יש רופא במגרש
מהמגרש, האולם והבריכה למחלקה: הספורט הוא חלק משמעותי בחייהם, אבל עכשיו הם מגויסים באופן מלא למלחמה בנגיף ונותנים את הנשמה בבתי החולים. ארבעה ספורטאים, ארבעה סיפורים ולב אחד גדול
מוחמד אסדי | 28
"חולם על כדורגל"
בספורט: קשר אחורי בהפועל כרמיאל מליגה ג' | במערך הרפואי: טכנאי רנטגן במרכז הרפואי לגליל בנהריה
השגרה החדשה. "יש ירידה בהגעת מטופלים בגלל הקורונה. אנשים חוששים להגיע ובאים רק במצב קריטי, אך יש עלייה גדולה באזרחים שמגיעים עם חום, שיעול וצמרמורות, סממנים של הקורונה".
האילוצים. "כמובן שהקבוצה לא מתאמנת, אבל אני עושה אימונים עצמאיים על מנת לשמור על כושר".
הגעגועים. "קשה לי מאוד בלי הכדורגל, חסר לי האדרנלין. הכדורגל הוא חלק חשוב מאוד ומשמעותי בחיים שלי, ולסיים את העונה ככה זה משהו שאף אחד לא רגיל אליו או חווה בקריירה, זה מאוד מאכזב. מאוגוסט התאמנו בקביעות ארבע פעמים בשבוע, בנינו קבוצה חזקה לעלייה ואם היינו מנצחים בארבעת המחזורים האחרונים היינו עולים לליגה ב'. בשבילי זו הייתה יכולה להיות עלייה שנייה ברציפות אחרי שעשיתי את זה עם צעירי סכנין. אמנם אני עובד בבית החולים וזה עיקר הפרנסה שלי, אבל הכדורגל זה החיים".
הספורט לאן. "המצב לא מאפשר חזרה לפעילות. צריך שבכל המערכות זה יהיה הדרגתי. כרגע אפשר לשחק כדורגל רק בלי קהל, אבל זו בעיה להחזיר שחקנים שלא התאמנו יותר מחודש. חולם על כדורגל, אבל ההחלטה לסיים את הליגות הנמוכות היא נכונה".
רגע המשבר. "קרוב משפחה שלי מאושפז במחלקת קורונה. אי־אפשר לדבר איתו, רק דרך מצלמה. חוץ מזה, התחלנו בסוף השבוע את צום הרמדאן, ואצלנו נהוג לבקר את סבא וסבתא, אבל הייתי חייב לדבר איתם ממרחק, בלי לחבק, בלי לנשק. לא קל לעבור את החגים ככה, נורא קשה".
הרגע האופטימי. "כשאני רואה אנשים מחלימים, גל הנתינה, עמים עוזרים לעמים. הכפר שלי, דיר אל־אסד, נפגע מאוד קשה, אבל הרבה אנשים סייעו לאחרים ואלה רגעים של איחוד שמשמחים מאוד".
היום שאחרי. "אלך לבקר את קרובי המשפחה המבוגרים שלי, מאוד מתגעגע אליהם".
המודל. "כריסטיאנו רונאלדו. הוא לא נולד עם כישרון כזה אבל הוא עובד קשה, הוא מקצוען אמיתי שמכבד את המקצוע שלו. כל מה שהשיג זה בזכות עבודה קשה ומשמעת. בגיל 35 הוא עדיין קורע רשתות".
המסר. "להמשיך להתלכד ולהתלכד, לדחות סיפוקים בתקופה הקרובה על מנת שהנגיף ייעלם ולא יתפרץ שוב. שנצא מהקורונה בבטחה עם כמה שפחות מתים".
ד"ר יהודית נוסגורוצקי | 36
"מתגעגעת לקבוצה"
בספורט: כדורגלנית בהפועל באר שבע | במערך הרפואי: רופאה במחלקת נוירולוגיה בסורוקה
השגרה החדשה. "בדרך כלל אני עובדת במשמרות ומחלקת את הזמן בתורנויות בין המחלקה לחדר המיון. מאז תחילת משבר הקורונה, המחלקה הנוירולוגית התחלקה לצוותים קבועים שאינם נפגשים, במטרה למנוע השבתה מוחלטת של המחלקה אם אחד מהחברים בה יידבק. אני אישית בצוות שנמצא כל החודש האחרון בחדר המיון במשמרות של 12 שעות עבודה ו־24 שעות מנוחה. העומס במיון ירד מאוד אצלנו בתקופה הזאת כי אנשים נמנעים מלהגיע. חשוב לי להדגיש שאמנם לא מומלץ להגיע לבית חולים בלי סיבה מספיק טובה, אבל במקרים שמחייבים טיפול רפואי דחוף - אסור להימנע. אנחנו נוקטים בבית החולים את כל אמצעי ההגנה והבידוד הנדרשים כדי להבטיח שמישהו שמגיע לקבל טיפול לא יהסס להגיע".
האילוצים. "אנחנו, השחקניות, ממשיכות להתאמן יחד דרך הזום שלוש פעמים בשבוע. ברור שכל מה שנוגע לאימונים קבוצתיים, תיאום וטקטיקה אי־אפשר לעשות, אבל אימוני כוח, כושר וסיבולת כן".
הגעגועים. "הקבוצה חסרה לי מאוד, ברור. אני לא אוהבת הליכונים, הכיף שלי זה להיות עם הקבוצה ולהתאמן - הביחד במסגרת הספורט שאני עושה. אני גם מאוד תחרותית".
הספורט לאן. "אם שומרים על ההנחיות אז יהיה נכון לחזור כי קשה להמשיך ככה. אם לא ישמרו על ההנחיות תהיה עוד התפרצות ואז כולנו נהיה בבעיה, אבל אני לא רואה סיבה לא לחזור לשגרה תוך הקפדה על מקדמי זהירות".
רגע המשבר. "פסח. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלא הייתי עם ההורים בליל הסדר. לאורך השנים לא משנה כמה עומס היה, תמיד אני מצליחה להגיע למפגש הזה והפעם הם היו לבד באילת. המשפחה הייתה מפוצלת ומפוזרת בארץ וזה קשה מאוד".
הרגע האופטימי. "קשה לי להצביע על אחד, אבל אני חושבת שעשינו עבודה טובה במחלקה בתנאים החדשים שנוצרו ונתנו מענה איכותי לאלו שכן הגיעו למיון והיו צריכים אותנו. זו הייתה נקודת אור מבחינתי".
היום שאחרי. "אני מתכוונת לנסוע לבקר את ההורים באילת ואת אחי והאחיינים שלי שגרים במרכז. כרגע אני רואה אותם רק בווטסאפ ומתגעגעת מאוד".
המודל. "רוג'ר פדרר. אני אוהבת אותו גם מבחינת איכות המשחק והסגנון, אבל בעיקר בגלל העובדה שהוא עדיין משחק בגילו, ועושה את זה ברמה תחרותית הכי גבוהה שיש. מעורר הערצה".
המסר. "אנחנו תמיד מוכנים לקבל את כל מי שצריך אותנו, ואני מקווה שכמה שיותר מהר נעבור את המשוכה הזאת ונחזור לשגרה".
ד"ר יעל ליכטר | 37
"הקושי והתקווה"
בספורט: שחקנית כדורמים באס"א ת"א | במערך הרפואי: מנהלת מחלקת קורונה באיכילוב ורופאה בכירה בטיפול נמרץ
השגרה החדשה. "אנחנו כבר חודש חיים במתכונת של 12 שעות עבודה, 24 שעות מנוחה. כל מערך הטיפול הנמרץ וההרדמה התגייס למלחמה בקורונה. היינו צריכים לחלק את המחלקה לשניים, ולהכשיר מחלקות פנימיות כדי לקבל עוד חולים וחולים קשים עם כל הציוד שנדרש והמערך הלוגיסטי מסביב".
האילוצים. "מתקיימים אימונים בווידיאו באמצעות איגוד השחייה, ובכלל משתדלת להישאר פעילה כמה שיותר. אני רוכבת על אופניים לעבודה, וניסיתי גם לרוץ כמה פעמים. אין ספק שהכדורמים חסר לי מאוד. מה שמדהים בענף הזה שחוץ מהעובדה שהוא מאוד פיזי, הקבוצה לא יכולה להיות בנויה על כוכב אחד, אלא על כולם. בנוסף, מי שמתחיל לעסוק בכדורמים כילד מפתח את הגוף בצורה משמעותית".
הגעגועים. "חסרה לי מאוד הפעילות היומיומית הרגילה בקבוצה, ובעיקר שאין לי מקום לשחות כי סגרו את הים ואת הבריכות".
הספורט לאן. "אני חושבת שאין שום מניעה לעשות פעילות ספורטיבית אינדיבידואלית. לגבי שחייה בבריכה אני עוד יכולה להבין את ההיגיון הרפואי, אבל טוב שמתכוונים לאפשר פעילות בים. מי שהולך לשחות או לגלוש, האפשרות שיידבק או שידביק שואפת לאפס. צריך להחזיר את הים כמקור לפעילות גופנית, אבל לא לבילוי".
רגע המשבר. "הרגעים הכי קשים בעבודה שלי הם לבשר את הבשורות הקשות למשפחות, שלא יכולות לראות את יקיריהן ברגעים האחרונים של חייהם, ולערוך את הפרידה דרך הטלפון הנייד. מאוד לא קל גם לראות אנשים צעירים ובריאים במצב קריטי".
הרגע האופטימי. "לשחרר מבית החולים שני אנשים שהיו מונשמים במשך חודש, וגם התמיכה הגדולה שהצוותים הרפואיים מקבלים מהציבור".
היום שאחרי. "אלך כמובן לשחות".
המודל. "הגולשת בת'אני המילטון, שנפצעה קשה ואיבדה יד - ולמרות זאת חזרה לעשות מה שהיא הכי אוהבת".
המסר. "אני מקווה שהעם ייצא עם תובנות מהמשבר הזה. שכולנו נבין שכל בני האדם שווים וצריכים להיות סובלניים זה כלפי זה".
פרופ' איתן פרידמן | 67
"מדכא בלי ים"
בספורט: שחיין מאסטרס במים פתוחים | במערך הרפואי: מנהל יחדית הגנטיקה בסרטן בשיב"א
השגרה החדשה. "אנשים פוחדים להגיע לבית החולים, יש פחד פסיכולוגי - ירידה של 40 אחוז במספר הפניות. הקמתי מרפאת מעקב לנשים בסיכון גבוה לחלות בסרטן, ויש ירידה חדה בפניות בגלל המצב. מדובר בנשים שחייבות מעקב, שצריך לבדוק אותן פיזית. אני חושש שאם המצב יימשך, נפספס גילויים מוקדמים. יש ירידה במספר הניתוחים, אנשים עם סוכרת לא מגיעים לביקורת, והכי גרוע זה מצב הקשישים, שיושבים שבועות בבית לבד ולא פעילים".
האילוצים. "בגלל המצב והעבודה הרבה בבית החולים, שחיתי רק פעם אחת בחודש האחרון, בבריכה של חבר, והרגשתי מיליון דולר. לא קרה לי דבר כזה שנים. גם נאלצתי להפחית משמעותית באימוני הכושר היומיים".
הגעגועים. "כמה השחייה חסרה לי בסקאלה של 1־10? 12. לא רק אני, כל מי ששוחה איתי. כולם רוצים לחזור לשגרה ספורטיבית שתעזור להם להתמודד טוב יותר עם הסגר".
הספורט לאן. "האמת? לא מבין למה סגרו את הים, למשל. ספורט יחידני לא פוגע באף אחד. לא באים לשחק מטקות בחוף. מה הבעיה עם הגולשים והקיאקיסטים, את מי הם סיכנו? מה יש לרדוף אחרי אנשים שיצאו מהחוף ולתת להם קנס? טוב שמתכוונים לשנות זאת".
רגע המשבר. "כשסגרו את בריכת גורדון וכמובן את הים. נכנסתי קצת לדיכאון מזה שאני לא יכול לשחות".
הרגע האופטימי. "כאחד שעוקב באובססיביות אחרי נתוני המחלה, משמח לגלות שהתחזיות המפחידות לא מתממשות, ושכבר רואים את תחילת הסוף".
היום שאחרי. "דבר ראשון אקפוץ לבנות שלי בארה"ב, ועוד לפני שאגיע לנתב"ג אלך לשחות".
המודל. "מארק ספיץ וג'ים ת'ורפ, שמת חסר כל. רק שנים לאחר ההצלחה האולימפית שלו החזירו לו את המדליות. כמובן שגם מייקל פלפס הוא שחיין אגדי".
המסר. "אין לי ספק שהרע ביותר מאחורינו, ובטווח של שבועות נתרגל לחיות עם הנגיף. נלמד להתנהל עם מגבלות מסוימות, ונוכל לחזור לחיים נורמליים ואולי אפילו יותר טובים. אנשים יצטרכו לשמור מרחק זה מזה, ובסוף תתפתח חסינות העדר. תוך שנה וחצי, להערכתי, הכל יהיה מאחורינו".
לפנייה לכתב/ת 
