שתף קטע נבחר
 

ארבע גלויות, כמה תמונות ומיליון שאלות

הייתי בת חצי שנה כשאבא שלי נהרג ביום הכיפורים, ומאז אני מנסה להרכיב את דמותו מזיכרון של אחרים. איך זה לגדול בלי אבא? כמו נכות פנימית

 

שמעון קובדלה מלחמת יום הכיפורים ()
שמעון ופולי קובדלה, 1973

"לחדוה ופולי היקרות לי מאוד

שלום רב, השעה עתה שמונה בבוקר.

הזמן עובר איכשהו והכל בסדר.

אני מרגיש מצוין ולא חסר לי מאומה, כל מה שאני מבקש ממך לא להיות מודאגת

ואני מקווה ברגע שהכול יסתיים, אני אחזור מהר הביתה.

ובזאת אני אסיים

בד"ש ונשיקות חמות חמות לך ולילדה

משמעון"

 

את המילים האלה כתב אבא שלי, סמל שמעון קובדלה, בבוקר של 12 באוקטובר 1973, כמה שעות לפני שנהרג. ארבע גלויות הוא הספיק לשלוח מאזור הקרבות ברמת הגולן וכתב ידו הוא אחת המזכרות המוחשיות היחידות שיש לי ממנו. הן הצהיבו באלבום הילדות שלי ואני שומרת עליהן כמו אוצר יקר מפז.

 

הייתי תינוקת בת חצי שנה כשהוא נהרג ולאורך כל הילדות שלי הייתה תלויה בחדר שלי תמונה שלו בשחור לבן, נער צעיר עם חולצת צווארון, תמונה דוממת שמשרטטת סיפור שלם של החמצה, פספוס וכאב גדול.

 

"אז איך זה לגדול בלי אבא?", כל כך הרבה פעמים שאלו אותי.

כמילואימניק, אבא שלי לא פספס אף מלחמה. ששת הימים, תעלת סואץ בהתשה, וגם המלחמה האחרונה. כמה חודשים קודם עברו הוריי לביתם החדש ברעננה, וביום כיפור, שבת בצהריים, בזמן שהוא צם, אבא הבחין בתנועה ערה ברחוב. שכן צעק לו "כנראה קורה משהו בצפון", והוא מיהר עם אמי למשפחתם במרכז. בדרכם חזרה כבר מילאו שיירות טנקים את כביש גהה. שלושה צווי 8 המתינו לו על דלת הבית.

שמעון קובדלה מלחמת יום הכיפורים ()
שמעון קובדלה (משמאל) בתעלת סואץ

שמעון קובדלה מלחמת יום הכיפורים ()
שמעון וחדוה קובדלה ביום חתונתם

אימא שלי מספרת שביקשה ממנו להמתין כמה דקות, זמן להיפרד, אבל הוא מיהר. ארז זוג נעליים, עלה על מדים ויצא. עלה צפונה לשרת כנהג זחל"ם ביחידת הנדסה שסופחה לחיל השריון.

קשה לדבר על שכול במובנים של געגוע. מצד אחד, אין לי ספק שהוא חלק בלתי נפרד ממני ויש בי חלקים ממנו גם אם איני מודעת אליהם. מצד שני, אין שום זיכרון להתרפק עליו. אני מרכיבה את דמותו מזיכרונותיהם של אחרים, כמו שמיכת טלאים שהחורים בה עדיין רבים. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי: איזה מן איש הוא היה? אדם מצחיק? אופטימי? מה הפחיד אותו? מה היו החלומות שלו?

 

לפני שבע שנים, לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, ערך חיל הנדסה כנס לוחמים. זו הייתה הזדמנות לנסות לאתר אנשים ששרתו איתו והכירו אותו. אמי ואני הגענו מצוידות בתמונה ונדדנו בין מאות אנשים, מחפשות שביבי זיכרון כמו באזור אסון.

 

הרבה פצעים נפתחו שם. חלק הודו שחששו להגיע ולגעת בעבר. אחרים מצאו נחמה במפגש. ואז הוא הגיע, האיש שהיה שם בדקות האחרונות ממש לפני שאבא שלי נהרג. קשה לא ליפול לקלישאות בתיאור המפגש בינינו. זה היה כל כך עוצמתי וחד-פעמי.

 

הצוות של אבא שלי התמקם במחצבה באזור מזרעת בית ג'אן. בלילה האחרון הגיעה מירי אלוני כדי לשמח את החיילים. בארוחת הבוקר למחרת כבר היו דיבורים על "המכה האדירה" שצה"ל אמור להנחית. "נשק סודי", הם אמרו. אבל אז המטוסים הסוריים הפציצו. מי שיכל רץ ותפס מחסה. גם אבא שלי רץ, אבל לא הספיק. רסיס פגע בגרון שלו. הוא מת מפצעיו בשטח.

לגדול בלי אבא זה סוג של נכות פנימית. הייתה לי ילדות נהדרת עם אימא שלא חסכה ממני דבר, אבל כשראיתי מהצד אבא של חברה מניף אותה בידיו - התכווצתי. מאז היו כל כך הרבה רגעים שבהם רציתי לקרוא לו. אבא, תראה אותי, אני מתגייסת, אני מסיימת תואר, אני צועדת לחופה.

שמעון קובדלה מלחמת יום הכיפורים ()
פולי קובדלה-זיידפונדן עם בעלה תומר וילדיהם שי, שירה ואיתי

השנה הוא אמור היה לחגוג 75. לשלושת הילדים שלי אני מקפידה לומר שהם בורכו. בורכו בכך שיש להם משפחה שלמה, שיש להם אחד את השני. כמו אגרוף חזק ובלתי מנוצח. זה כל כך לא מובן מאליו.

 

השכול מהול גם בתחושת גאווה על הדרך שבחר. על כך שלא היסס ויצא אל המלחמה בידיעה ובאמונה שעליו לעשות הכול כדי להגן על הבית שלו. אני מזכירה לעצמי ולילדיי שאנחנו נמצאים כאן בזכותו. כולנו חייבים לו ולאלפים כמוהו את חיינו.

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים