"הנפת הגביע - ההצלחה הגדולה שלי מאז הפיגוע"

גדלתי בבאר שבע ולמדתי באולפנה. רוב המורים שם גרו בדרום הר חברון ואני זוכרת שנה אחת שהיו פיגועים ביישובים באזור, ואני ממש זוכרת פיגוע אחד ששיתק את האולפנה ולא יכולנו להגיע כי כולם היו בהלוויה. עשהאל שבו (27, שחקן בנבחרת ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים) בא אליי באחת השנים הללו כשלמדתי שם כדי להעביר את סיפורו ובאותו זמן הייתי ספורטאית צעירה, כך שהראיון עם עשהאל מאוד מרגש אותי בייחוד שעכשיו שנינו ספורטאים בכירים בנבחרות ישראל וזוכים לייצג את המדינה.

רוני אוחיון(צילום: שרי בן דוד)

עשהאל שבו(צילום: אורן אהרוני)

"נפצעתי בפיגוע בשנת 2002 באיתמר. מחבל נכנס אליי הביתה עם רובה ובמהלך הפיגוע רצח את אמא שלי ושלושה מאחיי, אני איבדתי את רגלי הימנית. הבית שלנו נשרף כולו, הייתי שנתיים בבית חולים".

"אני קטוע מעל ברך ימין ומתהלך עם רגל תותבת וקביים".

"הדבר שהיה הכי קריטי בתקופה שלאחר הפיגוע, היה אבא שלי. הוא היה עמוד התווך של הבית, הוא קנה לנו בית חדש ועזר לנו להשתקם בצורה הכי טובה שאפשר. לאחר שנתיים, התחלתי לשחות והספורט עזר לי למצוא את המקום להאמין בעצמי מחדש, יחד עם צוות שהקיף אותי בהרבה חום ונתן לי תחושה של בית".

שבו. קריירה מדהימה(צילום: נמרוד גליקמן)

"במהלך השיקום שלי הציעו לי לשחות באיל"ן רמת גן ונורא אהבתי מים, מאז שאני זוכר את עצמי, לכן הסכמתי. מרגע שהתחלתי לשחות הבנתי שאני רוצה לעסוק בזה באופן מקצועי ושחיתי במשך 8 שנים, עד שעברתי בגיל 18 לשחק כדורסל בכיסאות גלגלים ועדיין משחק עד היום. שיחקתי במשך שנתיים בגרמניה בליגה מקצועית והשנה החלטתי לחזור ולהרים את הענף בארץ".

"הספורט בהחלט עזר לי להשתקם. היה לי מקום להתחיל מההתחלה מבלי שיסתכלו עליי בצורה שונה ומבלי שארגיש שונה. זה אחד היתרונות של מרכז הספורט לנכים, כולנו שווים".

"הגביע היה למען המשפחה"

"אחד הרגעים הגדולים בקריירה שלי היה שזכיתי עם קבוצתי רמת גן בגביע המדינה לאחר המון שנים. זה היה ב-2015. אולם מלא ב-1,000 איש, שידור חי בערוץ הספורט, דגלי ישראל ביציע - ועוד קיבלתי מצטיין המשחק. בהחלט היה תענוג וברגע שהנפתי את הגביע זו הייתה ההצלחה הכי גדולה שלי מאז הפיגוע, הרגשתי שהמשפחה שלי גאה בי שם למעלה, דוחפת אותי להמשיך. הגביע הזה היה למענם".

"אני לא מתעסק בציפיות מאחרים, אני מצפה מעצמי להוציא את הכי טוב שאני יכול וזה מה שאני עושה. בכל סיטואציה בחיים שלי אני מגיע עם כל מאה האחוזים שלי וזה בסופו של דבר גם מה שמביא אותי להצלחות. אני יכול לומר שבהחלט מה שעברתי לימד אותי לא להישבר ולהמשיך להילחם עד שאגשים את המטרות שלי".

אוחיון(צילום: דייגו מיטלברג)

"אליפות אירופה ראשונה שלי בכיסאות גלגלים, נכנסתי לאולם עם דגל ישראל ועשינו הרבה כבוד למדינה. מבחינתי להיות נציג של המדינה, אם זה באליפויות אירופה או בקריירה האישית שלי באירופה, גדול יותר מכל דבר אחר. לעמוד עם דגל ישראל, אחרי כל מה שעברתי, זה לשים את המדינה על המפה ולהראות שאנחנו באים להילחם. עם ישראל לעולם לא נשבר".

"בכל אליפות אירופה משמיעים את ההמנון לפני כל משחק. זה מבחינתי רגע נורא גדול שמכניס אותי לפוקוס. החוויה הזו, כמו באליפות אירופה בקיץ האחרון בפולין, ואחרי כל ההיסטוריה של עם ישראל על אדמה זו, לשמוע את ההמנון ועוד לנצח כמה משחקים, אי אפשר לתאר זאת. מרגש עד העצמות".

הרבה מונח על הכתפיים

מה ההשלכות של הפציעה על אורח החיים ועל חייך כספורטאי?

"אני חושב שההשפעה הכי גדולה של הפציעה שלי על אורח החיים שלי זה בעצם לעשות הכל, אבל בדרך שלי. בחרתי להיות מורה לחינוך גופני בשביל לשנות תפיסה, להראות לתלמידים שאני מלמד ולא משנה מה, הם יכולים להגשים את החלומות שלהם. זו בדיוק הסיבה שאני מעביר הרצאות לכל מוסד אפשרי, במטרה להעצים את הקהל, לחזק את המדינה וליצור פה שינוי חברתי לטובה".

"אני חושב שאנחנו חיים במדינה שחווינו הרבה קשיים בה, במיוחד בתקופה שאני נפצעתי, האינתיפאדה השנייה. היו פיגועים בכל רחבי הארץ. אני מרגיש שכל פעם שאני מספר לאדם זר את הסיפור שלי, הוא מעלה זיכרונות קשים מאותה תקופה, לעיתים אפילו אדם שהכיר ונרצח באותה תקופה. אבל תמיד אני מקבל את אותה התגובה: שאני מייצג את כל נופלי מלחמות ישראל בכבוד. אפילו לעמוד בתור בסופר עם רגל תותבת או קביים, ולדעת שיש לי על הכתפיים המון נשמות טהורות, זה כבד, אבל מחזק".

"אני משתדל בכל מקום לייצג את עצמי ואת המשפחה שלי ובטח את כל נופלי המלחמות בצורה הכי טובה שאני יכול. והכי חשוב זה עם חיוך על הפנים. לעיתים אני נתקל באנשים שלא יודעים להכיל נכויות, אם זה אנשים שתפסו לי את חניית הנכים ולהתווכח איתם, ועד לאנשים שזורקים מילה פוגעת. אבל הרוב בהחלט מכבד ומעצים. אני חושב שככל שנמשיך לספר את הסיפור שלנו, לייצג את המדינה בכבוד, וכמה שיותר חשיפה - זה מה שיעזור לנו להשתלב יותר טוב בסביבה".

"אני בהחלט חושב שהיו הרבה רגעים בחיים שהייתי נשבר הרבה קודם אם לא הייתי חווה את מה שחוויתי. הספורט מלמד אותך ערכים שקשה מאוד ללמוד בחוץ. בעיקר ההתמדה, ההשקעה. יש תחרויות שאתה נופל, נפצע, נכשל, ובכל זאת אתה צריך לקום כדי להשתפר בתחרות הבאה, וזה בדיוק מה שמשפיע על החיים האישיים, הזוגיות, הלימודים, העבודה. כולנו נופלים, אבל דרך הספורט למדתי לקום חזק יותר".