"סביב מותו של אבי הייתה שתיקה"

"ילדה בת 12 עומדת ליד אבן גדולה בין המון אבנים והמון אנשים. אבנים ושמות. ובכי. המון בכי. עומדת שם, מקשיבה, מביטה ומבינה. היא לא עצובה. היא כועסת. היא מבולבלת. בעיקר מתוסכלת. אחרי המפגש עם האבן היא יודעת מה חסר. היא מרגישה געגוע למשהו שאף פעם לא היה לה".

כך מתארת מוני שמעונה אור, אם לשלוש בנות (16.5, 12 ושבע), בשיר שכתבה, את הביקור בבית העלמין בהיותה ילדה, ובו היא חושפת בצורה כנה את חסרונו של האב שמעולם לא הכירה. "נולדתי חודשיים אחרי שאבי נהרג במלחמת יום כיפור", מספרת אור. "אמא שלי הייתה בעצמה ילדה, בת 20 , וזה היה סיפור אהבה. הם יצאו למשך ארבע שנים והתחתנו. התחילו יחד את החיים, ואז פרצה המלחמה. הוא היה כמעט בן 24, כמעט שנה לנישואיו וכמעט אבא".

מוני שמעונה אור (צילום: אלבום פרטי)

איזה סיפור שסיפרו לך על אביך הכי זכור לך?

"סיפרו המון סיפורים. אגב, את רוב הסיפורים אני שומעת עד היום ממשפחתו של אבי. אני בקשר קרוב מאוד איתם, דבר שמפתיע לא מעט אנשים, ואני לא מבינה מדוע. הם היו המשפחה שלו. אחד הסיפורים ששמעתי שהוא היה אלוף בהכנת שקשוקה.

"החברים והמשפחה היו מגיעים לבית הקטן שבו אמא שלי והוא התגוררו, והיו יושבים ואוכלים שקשוקה שהוא הכין. היו כאלה שהיו מגיעים בימים קבועים לאכול את השקשוקה שלו, שאגב הייתה חריפה מאד. השנה הצטרפתי לפרוייקט 'מתכון עם זכרון' (יוזמה פרטית - נ.צ), שבו פרסמתי את המתכון שלו לשקשוקה, וחברים ומשפחה מכינים אותה לזכרו, מצלמים ומתייגים. ולאחרונה הפייסבוק שלי הולך ומתמלא בתמונות של השקשוקה של אבא".

הנצחה על ידי מתכון(צילום מסך מפייסבוק)

באילו אתגרים נתקלת במהלך החיים?

"היו אתגרים לא פשוטים, המרכזי בהם היה שאמא שלי נישאה שוב, ובעלה גידל אותי. כילדה קטנה היה לי קשה להבין שהאב שמגדל אותי הוא לא אבא שלי, ושבעצם יש לי אבא אחר שהלך למלחמה ולא חזר. בכלל, היה קשה, מבלבל ומתסכל לדעת שאבא שלי נמצא מתחת לאבן ולא ממש להבין את זה.

לדבריה, "העובדה שהייתי מוקפת כל כך הרבה אהבה השפיעה עליי, וגדלתי להיות אדם אוהב, ומעניק. אני מאמינה שכולם מסביבי הרגישו שהם צריכים לתת לי יותר, הן אם מדובר בסבים מצד אמי, שהרעיפו עליי אהבה עצומה, והן המשפחה של אבא שלי. כל אחד ואחד מהם נתן לי יותר אהבה, תשומת לב ופינוקים, כדי למלא את מה שחסר לי מאבא שלי, וזה בא להם באופן כל כך טבעי".

קראו עוד:

"מתגעגעת לעשות שטויות עם אבא שלי"

יום הזיכרון - הסבר לילדים לפי גילם

בעוד חודש בתה צריכה להתייצב לצו ראשון ואור כבר מרגישה מוזר - "אני לא מאמינה שהרגע הזה הגיע", היא אומרת. "אני מסתכלת על התמונות של אבא שלי, חייל צעיר, נראה כמו ילד, ומבינה שעוד מעט הבת שלי תלבש מדים. עבורי זה לא פשוט בכלל, ואני עדיין לא יודעת כיצד אתמודד עם זה.

"בכלל, אני אמא מאוד חרדתית, מעבר לחרדות היומיומיות הרגילות של הורים. למשל, אני מאוד פוחדת מהמוות, אני פוחדת מאוד שיקרה משהו לבנות שלי ושאאבד אותן, או שיקרה לי או לבעלי משהו והן יגדלו בלעדנו. זה משהו שמטריד אותי ברמה יום-יומית. כתוצאה מכך קשה לי לשחרר אותן, ואין ספק שזה משפיע גם עליהן".

מה היית רוצה שהוא יידע עליך?

"שנולדה לו בת. הוא חלם על בן, היה בטוח שיוולד לו בן ודיבר על זה כל הזמן. הייתי מאוד רוצה שהוא יכיר את המשפחה שלי, ושיידע שגדלתי להיות אישה עצמאית, כזו שיודעת בדיוק מה היא רוצה, ועושה את הכל כדי להשיג את זה. האמת היא שנראה לי מהסיפורים שאני שומעת, שגם הוא היה כזה".

לא סיפרו שום דבר

ינאי קורן, אב לחמישה ילדים (35, 30, 29, 23 ו-22) וסב לנכד בן שלוש, נכה צה"ל ממלחמת לבנון, מספר כי לא הכיר את אביו, וכי סביב מותו של האב הייתה למשך שנים שתיקה לא ברורה. "כשהייתי בן ארבע לערך, אבא שלי נהרג במסגרת תפקידו הצבאי", מספר קורן. "עד היום אין לנו מושג בעצם מה הוא עשה במסגרת תפקידו ומה קרה. מאותו היום נסתם הגולל מבחינתי לגבי כל מה שקשור לאבא שלי, לא דיברו איתנו על הנושא ולא סיפרו לנו עליו שום דבר".

איך השתיקה הזו לגבי אביך השפיעה עליך?

"מכיוון שלא דיברו עליו נוצרה אצלי בראש, כילד, איזו דמות לא טבעית, כמעט אל. כשבגרתי הבנתי שאין לי תמונה מלאה של האדם הזה שהוא אבא. לאט לאט, עם השנים התחלתי לשאול שאלות, ולנסות לבנות תמונה יותר אוביקטבית על אבא שלי שאהב מוזיקה, חקלאות, ואהב להיות על במה. זה היה גילוי מופלא עבורי כי גם בי, באופן טבעי, נוצרו האהבות האלה".

ינאי קורן. "עם השנים התחלתי לשאול שאלות"(צילום: אלבום פרטי)

לדברי קורן, האתגר הגדול ביותר שמלווה אותו לאורך כל חייו הוא תחושת החוסר הנורא והגעגוע הבלתי ניתן לתאר אל אביו. "התחושה הזאת היא תחושה יום-יומית שרק הולכת וגוברת ככל שאני מתבגר", הוא אומר. "מעבר לכך, היו שנים לא פשוטות, שחלק מהן קשורות למות אחי. חמש שנים לאחר מות אבי, אמא שלי הכירה בחור ונולדו לי שני אחים. אחי נהרג בצבא בהיותו בן 19 בלבד. אני זוכר אותו כנער שהיה כל כולו שקוע במוזיקה. הוא היה שחקן כדורעף והיינו קרובים מאד.

"חלק מהאתגרים שהתמודדתי איתם היו קשור גם לנכות שלי מהמלחמה ולהתמודדות עם המערכת הבירוקרטית שבה יש כל כך הרבה חוקים מצד אחד, ומצד שני ריקנות וחוסר יכולת לראות כל אדם באופן אישי".

קורן מודע לכך שהעובדה שגדל ללא אב השפיעה על כל חייו. "גדלתי כילד שאין לו חוויות עם אבא, אינו בוכה לאבא, ואין לו דמות אב להיעזר בה", הוא אומר. "כתוצאה מכך, כשהפכתי לאב עיצבתי את האבהות שלי על פי מודל של דמות אב שהייתי רוצה שיהיה לי. אני משקיע את כל כולי בקשר שלי עם הילדים ועם הנכד שלי".

"הכול מאוד נזיל"

רות משאט, אם לשלושה ילדים (18, 13 ושבע וחצי), המובילה את מאבק יתומי צה"ל הבוגרים להכרה וגם מנהלת קבוצת פייסבוק סגורה, המיועדת ליתומי צה"ל הבוגרים, מספרת כי היא מרגישה את העדרו של אביה בעיקר עכשיו.

"התייתמתי מאבי כשהייתי בת שלושה חודשים", מספרת משאט. "הוא היה קצין מילואים ביחידת חה"ן הנדסה, ובמהלך מלחמת יום הכיפורים, כשהיה בן 25 בלבד, הוא נהרג בקרב בחזית הסורית. בשנים האחרונות עולות בי שאלות רבות סביב הנושא, כאלו שלא עלו בי בילדות. אולי זה עניין של בשלות, אולי זה עניין ההורות שלי. השאלות שמהדהדות בי הן בעיקר מחשבות על כמה הוא לא הספיק, לא הכיר ולא חווה אל מול החיים המלאים שלי".

רות משאט."חוששת לראות את בני במדים"(צילום: רונן טלקר)

משאט מספרת, כי הידיעה שהכל מאוד נזיל ויכול להשתנות בכל רגע באופן לא מתוכנן משמעותית עבורה. "הידיעה הזו מובילה אותי להגיד לילדיי ללא הפסקה כמה אני אוהבת אותם, כמה הם משמעותיים בחיי, ולקחת הכול בפרופורציות, גם בימים בהם ההורות קשה, שוחקת ומתאגרת יותר.

"בנוסף לכך, הבן שלי מתגייס בקרוב, ועל אף העובדה שהוא לא מיועד ליחידה קרבית, כל נושא הגיוס המתקרב מעורר בי הרבה אמוציות ופחדים. זה חשש מאוד גדול עבורי לראות אותו לובש מדים. לא ברור לי מדוע, אבל זה מאוד מרתיע אותי".

אילו אתגרים מרכזיים, עימם מתמודדים יתומי צה"ל, עולים בקבוצת הפייסבוק?

"קודם כל חשוב לי לומר שאין מודל אחד ויחיד של יתום או יתומת צה"ל. כל אחד מתמודד עם השכול בדרך אחרת. אין תבנית סטריאוטיפית קבועה, כמו שלעיתים חושבים. אני רואה שיש המון אתגרים סביב נושא הגיוס של יתומי צה"ל - שאלות, פחדים, דילמות.

"יש מי שרוצים שהנכד או הנכדה ישרתו דווקא ביחידה ממנה הגיע הסבא, ויש דווקא מי שחוששים. יש יתומים שגם איבדו את ההורה השני, ומרגישים ניתוק מוחלט. כמו כן, ישנן גם לא מעט חששות של יתומי צה"ל בוגרים בדאגה לאמא או לאבא שנשארו, שהולכים ומזדקנים".

"ליד הילדים שמתי מסיכה על פניי"

ואיך התחושה הקשה של שכול עבור ילד שלא מכיר את אביו נראית מנקודת מבט אחרת, של ההורה שנשאר עם הילדים? איריס חלפון, אמם לשלושה ילדים (30, 26 ו-14) שכלה את בעלה במלחמת לבנון השנייה, ונשארה לבדה לגדל את שלושה הילדים.

"באותו יום, בשעה 12.00 בצהרים, הודיעו שנפלה קטיושה באזור בצפון וידוע על נפגעים", מספרת חלפון. "אמנם לא אמרו שמדובר בחיילים אבל בטלוויזיה צילמו את הנעל האדומה על החומה, התמונה המדוברת של המלחמה. מאותו הרגע בני הבכור ואני ניסינו להתקשר לנייד של שמוליק, בעלי, ללא הפסקה. כשהגיעו ומסרו לי את הבשורה המרה צעקתי צעקת שבר שזעזעה את כל הבניין. אמא שלי באה בריצה עם בני התינוק בידיים, ובני הבכור שהיה בחדר ראה אותי שרועה על הרצפה ומתייפחת".

איריס חלפון וילדיה. ""רק בלילות הרשתי לעצמי לבכות"(צילום: אלבום פרטי)

במהלך החיים התמודדתי עם אתגרים רבים וקשים, כגון: לעמוד לבד במסיבות סיום הלימודים, חגיגות בר מצווה לבנים, הצבא, התואר ועוד. במהלך ההתמודדות עם אתגרים אלו אני יכולה לומר היום שהפכתי ללביאה, הפכתי להיות אמא, אבא, חברה ופסיכולוגית.

"אין לי ספק שכל זה הפך אותי לאישה עצמאית, שורדת ונלחמת, המנסה להשיג לי ולילדיי את כל הטוב שבעולם, כשבכל אלו היה לי חשוב לספר עליו לילדיי, וכן להשריש בהם את החינוך של שמוליק. בפועל אני רואה שהחינוך הזה נשא פרי היות והילדים שלי כל הזמן שואפים להצליח ולהוות גאווה לאביהם, למשל: הם יכלו שלא לשרת בקרבי אבל לא ויתרו, ואמרו: 'אם אבא התנדב ונהרג במקום שהכי אהב בצבא אנחנו נשרת כמו כולם'".