רמדאן בזמן קורונה: הגורמים המרגיעים ומה מתסיס את השטח
חודש הרמדאן נחשב למועד לפורענות ביהודה ושומרון, אך במערכת הביטחון לא יודעים למה לצפות השנה - כשהפלסטינים מגלים משמעת הדוקה להנחיות ומפחדים להידבק בנגיף מחמת הבושה, שכן חכמי ההלכה אמרו שרק "כופרים" נדבקים. עם זאת, דיבורי הסיפוח, המצוקה הכלכלית, חילופי שבויים ומאבק היורשים של אבו מאזן עלולים להבעיר את הרחוב הפלסטיני
מדי שנה בתקופת הרמדאן, נוהגים בצה"ל ובשב"כ להגדיל את המוכנות והכוננות ביהודה ושומרון. הלהט הדתי-איסלאמי הגובר בחודש זה, והצום המתיש, גורמים באורח כמעט מסורתי לעלייה בכמות פיגועי הטרור והטרור העממי של פלסטינים נגד ישראלים. למרות זאת, בכירי מערכת הביטחון ביו"ש מנסים להעריך מה יקרה ברמדאן 2020 - ולא כל כך מצליחים.
צום הרמדאן התחיל היום (שישי) ויסתיים ב-22 במאי. התפשטות נגיף הקורונה ביהודה ושומרון טרפה את הקלפים וגם את הערכות המצב הביטחוניות, מכיוון שהצביעה על מגמות סותרות. מצד אחד, המגפה הביאה לרגיעה ביטחונית כמעט חסרת תקדים בשטחי הפלסטינים. מצד שני, קיימים כמה גורמים מתסיסים - בראשם המצב הכלכלי החמור - שעלולים דווקא לגרום להסלמה אלימה בפיגועים שינסו לבצע בודדים וחוליות טרור מקומיות.
פיגוע הדריסה-דקירה ליד ירושלים ביום רביעי היה אולי אות לבאות; אינדיקציה לפוטנציאל הנפיץ של המצב הכלכלי והאווירה ביו"ש. הפלסטיני שדרס את שוטר מג"ב ונורה למוות פחות מדקה אחר כך, תירץ את מעשיו בסרט שפרסם לפני הפיגוע, ובו אמר כי הוא שרוי במצוקה כלכלית ונפשית קשה.
מפקיד בכיר ביו"ש מציין בשביעות רצון לקראת הרמדאן את האופן הנחוש והיעיל שבו הרשות הפלסטינית התמודדה עד כה עם מגפת הקורונה. הוא מספר כי כבר ב-5 במרץ, אז אובחנו שבעה חולים ודאיים בבית לחם, הכריז יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן על מצב חירום בגדה – והטיל סגר על העיר. מאז מטילה הרשות סגרים הדוקים על מוקדי התפרצות נוספים, ואוכפת ביד קשה את הגבלות המסחר והתנועה הדרקוניות, את הוראות הריחוק החברתי ואת עטיית המסכות.
הקורונה היא עונש מאללה - ומי שנדבק כופר
אבו מאזן עצמו נמצא בקבוצת סיכון גבוהה בעקבות העישון הכבד, מחלות הרקע וגילו, ולכן הוא מבודד מרצון בביתו וכמעט שאינו פעיל. מי שמנהל את העניינים ביד רמה הוא ראש הממשלה ד"ר מוחמד אשתייה, והוא עושה זאת בכישרון אירגוני והסברתי לא מבוטל. הוא מקבל סיוע מראשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, ממנגנון המנהל האזרחי הישראלי בראשות האלוף כמיל אבו רוקון וקציני אוגדת יו"ש בפיקודו של תא"ל יניב אלאלוף. באחד המקרים המשטרה הפלסטינית אף ביקשה מצה"ל לחסום בסוללות עפר את הכניסות והיציאות ממחנה פליטים גדול בשטח A, שנמצא בשליטה בלעדית של הרשות, כדי לאכוף את הסגר. התשובה הייתה, אגב, "לא תודה, אין לנו סמכות".
ככל הנראה, את ההתגייסות המהירה לפעולה ואת הנחישות שבה פעלו גורמי הרשות צריך לייחס בעיקר לחשש שלהם מקריסה של שירותי הבריאות. קריסה זו עלולה לגרום למרד עממי נגד הנהגת הרשות ובכיריה, ולהתמוטטות היישות המדינית הפלסטינית. לפי מקורות במערכת הביטחון הישראלית, בבתי החולים ובמרפאות של הרשות הפלסטינית היו רק 240 מכונות הנשמה על כ-3.1 מיליון תושבים, וכמה מאות ערכות בדיקה לזיהוי חולי קורונה. בינתיים העבירה ישראל לרשות כמה אלפי ערכות בדיקה, והשבוע העביר להם האו"ם עוד 15 מכונות הנשמה.
למרות זאת, ברור שקומץ הבדיקות שהועברו לא יספיק אם תהיה התפרצות רבתי של המגפה. גם בישראל וגם ברשות הפלסטינית חוששים עד עצם הרגע הזה ממחוזות של פלסטינים שיישאו את חוליהם אל שערי ההתנחלויות וגדר ההפרדה עם ישראל, ומפני הסתערות של המונים זועמים על המוקטעה.
אבל זה לא כל הסיפור. ההצלחה המרשימה של הפלסטינים "לשטח את העקומה" נבעה גם מהחשש של התושבים שמא יחלו ויזדקקו לשירותי הרפואה המדולדלים של הרשות, אך לא פחות מכך - מהבושה לחלות. ההסבר לתופעה זו היא הסטיגמה שהדביקו אנשי דת ברחבי העולם המוסלמי, סונים ושיעים כאחד, למי שחלה. לטענתם של אותם אנשי דת, המחלה שגורם נגיף הקורונה היא עונש שהנחית אללה על הכופרים - מי שאינם מוסלמים - וגם על מוסלמים ומוסלמיות שחטאו באי כיבוד מצוות הקוראן. מכאן שעצם ההידבקות במחלה הוא סימן לכך שהנדבק, בעיקר אם מדובר באישה, הוא חוטא, ובמקרים רבים מסרבים לקבור אותו במקום הולדתו עם בני משפחתו. אבל מעז יצא מתוק, מכיוון שאותו חשש מסטיגמה מביא מוסלמים רבים, גם בקרב הפלסטינים, לציית באדיקות להוראות הריחוק החברתי וההיגיינה מונעי-ההדבקות.
ראיתי ביטוי ויזואלי לתופעה הזו כשנסעתי לפני יומיים בכביש 60, מאזור רמאללה לכיוון צומת תפוח. בעורק התחבורה הראשי המחבר את צפון הגדה המערבית עם ירושלים ועם דרומה, בשעת לפנות ערב, כמעט שלא נראו רכבים ישראליים - אולם נסעו שם עשרות רכבים של פלסטינים בשני הכיוונים. בכולם, למעט בודדים, ישבו הנהגים והנוסעים כשמסכות מגן מכסות את אפם ופיהם. ידי רבים מהנהגים היו מונחות על ההגה עטופות בכפפות גומי כחולות או שחורות. מדי פעם עבר אמבולנס בסירנה מייללת ובאורות מהבהבים, והמכוניות ירדו לשולי הכביש כדי לפנות לו דרך. ספרתי ארבעה כאלה בתוך חצי שעה. אולם כשהגעתי לכיכר שבכניסה הראשית לאריאל התחלף המראה, כאילו עברתי את הגבול למדינה אחרת. רק שתיים מבין המכוניות הרבות שנסעו בשני הכיוונים היו עם לוחות זיהוי של הרשות, והנשים שנהגו בהן עטו מסכות מגן. כל שאר הרכבים היו ישראליים, ורובם המכריע של הנהגים והנוסעים היו ללא מסכות.
בכל מקרה, המספרים מדברים בעד עצמם: בשטחי יו"ש נמנו ביום חמישי 256 חולים מאומתים ורק שניים מתו מהנגיף מיום שפרצה המגפה. לפי נתוני האו"ם, רק כ-11 אלף נמצאים בבידוד.
הגורמים שעשויים להבעיר את השטח
בתחום הביטחוני, הוראות הריחוק החברתי והסגרים שנאכפו בדקדקנות על-ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים הורידו את מספר פיגועי הטרור העממי (יידוי אבנים ובקבוקי תבערה) בחודש האחרון לחמישה-שישה בשבוע. פיגועי טרור קטלני כמעט שלא התרחשו בכלל. עובדות אלה עשויות להיות אינדיקציה למגמה של רגיעה שתשרור השנה גם בחודש הרמדאן, שבשנים קודמות היה מועד לפורענות.
אולם, לרוע המזל, במקביל לאיום המחלה המהווה גורם מרסן אלימות ומונע יוזמות פיגוע, בחודש הרמדאן פועלים בשטח כמה כוחות מתסיסים חזקים. בראש הכוחות ניתן למנות את הפגיעה הקשה בכלכלה הפלסטינית וביכולתם של פלסטינים להתפרנס ולקנות מזון לסעודות שבירת הצום היומיות. רב הפלסטינים חיים ביומיום מהכסף המזומן שהם מרוויחים באותו יום או באותו שבוע. פלסטיני שאינו עובד בישראל או מתפרנס ממנה ישירות מרוויח בממוצע 100 שקלים ליום; לעומת זאת, שכרם של כ-200 אלף הפלסטינים שעובדים בישראל נע בין 300 ל-500 שקלים.
הבעיה היא ש-80 אחוזים מהנדבקים בקורונה בקרב הפלסטינים הם מי שעבדו בישראל וחזרו הביתה, ולכן הנהגת הרשות עושה מאמצים גדולים להחזיר לשטחים את כל הפועלים שעובדים בישראל. בנוסף, בכירים פלסטינים מפיצים פייק ניוז שלפיו ממשלת ישראל מדבקיה בכוונה פלסטינים כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי בין ערבים לישראלים בין הים התיכון לנהר הירדן.
המצוקה הכלכלית המחמירה והולכת עקב הסגרים ועצירת הכלכלה בשטחי הפלסטינים, לצד הפייק ניוז האנטישמיים שמפיצים בכירי הרשות, הופכים לאדי דלק המתאבכים כעת ביהודה ושומרון בתחילת חודש הרמדאן. ראש הממשלה הפלסטיני אמנם הכריז השבוע על הקלות בסגר ובהגבלות שהוא מתכנן לזמן הקרוב, אך "שכח" לציין מתי ההקלות האלה ייכנסו לתוקף.
בנוסף לכך, השנה ישנם שלשה גורמים מתסיסים נוספים המעלים את המתיחות הביטחונית ברמדאן שבזמן הקורונה. הראשון הוא חשש פלסטיני מפני סיפוח חלקים גדולים מהגדה המערבית על פי מתווה טראמפ, שמכונה "עסקת המאה". ההכרזות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי הימין, וההסכם הקואליציוני שנחתם עם יו"ר כחול לבן בני גנץ, העלו מחדש את מפלס הזעם ברחוב הפלסטיני ובקרב ההנהגה.
נושא רגיש נוסף הוא עניין העצורים בבתי הכלא הישראליים. הפלסטינים ביו"ש שומעים על משא ומתן בין ישראל לחמאס, וחוששים שבמסגרת עסקה ישראל תשחרר כלואים עזתים ובעיקר אנשי חמאס - בעוד אלפי אסירים אנשי הגדה יישארו בכלא. גורמים שנמצאים בקשר עם הפלסטינים ביו"ש יודעים לספר שנושא זה מעסיק ומדאיג מאד את אבו מאזן ואנשיו, וגם את הרחוב הפלסטיני. סביר גם שעובדה זו היא אחד מהשיקולים שמנחים את מנהלי המו"מ עם חמאס על השבויים והנעדרים.
הנושא השלישי שמעלה את רף הנפיצות בשטחים הוא המאבק שכבר החל בין יורשיו הפוטנציאליים של אבו מאזן. מחמוד עבאס הוא עדיין המנהיג הבלתי מעורער של הרשות הפלסטינית, אבל ג'יבריל רג'וב, מוחמד דחלאן, מאג'ד פארס ואחרים כבר לוטשים עין לכיסאו ומכינים את תומכיהם למאבק אלים. יש ביניהם מי שרוכשים נשק - כך אומרות השמועות על ג'יבריל רג'וב - ומכינים את מיליציות התנזים של הפת"ח למאבק על הירושה. ידוע גם כי תאופיק טיראווי, מקורבו של דחלאן, שלח חוליית רוצחים לחסל את מאג'ד פארס (ראש המודיעין הכללי – המקביל הפלסטיני למוסד). פארס נחשב למועמד מועדף של אבו מאזן לתפקיד.
התהליכים המתסיסים את השטח הפלסטיני נמצאים בינתיים בשליטה, ומנגנוני הביטחון של הרשות יודעים להכיל אותם. אולם הרמדאן רק התחיל, וגם הנגיף עדיין לא אמר את מילתו האחרונה.
לפנייה לכתב/ת 
