את הים סגרו לנו, את הבריכות לא פתחו בגלל הקורונה וכל מה שנשאר לנו בשביל להתקרר בעונה החמה הוא לאכול קצת גלידה. ואם אפשר גלידה עם קצת שורשים - אז למה לא.
כתבות נוספות למנויים:
שלושת המותגים הגדולים בעולם הם בסקין רובינס (שאינה פעילה בישראל), האגן דאז ובן אנד ג'ריס. למרות ההבדלים בטעמים, בתהליכי הייצור ובתפיסות המותג, לכולן יש משהו אחד משותף: שלושת מותגי הענק נוצרו לראשונה בחנויות קטנות, בצניעות ובפשטות, על ידי יהודים אמריקנים שלא שיערו בכלל שהם יהפכו עם השנים למובילים העולמיים של התחום.
בסקין רובינס היא הוותיקה וגם הגדולה מכולן. בשנת 1945 פתחו אירב רובינס וברט בסקין את החנות הראשונה שלהם בגלנדייל קליפורניה. תוך שלוש שנים הם הרחיבו את המותג לשישה סניפים נוספים וב-1949 הם פתחו מפעל שאפשר להם להגדיל את הפריסה ולהתחיל את המסע לכיבוש ארה"ב.
בסקין, בנו של מהגר רוסי, ורובינס, ממשפחה יהודית קנדית, הפכו לבני משפחה לאחר שבסקין התחתן עם אחותו של רובינס ושני הגיסים נכנסו יחד לעסקים וייסדו את המותג. את ההון הראשוני הם לקחו בין היתר מפדיון של פוליסת ביטוח שקיבל רובינס בבר מצווה שלו בסך 6,000 דולר.
ההצלחה הייתה מהירה ואחד החידושים שהציגו השניים היה מגוון הטעמים שעמד על 31 – טעם שונה עבור כל יום בחודש. רובינס, שסיפר על התקופה בראיונות בארה"ב, אמר כי ההתרחבות המהירה גרמה לכך שהם לא יכלו לנהל כל סניף וסניף בעצמם ולכן נתנו אמון במנהלים, מה שגרם לכך שהם עברו למעשה לשיטת הזיכיונות מבלי לתכנן זאת מראש, והיו לרשת המזון הראשונה שעבדה בשיטה הזו. עד 1953 הם ניהלו את הרשת תחת שמות נפרדים, אך הבינו שעדיף לאחד הכול תחת מותג אחד, וכדי להחליט את סדר השמות הם הטילו מטבע. בסקין זכה.
ב-1967 הגיע האקזיט הגדול: השניים מכרו את הרשת, שמנתה בשלב זה 500 סניפים, לקונצרן אמריקני תמורת כ-12 מיליון דולר. חצי שנה לאחר מכן רובינס נפטר מהתקף לב כשהוא בן 54 בלבד. בסקין המשיך להיות מעורב בניהול עד שפרש 11 שנים לאחר מכן. הוא מת בשיבה טובה בגיל 90.
על מותו של רובינס בגיל צעיר יחסית אמר בנו ג'ון שהוא "היה איש גדול מאוד שאכל המון גלידה". ג'ון עצמו הפנה עורף לתעשיית הגלידות ולירושה המשפחתית משום שסבר שהיא גורמת נזק הן לפרות שנדרשות לייצר המון חלב והן לבני האדם שאוכלים את המוצרים. הוא לקח את הנושא צעד נוסף והפך לאחד הדוברים הבולטים של תעשיית המזון הבריא שתומכת הן בתהליכי ייצור שאינם פוגעים בטבע והן בצריכת מזון צמחוני, טבעי ובריא. הוא כתב כמה רבי מכר בתחום ומוכר גם כפעיל חברתי ולוחם למען זכויות אדם.
החיבור בין יהודים פולנים לבין גלידה הוא לא בדיוק האסוציאציה הכי טבעית, אבל עבור בני הזוג ראובן ורוז מאטוס זה היה החיבור שיצר את המותג האגן דאז. השניים, שהיגרו בגיל צעיר מפולין ואירלנד, הכירו בניו יורק והתחתנו. בשנת 1959 החל ראובן בניסויים שונים לייצור גלידה והחליט להמציא מותג בעל שם סקנדינבי – "האגן דאז", שהזכיר מונח מהשפה הדנית. הוא עשה זאת כמחווה לעם הדני על עזרתו בהצלת יהודים במלחמת העולם השנייה, ומפת דנמרק אף הופיעה על קרטוני הגלידה.
להאגן דאז אין משמעות בשום שפה, ומאטוס אף הוסיף סימן ניקוד שאינו קיים מעל האות a, אבל מבחינה שיווקית זו הייתה הברקה – לשם היה ניחוח זר ואיכותי ובשנים שבהן נכנסו לשוק יצרנים גדולים של גלידה שהתמקדו בייצור המוני, זול ומהיר, האגן דאז הלכה בדיוק לכיוון השני - פרימיום איכותי מבודל שעולה יותר, אבל טעים הרבה יותר.
המותג הלך והתפתח באופן איטי אך יציב וכבש את הנישה האיכותית. תוך 15 שנה הוא כבר נמכר ברחבי ארה"ב בהפצה רחבה. בשנת 1983 הוא נמכר לפילסברי תמורת 70 מיליון דולר ובני הזוג מאטוס נשארו בצוות ההנהלה עוד כמה שנים עד שהוא נמכר הלאה. כיום המותג נמצא בבעלות קונצרן ג'נרל מילס.
הזוג מאטוס היו יהודים חמים ולאורך השנים הם תרמו לא מעט לישראל, בין היתר לבית ספר בהרצליה ולפרויקטים נוספים עם גוון פוליטי ימני. רוז הייתה חברה בכמה ארגונים ציוניים ופורסם שהיא אף ניהלה קשרי ידידות עם אריאל שרון ועם בנימין נתניהו. גם בנושא הכשרות של הגלידה הקפידו השניים: "אם אני מייצר גלידה אני רוצה שהעם שלי יוכל לאכול אותה ולכן הפכתי אותה לכשרה", אמר ראובן.
סיפור הסינדרלה הגדול ביותר בטריו הגלידה היהודי הוא בן אנד ג'ריס. ג'רי גרינפלד היה בן 12 כשפגש את בן כהן בבית הספר, ושניהם חלקו תשוקה לתחביבים של גיקים: נגינה ומתמטיקה. אחרי הלימודים הם חשבו, כמו שני יהודים טובים, לפתוח חנות בייגל. הרעיון נגנז והם עברו לדוכן קבב. אחרי זמן קצר הם עברו ללמוד בהתכתבות על הכנת גלידה ומשם הכול התחיל.
השניים, רחוקים מאוד מהדמויות שבדרך כלל מנהלות אימפריות בתחום המזון, לקחו את האישיות הקלילה והשמחה שלהם ויצקו אותה לתוך הגלידה. כך נולדו טעמים משוגעים כמו "פופקורן בוטנים", "קשיו ושוקולד אגוזים", "וניל פאדג' ופרצל", "בצק העוגיות" המפורסם ועוד שלל שילובים עם שמות מגניבים. הרוח הצבעונית גם באה לידי ביטוי בעיצוב האריזות ובעיקר במסרים שהמותג מנסה להעביר לצרכנים.
ג'רי ובן, שגדלו בארה"ב של שנות ה-60, מחזיקים בתפיסות של "פיס אנד לאב" וליברליות בכל תחומי החיים, והם התעקשו לנסות לשמר את הערכים האלה גם בתחום תחרותי בשוק הכי קפיטליסטי בעולם. גרינפלד סיפר באחד הראיונות שנתן בישראל על אחת הדוגמאות לכך: "קיבלנו החלטה בחברה שמרכיבי הגלידה שלנו יהיו רק כאלה שנרכשים ממגדלים שעובדים תחת עקרונות 'הסחר ההוגן'. יש גוף שלישי שמבטיח שהמוצרים נרכשים מכפריים שמגדלים אותם ומקבלים עבורם מחיר הוגן. ברור שאם היינו רוכשים בלי ההגבלה הזו, היינו מוזילים עלויות ומרוויחים יותר, אבל זו החלטה מודעת לשלם יותר".
דוגמא נוספת הייתה ההצטרפות של ג'רי ובן לתנועת המחאה נגד וול סטריט שטענה כי העושר אינו מחולק כראוי וכי 1% מהאוכלוסייה מחזיקים ב-99% מהמשאבים. הם נתנו לאנשי המחאה תרומה אישית נכבדה ואף הצליחו לגרום לחברת בן אנד ג'ריס להוציא הודעת תמיכה במחאה. הודעת התמיכה היא אקט חריג, שכן החברה נמכרה בשנת 2000 לתאגיד יוניליוור תמורת 326 מיליון דולר והשניים כבר לא שולטים בה, אך הם עדיין עובדים בה.
החלטה נוספת שקיבלו בתחילת דרכם ועדיין תקפה היא לתרום 7.5% מכלל הרווחים לפני מס לצדקה: "אנחנו רוצים להראות שחברה יכולה להצליח גם אם היא שמה מול העיניים את הממד האנושי ואת הרצון לסייע לסביבה", הסביר גרינפלד.
השלוחה הישראלית, שהיא יחידה עסקית נפרדת מבן אנד ג'ריס הגלובלית, הוקמה לאחר שאבי זינגר, איש עסקים ישראלי, הצליח לשכנע את בן וג'רי שהוא יוכל לנהל שלוחה בישראל בעזרת ייצור מקומי ותוך שמירת כל הערכים המזוהים עם השניים. בראיון שנתן בעבר ל"גלובס" אמר כי "מההתחלה אמרנו שאתה לא יכול להיות בן אנד ג'ריס מבלי להיות בן אנד ג'ריס עד הסוף. זו חברה שכל מה שהם עושים הוא לייצר את המוצר הכי טוב בדרך הכי טובה".
ואולי הדוגמא הטובה ביותר לקלילות שבה מתייחסים בן אנד ג'ריס למפעל החיים שלהם הוא בית קברות מיוחד שבו קבורים כל הטעמים שהחברה הפסיקה לייצר לאורך השנים, לאחר שלא הצליחו לכבוש את טעם הקהל הרחב. היי שלום גלידת "sweet potato pie" שכללה גלידת ג'ינג'ר עם פאדג'.
