המשפחות השכולות כותבות לנופלים: "בא לי לצעוק לך - 'אני מתגעגעת'"
לכבוד יום הזיכרון ביקשנו ממשפחות שכולות לכתוב ליקיריהן. סיגלית בצלאלי כתבה לבתה הילה: "המילה געגוע קיבלה משמעות של סוף ללא קצה". ורד כתבה לאחיה קסהון ביינסאן: "אין יום שאני לא חושבת עליך ומרגישה את חסרונך". רֹתם סימן טוב כתבה לאחיה שילה: "אם היית פה הכל היה אחרת"
הגעגוע לאלו שנפלו במהלך שירותם הצבאי מלווה את בני המשפחות לאורך כל השנה. לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ביקשנו מבני המשפחה לכתוב מכתב ליקירם, על הגעגוע, על החיסרון ועל מה שעובר עליהם בתקופה האחרונה.
רֹתם סימן טוב
רֹתם כותבת לאחיה סמ"ר שילה סימן טוב ז"ל, נהרג בתאונת דרכים בין משאית לשלושה כלי רכב צבאיים בדצמבר 2018.
אז מה שילה? איך אתה מרגיש? איך לך שם למעלה ביחד עם החברים מהצוות בן יעקוביאן ושטו טספו?
אתם שמחים? שתף אותי קצת, בכל זאת שנתיים וחודשיים לא דיברנו!
אם רק היית פה עכשיו, איך הכל היה נראה אחרת. המשפחה שלנו הייתה שלמה ומאושרת, האחיינים היו זוכים להכיר אותך עוד, ובמיוחד שקד הקטנה שאותה לא זכית להכיר.
ואני הכי מתגעגעת לחיוך המדהים שלך. כמה אור נתת לנו בחיים, גם אחרי שהלכת דאגת שהאור הזה ימשיך.
יש לי בקשה אליך שילה...
תשמור על כולנו ממחלת הקורונה שמסתובבת בחוץ, ובמיוחד על עדי אחותנו הקטנה שבימים אלה מחלימה ממחלת הלוקמיה.
תודה לך על הזכות לגדול לצדך 18 שנה. למדתי ממך המון ואני בטוחה שעוד אמשיך ללמוד.
אוהבת, אחותך רֹתם
ורד זרתהון דמוזה
כותבת לאחיה רס"ב קסהון (דני) ביינסאן ז"ל, שנפל במהלך מבצע צוק איתן.
אח יקר שלי,
7 שנים שסדר פסח שנהגנו לחגוג בהרכב מלא, כבר לא מלא, והבית המלא תמיד מלווה בריק שנוצר לאחר שנהרגת.
והשנה, בצל הקורונה, ליל הסדר היה עוד יותר חסר. כל אחד מאתנו חגג אותו בביתו, והריק שהותרת היה עצום עוד יותר.
אח שלי, אין יום שאני לא חושבת עליך, אין יום שאיני מרגישה את חסרונך. מצאת פסח ועד יום העצמאות, כשמתחילים לדבר על ימי זיכרון הכל צף שוב ומתחיל מהתחלה והכאב מתעצם!
יום זיכרון בצל הקורונה, מבלי שנתכנס כולנו יחד, ושאמא איתי הולך להיות כואב ומורכב יותר. להתגבר על הגעגוע שלי וכאבי לבין להיות חזקה בשביל אמא ולחזק אותה, אין דבר כואב מלשמוע את אמא כואבת ומתאבלת כל יום, ובתקופה הזאת במיוחד.
טקסי הזיכרון שמקבצים את המשפחות השכולות גורמים לתחושה שיש עוד אנשים שמבינים וחשים את הגעגוע שלי, והשנה מרחוק.
אוהבת ומתגעגעת המון!
סיגלית בצלאלי
כותבת לבתה סגן הילה בצלאלי ז"ל, שנהרגה באסון קריסת מערך התאורה בחזרות לטקס המשואות בשנת 2012.
הילה שלי ...
הזמן ממהר ולא עוצר, המילה געגוע הפכה למשהו אחר, געגוע לפני היום הארור
היה משהו מובן מאליו שתחום בתוך מסגרת שעוד מעט, עוד קצת נפגש, נתחבק בידיעה שאת במקום שטוב לך והבית הוא העוגן. והשיחות יומיומיות לאימוש לעדכוני צבא, לעדכוני חברים וחוויות הדדיות.
היום המילה געגוע קיבלה משמעות נוראית, משמעות של סוף שאין לו קצה, בלתי נסבל.
אני ואת יודעות שהאזכרה שלך לא תהיה כמו שהרגלת אותנו, אבל מבטיחה שאספר ביום זה לכל עם ישראל כמה את אלופת עולם, היית - ונשארת.
כמו תמיד, מודה לך בתודה גדולה שאת שלי, שגם בלכתך את ממשיכה ללמד אותי להיות בן אדם יותר טוב, ומתפללת שהדמעות לא התייבשו לי לעולם.
אוהבת אותך כל כך, נשמת חיי,
אמא
לפנייה לכתב/ת 
