שורפים את המסלול: היריבות בין קארל לואיס לבן ג'ונסון
פרויקט מיוחד: אחד נולד להיות אצן, השני הגיע ממשפחה הרוסה. לאופרת הסבון הכי גדולה בספורט היה רק סוף אחד אפשרי - ריצה אחת בלתי נשכחת שהסתיימה ברעש אדמה אדיר. ראש בראש, כתבה שנייה בסדרה
יריבות ספורטיבית גדולה באמת היא מהסוג שהורים מספרים עליה לילדיהם, וליריבויות גדולות באמת יש תמיד מוטיבים מלוכלכים, לפעמים ממש אפלים. היריבות בין קרל לואיס לבן ג׳ונסון בשנות ה-80 הייתה כזו.
מי מספר 1? היריבות הנצחית בין פלה ומראדונה
אחד האתלטים המוכשרים בהיסטוריה, השואו-מן האמריקני המבריק מול הקנדי שבא מבית הרוס בג'מייקה, שסבל מגמגום וכל ראיון היה עבורו טיפול שורש. שני אנשים כל כך שונים - מרכיב קריטי ביריבות אמיתית - ייצרו אופרת סבון גדולה מהחיים, שכנראה הדרך היחידה בה הייתה יכולה להסתיים היא ברעש אדמה. איש לא יצא מזה בלי שריטות, גם אם רק אדם אחד ניזוק לכל החיים.
מכונת שרירים שעומדת להתפקע
קרל לואיס לא יכול היה להיות שום דבר מלבד ספורטאי. הוא נולד ב-1961 לאמא שהייתה רצת משוכות, אחיו היה כדורגלן, וההורים ניהלו מועדון ספורט ביוסטון. בג'מייקה, מרחק שלוש שעות טיסה מיוסטון, נולד באותה שנה בן ג׳ונסון למציאות אחרת לגמרי. כשהיה בן 11 עברה אמו לבדה לקנדה, ואחרי עזיבתה פיתח הילד בעיית גמגום. כשהיה בן 15 הצטרף אליה יחד עם אחיו. השנה הייתה 1976, והנער הצנום השתלב בנבחרת קנדה ופגש את צ'ארלי פרנסיס, שיאמן אותו במשך 11 שנה ויהפוך דמות מרכזית מאוד בסאגת חייו של ג׳ונסון.
ב-1980 התחרה ג'ונסון לראשונה נגד קרל לואיס. היו ביניהם הבדל של חצי שנה בגיל, ועולמות שלמים ברמה. במירוץ הראשון, בקנדה, לואיס ניצח וג'ונסון סיים שישי. שנתיים אחר כך זכה ג'ונסון במדליית הכסף במשחקי חבר העמים. הוא כבר לא היה נער רזה וחלש, השיפור הפיזי והביצועי שלו נראה בלתי הגיוני. כפי שהתברר בהמשך, הוא אכן היה בלתי הגיוני. מה שמחזיר אותנו למאמנו.
פרנסיס היה אצן אולימפי שסיים אחרון ברבע הגמר ב-100 מטר במינכן 1972. השיחות שניהל בחדרי ההלבשה שם עם רצים אחרים לימדו אותו שכולם משתמשים בסטרואידים, אז כשהתחיל לאמן החליט פרנסיס שהאתלטים שלו לא יהיו פראיירים. ב-1981 הוא הציע לג'ונסון בפעם הראשונה לנסות את החומרים האסורים. הרץ הצעיר הסתייג, אבל שמע שוב ושוב את הסלוגן שריחף בחדרי ההלבשה: "if you don't take it, you won't make it" (אם לא תיקח את זה, לא תעשה את זה). ג'ונסון טבל במעיין הלא חוקי והחל לעבור טרנספורמציה מהירה למכונת שרירים שעומדת להתפקע.
ג'ונסון התחיל להתקרב ללואיס באולימפיאדת לוס אנג'לס בשנת 1984, כשזכה במדליית ארד ב-100 מטר. לואיס עדיין לא התרגש. הוא השיג בלוס אנג'לס ארבע מדליות זהב, ושיחזר את ההישג של ג'סי אואנס מברלין 1936. אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב, אמריקה לא אהבה את קרל לואיס. הוא היה ארוגנטי באופן שהיום אולי היה מעצים אותו בטוויטר, אבל עשה לו צרות גדולות בתקשורת האמריקנית של שנות ה-80. כתבת פרופיל ב"ספורטס אילוסטרייטד" תיארה אותו כ"שחצן, שטחי ומלא בעצמו". לואיס, מצדו, לא התאמץ להוכיח שהם טועים.
בלוס אנג'לס הוא לא התאכסן עם שאר הספורטאים בכפר האולימפי, ובמצעד המשלחות הקפיד להיכנס לאצטדיון עם מייקל ג׳ורדן ולא עם חבריו לנבחרת האתלטיקה. יום אחרי שזכה בריצת ל-100 מטר, הופיע לואיס בצילום השער של המגזין "טיים" עם המדליה על הצוואר. בימים ההם היה בלתי אפשרי לייצר צילום כזה בזמן כל כך קצר, ומאוחר יותר התברר כי לואיס הצטלם עם המדליה כמה ימים לפני הריצה.
לכל זה הצטרפה אווירת שנות ה-80, בה לכלי תקשורת לא הייתה שום בעיה להשתמש בכינויים הומופובים כדי לתאר את לואיס, שהשמועות על נטיותיו המיניות ליוו אותו מגיל צעיר. לפני האולימפיאדה אמר מנהלו של לואיס, ג'ו דאגלס, כי הוא יהיה "גדול כמו מייקל ג‘קסון", זה לא קרה. אף אחד מהמותגים הגדולים המזוהים ביותר עם אמריקה לא החתים את האתלט הגדול של המאה ה-20.
תוכנית הסטרואידים
ב-1985 גבר ג'ונסון על לואיס בפעם הראשונה אחרי שמונה הפסדים. עד אליפות העולם ברומא 1987, ניצח ג'ונסון ארבע ריצות רצופות. אחרי אחת מהן כמעט פרצה תגרה בין השניים על המסלול. היריבות הפכה אמיתית והתקשורת החלה לשפוך דלק. בעוד לואיס המשיך לספוג עלבונות הומופובים, ג'ונסון שמע רמיזות עבות על האינטלקט שלו. לואיס היה אחד הרצים החינניים בהיסטוריה, איילה של ממש, ולג'ונסון התייחסו כמו אל מפלצת. הזינוק שלו היה כל כך חזק, שפעם אחת הנעליים שלו נקרעו ביציאה מהאדנים.
ברומא ניצח ג'ונסון כשהוא קובע שיא עולמי של 9.83 שניות. כמה ימים לאחר מכן, במה שנראה אז כמו תגובה מבישה של אלוף שלא יודע להפסיד, אמר לואיס: "מוזר מאוד איך הרבה אנשים שבאו משום מקום רצים פתאום במהירות מדהימה". משפט אחר שלו: "אם הייתי לוקח סמים הייתי עושה את אותה תוצאה", נשאר מחוץ לראיון מחשש לתביעות דיבה.
כך או אחרת, עיני העולם עברו להיות נשואות לסיאול. אחרי החרם האמריקני על מוסקבה 1980, והחרם של ברית המועצות על לוס אנג'לס 1984, הגיעה סוף סוף אולימפיאדה בנוכחות מלאה. הלחץ על ג'ונסון ולואיס טיפס לממדים נפיצים.
הריצה ברומא
ג'ונסון סבל מפציעה בירך והיה נתון יותר ויותר להשפעה של רופאו, ג'יימי אסטפן. שנים אחרי הריצה, פורסמו פרטים מדהימים על הצורה בה הכינו פרנסיס ואסטפן את ג'ונסון לסיאול. בספר המרתק המרוץ המלוכלך בהיסטוריה, מפרט הסופר, ריצ׳רד מור, את תוכנית הסטרואידים הסופית של ג'ונסון, 26 יום לפני האולימפיאדה, ומגלה כי אסטפן ניסה לסחוט ממנו מיליון דולר באיומים לחשוף את הקנוניה.
בצד השני, לואיס היה רחוק מלהיות קדוש. זה לקח 15 שנה, אבל ב-2003 התגלה כי הוא נכשל בבדיקת סמים במבחנים האולימפיים לפני סיאול. דגימת השתן שלו הכילה סטרואידים בכמות שהיום דווקא הייתה חוקית, אבל אז הוא היה צריך להיזרק מהמשלחת. האמריקנים אירגנו דיון מהיר וחשאי ביותר בערעור שלו, ושלושה דיינים קיבלו את טענתו של לואיס כי הוא לקח בטעות תרופה בה נכלל החומר האסור. חודש לפני האולימפיאדה, אסטפן ופרנסיס עובדים יחד על הזרקות אחרונות לג'ונסון, לואיס ניצל מהשעיה, והשניים נוסעים לסיאול.
ביטויים כמו "העולם עוצר את נשימתו" נזרקים היום בקלות רבה מדי, אבל זה בדיוק מה שקרה ב-24 בספטמבר 1988. במציאות בלי אינטרנט, בלי רשתות חברתיות, עם מעט ערוצי טלוויזיה, התיישבו מיליארדי אנשים באיזורי זמן שונים בכל רחבי העולם, כדי לראות אירוע שיימשך פחות מעשר שניות. בן ג'ונסון מעולם לא נראה חזק יותר מאשר לפני הזינוק לגמר. שרירי הכתף שלו כמעט התפוצצו כשהניח את האצבעות על מסלול מספר 6. לואיס, לשמאלו, במסלול מספר 3, לא הסיר ממנו את העיניים. לא לפני הזינוק ולא במהלך הריצה. הוא היה כל כך מרוכז בו, שכמעט עבר תוך כדי ריצה למסלול מספר 4. פסיכולוגית, הוא הפסיד עוד לפני הזינוק.
הגמר בסיאול
ג'ונסון נעלם עם יריית האקדח ואף אחד לא יכול היה להשיג אותו. הוא קבע שיא עולמי של 9.79 שניות, הניף את אצבע יד ימין ורץ לכיוון היציע בו ישבה אמו. לואיס רדף אחריו כדי ללחוץ לו יד, ג'ונסון החזיר לחיצה קרה, שניהם לא ידעו שזו הפעם האחרונה בה יתחרו זה נגד זה.
דקות לאחר המירוץ קיבל ג'ונסון טלפון מראש ממשלת קנדה, בראיין מולרוני, שסיפר לו כי המדינה הכל כך רגועה יוצאת מדעתה - הבן הקנדי המאומץ ניצח את הסמל של האחות היהירה מעבר לגבול. התחנה הבאה הייתה בדיקת סמים, אבל ג'ונסון לא הצליח להשתין. זה לקח שמונה בקבוקי בירה וג'ונסון הגיע למסיבת העיתונאים שיכור. על דוכן המדליות, כשג'ונסון קיבל את מדליית הזהב, לואיס נראה כמי שאיבד את החשק לנשום.
הדהים את העולם פעמיים תוך 62 שעות
מנהל המעבדה בסיאול קיבל באותו יום 100 דגימות שתן אנונימיות. באחת מהן נמצאו שמונה ננוגרמים של סטנוזולול, סטרואיד שמשלש את כמות הטסטוסטרון בגוף ומשפר באופן קיצוני את הסיבולת. כשהדגימה הוצמדה לשם שמאחוריה, הלסתות נפלו לרצפה. על ראש המשלחת הקנדית, קרול אן לת'רן, הוטל לבקש מג'ונסון להחזיר את מדליית הזהב שהוא כבר נתן לאימא שלו. 62 שעות אחרי שהדהים את העולם בפעם הראשונה, הדהים אותו ג'ונסון שוב.
בשדה התעופה בטורונטו התקבל ג'ונסון בשריקות בוז ובהרבה מקומות בקנדה הפך פתאום מקנדי לג'מייקני-קנדי. הוא הופיע בפני ועדת חקירה ואמר: "שיקרתי וביישתי את משפחתי, את החברים שלי ואת קנדה". מאז פחות או יותר נעלם. הוא מאמן היום אתלטים צעירים וחי בצנעה כלכלית באונטריו.
קרל לואיס קיבל את מדליית הזהב שנלקחה מג'ונסון, המשיך לעוד שתי אולימפיאדות וזכה בסך הכל בתשע מדליות זהב בארבע אולימפיאדות שונות. הוא נבחר, בצדק, ל"אתלט המאה ה-20". מאוחר יותר פלרטט קצת עם פוליטיקה וכמעט רץ לסנאט במדינת ניו ג׳רזי. הוא גר בטקסס, מאמן ומעניק הרצאות ונאומים. קרל לואיס האדם מעולם לא הפך לדמות הנערצת כפי שהגיע לקרל לואיס האתלט להיות. אולי בגלל היריבות המלוכלכת עם ג'ונסון, אולי הנסיבות החברתיות של התקופה, אולי האופי הלא נעים שלו, אולי העובדה שבסופו של דבר גם הוא לא היה טהור, ואולי הכל ביחד. ועדיין, המקום שלו כאחד מגדולי הספורטאים בהיסטוריה שמור לנצח.
ג'ונסון, מאידך, הורחק לכל חייו ואיבד את התארים והשיאים שלו. עם השנים יתברר כי חמישה משבעת הרצים האחרים באותה ריצה בסיאול היו מעורבים בשערוריות סמים במהלך הקריירה. אף אחד מהם לא שילם אפילו מחיר קרוב לזה של ג'ונסון. ככה זה כשאתה חלק מיריבות ספורטיבית של פעם בדור, נדיר מאוד שהכתמים יורדים.
לפנייה לכתב/ת 
