מי מספר 1? היריבות הנצחית בין פלה ומראדונה
פרויקט מיוחד: הרבה לפני שמסי ורונאלדו דרכו על הדשא, המאבק המיתולוגי על זהות הכדורגלן הגדול בכל הזמנים התנהל בין שני האייקונים שפשוט שונאים אחד את השני. על קרב טיטנים בסגנון דרום אמריקאי וכמה נקודות רתיחה בלתי נשכחות. ראש בראש, כתבה ראשונה בסדרה
מה היופי ביריבות הנצחית בין פלה ודייגו מראדונה, לעומת זו שמנהלים, למשל, לאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו? יש לעניין כמה רבדים. קודם כל, הם שיחקו בתקופות נפרדות, אז אפשר להפליג בדמיון, לדבר ללא הרף על נקודות השקה ולעולם לא להתקרב לתשובה של "מי היה גדול יותר" (למרבה הצער, אין מספיק תיעוד בווידיאו של שניהם, במיוחד פלה, אבל מה שיש הוא חומר לאגדות). שנית, וזה נפלא באופן עקבי, שניהם לא יודעים לסתום את הפה. זה לא כמו המצב שבו פורטוגלי מסוים מדבר ללא הרף וארגנטינאי אחר שומר בדר"כ על שתיקה: פלה ומראדונה לא מסוגלים לעבור יותר מארבעה ימים בלי שאחד מהם ישחרר איזושהי כותרת, עם נקודות בונוס לכאלו שקשורות לדברים שאמרו אחד על השני.
אבל הקטע הנהדר ביותר הוא שלא משנה כמה לחיצות ידיים נראה, כמה פעמים יושיבו אותם יחד בפאנלים לצורכי יחסי ציבור או בטורניר צדקה כלשהו, אי אפשר להתחמק מהאמת הברורה: פלה ומראדונה ממש, אבל ממש, שונאים אחד את השני. ההשוואות ביניהם היו רק נקודת הפתיחה – העניין הוא האישיות. פלה חושב שמראדונה הוא ילד חוצפן, מראדונה בטוח שפלה הוא טרחן זקן, ואיכשהו הם חיים בחוברת קומיקס בה הם האויבים המושבעים זה של זה, שתקועים לנצח במעגל בו הם מתחזקים את ההיסטוריה ההדדית.
על המגרש, כאמור, הם לא זכו לסתום את הפה זה לזה. פלה תלה את הנעליים שעזרו לו לכבוש 1,281 פעמים ב-1977, אחרי שהפך לסמל של הכדורגל העולמי וזכה בשלושה מונדיאלים. מראדונה עלה לבוגרים של ארחנטינוס ג'וניורס רק ב-1976, ובמהלך השנה היחידה בה שניהם היו פעילים, אחד כבר היה מופע קרקס בשביל הקהל בארה"ב והשני ילד שרק חלם על גביע העולם שעוד יביא לארגנטינה. כפי שהבלוגר בראיין פיליפס כתב ב"סלייט": "יריבים ספורטיביים אחרים הוציאו את הטוב ביותר זה מזה, פלה ומראדונה מוציאים את הרע ביותר זה מזה, ועוד עושים את זה בדיוק כשבעולם רוצה לזכור אותם בשיאם".
אז מה בעצם הוביל לחיכוך ולהסלמה? כבוד. ככל ששאלת הכדורגלו הגדול בכל הזמנים תפסה חשיבות גדולה יותר בשיחה הספורטיבי העולמי, השניים שהרגישו – ובצדק – כמועמדים הראויים ביותר לתואר לא אהבו בכלל את העובדה שהתשובה אינה רטורית. כלומר, פלה היה משוכנע שזה פלה, מראדונה ידע שמדובר במראדונה. הדיון הזה התחיל במהלך שנת השמונים, במיוחד אחרי ההתעלות של מראדונה במונדיאל 1986, והשתנה במעט רק כאשר רונאלדו ומסי נכנסו לתמונה.
ככל הנראה השער הגדול בהיסטוריה. צפו במראדונה מפרפר את אנגליה
חלק משמעותי ביריבות הענק הזו נותר עם סיום המילניום הקודם ותחילת החדש, כשמראדונה כבר לא היה שחקן פעיל. עם זאת – הוא עדיין השאיר זכרונות טריים מספיק עבור הקהל הרחב, וליתר דיוק, הקהל שמשתמש באינטרנט, ובמשאל שערכה פיפ"א כשחלק מהפרמטרים לקביעת שחקן המאה, מראדונה ניצח בפער עצום בסקר המקוון. הוא נהנה גם מקמפיין ציבורי להצבעה עבורו בארגנטינה. בפיפ"א קיבלו רגליים קרות בגלל הביקורות על התוצאות, ויש כאלו שאומרים שבארגון סירבו לבחור בדייגו בגלל העבר המפוקפק שלו. הבכירים מינו לשם האיזון פאנל מומחים שהכתיר את פלה כגדול מכולם בפער גדול עוד יותר. הפתרון: מראדונה ופלה חילקו ביניהם את הפרס של פיפ"א, ולא ממש השתגעו על הרעיון. מראדונה אפילו נעלם מהטקס לפני שפלה קיבל את הפרס שלו. באותה תקופה שניהם פירסמו באותו החודש אוטוביוגרפיות בשביל להתחרות אחד בשני גם בחנויות.
עשר שנים מאוחר יותר הגיעה אחת מנקודות הרתיחה הנהדרות בסכסוך. מראדונה אימן את נבחרת ארגנטינה במונדיאל בדרום-אפריקה, וחטף אש מפלה בעמדת הפרשן שאמר שהוא קיבל את התפקיד רק בשביל הכסף. מראדונה (לא) נשם עמוק, וירה בחזרה: "פלה שייך למוזיאון". פה חשוב להזכיר שב-2009 מראדונה הימם את התקשורת כשטען שפלה קיים מערכת יחסים הומוסקסואלית, ברגע הנמוך ביותר של העימות המילולי ביניהם. זו הסיבה שהתשובה האחרונה של פלה למראדונה בדו-שיח במונדיאל הייתה: "כנראה הוא מאוהב בי, כי הוא לא מפסיק לדבר עליי".
וישנם נושאים עמוקים יותר. פלה טען לאורך השנים ללא הרף שמראדונה אינו השחקן המושלם בגלל שלא היו לו רגל ימין או משחק ראש, וכי "השער היחיד שכבש בנגיחה היה ביד". מראדונה השיב כי אימו אמרה לו שפלה שיחק מול שחקנים שכלל לא זזו על המגרש, והוסיף כי פלה אומר דברים מטופשים כשהוא שוכח לקחת את הכדורים הנכונים. וכמובן אי אפשר להתעלם מנושא הסמים. פלה מעולם לא התגבר על כך שמראדונה הסתבך עם חומרים אסורים לאורך הקריירה שלו, ולמרות שמראדונה היה זה שבדרך כלל היה בוטה יותר (טען בעבר שפלה נתן לחברו הוותיק גארינצ'ה למות חסר-כל ולא עזר לו), פלה האשים בעבר: "מראדונה הוא דוגמה שלילית לכדורגלנים. הוא היה שחקן יוצא מן הכלל, אבל לצערי כל אחד יכול לראות מה הוא עשה עם החיים שלו".
זה התחיל בצורה חיובית, עם תמונת המגזין המפורסמת מ-1979 בה השניים יושבים במשותף בסלון, פלה מנגן בגיטרה ומראדונה מביט עליו בהערצה. הפגישו אותם בתור שני דורות שונים, אולי המלך והיורש. אבל הכל התפוצץ מאז – והמאבק הספורטיבי הטעון בין הכדורגל הברזילאי והארגנטינאי טען את הכל בעצבים ורגשות רעים נוספים. מראדונה עלה ועלה ואנשים התחילו לדבר עליו בהקשר של פלה, שהתקשה לקבל זאת. סמים או לא, יש פה משהו עמוק יותר.
פלה הוא הג'נטלמן, האיש שבדרך כלל משתדל להישאר דיפלומטי וממלכתי. זה שמגיע מעידן אחר של כדורגל, שהיה פשוט ורומנטי יותר. הוא זה שמראדונה מאשים שמתקרב לפוליטיקאים
כדי לצבור עוד מעמד, יוקרה וכוח. הכדורגל שלו היה עוצמתי, מלהיב, מגרה את התיאבון. מראדונה הוא הילד השובב שממציא מה שהוא עושה על המגרש באותו רגע, הבד בוי שאוהדים נוטים להתאהב בו, הוא האנושי יותר, זה שלא יכול להילחם בשדים שלו ופוגע בעצמו, וחוזר בכל פעם מחדש. הוא הכדורגל הטכני וההרפתקני יותר, השחקן שיכול לשבת לצידך על גרעינים, וזה שמשתולל ביציע (כמו בתצוגה שלו בתא הכבוד במונדיאל האחרון).
פלה נגד מראדונה הוא לא רק קרב סגנונות והתנהגות, אלא גם סכסוך שמחייב כל אוהד להבין עם עצמו איזה סוג של כדורגל הוא אוהב, איך נראה השחקן האידיאלי מבחינתו. בלי רונאלדו ומסי, רק שתי נקודות הקיצון של הגאונים האלה. והמרחק ביניהם הוא זה שמעצים את האיבה.
לפנייה לכתב/ת 
