בזכויותיה.

ואולם, בשונה מהדירה, השופט שלל את זכויותיה של התובעת במניות. נקבע כי לאורך החיים המשותפים התובעת לא טענה דבר בנושא, גם לא אחרי שנודע לה על הסכם המתנה עם בנה. יתרה מכך, בני הזוג ניהלו חשבונות בנק נפרדים והתנהלות המנוח לאורך השנים העידה כי לא ראה בנתבעת שותפה בחברה.

לפיכך נקבע כי האלמנה זכאית לחצי מזכויות המנוח בדירה, כך ש-3/4 מהדירה תהיה בבעלותה, ואילו תביעתה לחצי ממניות החברה נדחתה.