"ממש קשה לי בזמן האחרון. אני מרגיש שהלחץ הכלכלי חונק אותי, אני מתקשה לדמיין את היום שהחיים יחזרו להיות רגילים ואחזור ללמוד באוניברסיטה ולהרוויח כמו בן אדם רגיל", מתוודה איליה הרץ. "אני מנסה לדחות מחשבות על הלוואות, זה בור שחור. הלוואה אתה לוקח כשיש לך אמון בעתיד, כשאתה יודע שתוכל להחזיר, כשיש לפניך איזו עסקה גדולה. אבל איזה אמון בעתיד יש לי?".
הוא בן 26 מחיפה, סטודנט לעבודה סוציאלית ורכז שבט בצופים, אבל כמו הרבה צעירים אחרים, עכשיו הוא בעיקר בחל"ת. "פניתי כבר לארבעה סניפים של שופרסל, בינתיים אף אחד מהם לא חזר אליי. יש לי המון כבוד לאנשים שעובדים בסופר, אבל זה לא מה שציפיתי שאעשה בשלב הזה בחיים. ביקום מקביל הייתי צריך להיות עכשיו עם עבודה יציבה וילד".
באותו יקום מקביל לא הייתה מגפה שמשתוללת, נוטלת חיים של מבוגרים וחלומות של צעירים שחשבו שהכל פתוח בפניהם ואפילו יש זמן לעצור לקפה. אבל היא הגיעה, שינתה את התוכניות של כל העולם ושל איליה שלומד כדי שיוכל לעזור לאנשים, ועכשיו בכלל צריך להסתדר בעצמו. את הלימודים מימן עד לא מזמן בעזרת שלוש עבודות ושתי מלגות. "כל זה הכניס לי בערך 4,500 שקל בחודש, אבל הרגשתי שאני נסחט פיזית, אז החלטתי לחפש עבודה רצינית. בדצמבר התחלתי לעבוד כרכז שבט בצופים. 4,100 שקל בחודש. רק 60 אחוז משרה אבל זה נתן לי תחושה שאני מסודר ויותר לא צריך לדאוג. לא עבר שבוע מתחילת ההגבלות והוציאו אותי לחל"ת. בהתחלה אמרו שנחזור במאי אבל לפני שבוע אמרו, 'יוני, וגם על זה אל תבנו'. עד הקורונה הייתי גם תורם זרע, זה הכניס לי 2,400 שקלים בחודש והרגשתי שזאת מצווה. עכשיו גם זה ירד".
איך שילמת שכר דירה החודש?
"בעל הדירה הוא מַכָּר ובא לקראתי בשכר דירה של אפריל, 2,000 שקלים, פשוט ויתר עליו. מה הלאה? זה לא פתרון. יש גם חשבונות חודשיים של 700 שקלים, ביטוח לאומי נתנו לי 470 שקל על חצי חודש עבודה במארס, אני לא יודע אפילו מה לומר על זה. זה לא מכסה כלום, שבוע וחצי קניות בסופר. הסתכלתי על ההוצאות שירדו במארס מהאשראי וקלטתי שבלי שכר הדירה הוצאתי 3,500 שקל".
יש לך חסכונות?
"בגדול לא. מה זה בגדול? גם בקטן אין. לקח לי ארבע שנים לעבוד באופן רצוף כדי שיהיה לי סכום של 15 אלף שקל. אתמול הכנתי טבלת אקסל והבנתי שאני יכול להסתדר איתם שלושה חודשים עד שאכנס למינוס".
חשבת לעזוב את הדירה?
"לא בא לי לישון על ספה של חבר. די, אני כבר לא עולה חדש. רק עכשיו, בגיל 26, סוף-סוף יש לי פינה משלי, אז לעזוב אותה? כשנכנסתי לדירה הזאת הלכתי לאיקאה וקניתי דבר אחד - כוורת לסלון. הרגשתי בורגני וזרחתי. היום אני שוקל למכור אותה".
ניסית לבקש עזרה מההורים?
"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן עשר, אני לא בקשר עם אבא שלי וגם לא קרוב לאמא. גרתי הרבה שנים בפנימייה ובצבא שירתי כחייל בודד. לפני שנה אמא שלי רצתה לעזור והתחילה להעביר לי 1,000 שקל פה ושם, אבל עכשיו גם לה נפגעה המשכורת".
זוהר מימוני־בנאי, בת ה־31 מנתניה, צריכה לדאוג גם לשתי בנותיה. היא עובדת כקוסמטיקאית עצמאית, וגם בעלה עצמאי בעסק של במות להופעות - משהו שנמחק מהמציאות שלנו. בכל חודש הם מוציאים 20 אלף שקל, מתוכם 4,000 על שכר דירה. "לא רק שהעסק של בעלי נפגע, גם העונה הכי חזקה שעליה אנחנו מסתמכים וחיים ממנה כל השנה, הקיץ, כנראה תרד לטמיון. ביום עצמאות הוא היה מכניס כסף שהיינו בונים עליו שנה קדימה, עכשיו איפה? במארס-אפריל לא הכנסנו שקל. אני קיבלתי מענק של 4,000 שקל מביטוח לאומי והוא לא קיבל כלום. חיינו על חשבון חסכונות, אבל זהו, גמרתי את מה שהיה לי בצד. הקפאנו תשלומים, ביקשנו מבעל הדירה שלנו להמתין עם הצ'קים וגם מהגן הפרטי של הקטנה. עכשיו אנחנו מדברים על למכור רכב אחד".
מה הקורונה לימדה אתכם?
"שאני לא רוצה להיות עצמאית יותר. זה לא משתלם במדינה הזאת. יופי שאת עושה מה שאת רוצה כשאת עצמאית, אבל אין לך אבא ואמא ואף אחד לא דואג לך. ועכשיו אני מבינה שבאמת צריך לדאוג ליום שחור כי הנה הוא מגיע".
אז מה יהיה?
"אני לא יכולה ללכת לבתי קפה שלוש פעמים בשבוע ולהוציא על סלט 70 שקל, לא יכולה לעשות סיבוב ולגהץ בזארה 500 שקל כל פעם. לילדים הייתי מזמינה בכמויות מהאינטרנט, עכשיו נקנה להם ארבע במאה ליד הבית. גם בעלי חושב עכשיו על הסבה מקצועית כי מי יודע מתי ייתנו שוב להתקהל. אני מצאתי עבודה כשכירה במשרד תיווך. ללכת לעבוד בגיל 31 כפקידה זה חד-משמעית להקטין את השאיפות שלי, אבל מצד שני זה לקבל תחושה של ביטחון. לפני הקורונה כבר התחלנו להתייעץ לגבי משכנתה ולחשוב על דירה, אבל מי יעשה את זה היום? פחד אלוהים. במקום זה יצא לי לומר לבעלי, 'מאמי אולי נלך לגור אצל ההורים לתקופה?'"
הצעירים הישראלים מתמודדים בפעם הראשונה בחייהם כבוגרים עם משבר כלכלי. למעשה כל העולם - אולי חוץ מבעלי המניות של "זום" - מתמודד איתו, אבל הצעירים הגיעו אליו לא מוכנים. בני ה־24־34 הם אלו שספגו ויספגו את המכה הקשה ביותר.
מדובר במילניאלס, בני ובנות דור ה־Y הידועים לשמצה במוניטין הכלכלי שלהם, בעיקר בעיני הוריהם. כבר נאמר שהם לא מחזיקים מעמד בעבודות רציניות, עוזבים את הבית בגיל מבוגר ועוברים לדירות שכורות, חסרי כל אחריות וראיית העתיד. לפני עידן הקורונה, הם הסבירו איך יוקר המחיה מונע מהם אפילו לחלום על רכישת דירה ומוביל אותם במקום זה להוציא את הכסף הפנוי - הרבה יותר מכל קודמיהם - על בילויים וטיסות לחו"ל. ההורים שלהם עבדו קשה כל השנים והגיעו לדירה. הם כבר לא יגיעו לדירה בעזרת עצמם, אז הם פשוט יחיו טוב לצד השכירות.
אבל כעת, הרבה מהם מודים שהם פשוט בבעיה. אין להם נכסים, אין להם חסכונות, אין להם מניות, ועכשיו לחלקם כבר יש חובות. על פי לשכת התעסוקה, 44 אחוז מקרב דורשי העבודה בחודש אפריל היו בני 20־34, יותר מכל קבוצת גיל אחרת. מי מהדור הבוגר שהוצא לחל"ת או שעסקיו נעצרו, יכול בימי משבר לסמוך על הדירה בבעלותו, נכסים שרכש, כסף ששם בצד וזכאות מקסימלית למענקים מהמדינה. המילניאלס לעומת זאת, מצאו את עצמם יושבים על הענף הדקיק ביותר. תסריט שבו וירוס שקוף מתפשט בין מדינות רבות וגורם לתחלואה המונית התאים בהתחלה לדיסטופיות שהם רואים בנטפליקס, אבל בתוך כמה שבועות הם גילו שמדובר בחיים שלהם.
"המזל שלי זה שיש לי משפחה שיכולה לעזור לי ולקבל אותי בשמחה", מסביר ניל דונויו בן ה־28 את המפלט שמצא לעצמו. ובכל זאת, הוא רחוק מלהיות מבסוט. עד לפני חודשיים וחצי גר דונויו בדירת רווקים נאה בדיזנגוף, שילם 4,000 שקל שכר דירה וניהל את הפאב הסמוך. עכשיו הוא ישן בחדר הילדות שלו במושב עמיקם, בין בנימינה לגבעת עדה, וחושב כמה פעמים לפני שהוא משקיע 30 שקל בכוס בירה. "גם הפרטיות נלקחה ממני", הוא מוסיף את המובן מאליו. "יש לי חברה וקצת קשה לנהל זוגיות בגיל 28 בבית של אמא".
הוא הגיע לתל־אביב לפני שנתיים ובעשרת החודשים האחרונים ניהל את ה'דיזי פרישדון' המצליח. "אהבתי את החיים האלה", הוא נזכר בערגה בעבר הקרוב, כולה כמה שבועות. "מבחינה כלכלית היו תקופות יותר טובות ופחות טובות, אבל הייתי חי. על בילויים לא הייתי חוסך. מסתובב בברים, שותה בירה, מדי פעם איזו מסעדה נחמדה. כשהפאב נסגר בגלל הקורונה ארזתי תיק ותוך 24 שעות הייתי בבית של ההורים. בחבר'ה אנחנו צוחקים על זה שעברנו ממאה לאפס ביממה".
יש לך חסכונות בצד?
"לא משהו רציני. עכשיו פתחתי את החסכונות שאיתם תיכננתי לטוס לחו"ל. הבנתי שאני חייב לוותר על זה". עד כה קיבל לדבריו 2,000 שקל מקדמה מביטוח לאומי, אבל הקורונה דפקה לו לא רק את ההכנסות, הבילויים והטיסה לחו"ל, אלא גם את המשך הקריירה. "ממש לפני המשבר הייתי אמור להיכנס כשותף בפאב וכל התהליך שכיוונתי אליו כבר די הרבה זמן, נעצר. הדבר הכי קשה עכשיו זה חוסר הוודאות. אני לא יודע מתי חיי הלילה יחזרו לעבוד, האם אכנס כשותף בעסק, איפה אגור ועם מי אגור כשכל זה ייגמר. אני בן 28, אבל יש לי המון מחשבות של גיל 24, ואין לי תשובות".
הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג כבר שמע בחייו לא מעט טענות של צעירים שמתקשים לסגור את החודש. בעשור הקודם הוא היה יושב ראש הוועדה לשינוי כלכלי וחברתי שהוקמה בעקבות המחאה החברתית. עכשיו הוא מודה שהמצב של הצעירים בימי הקורונה גרוע יותר משל אלה שהשתתפו במחאה ברוטשילד. "המשק היה אז במצב מצוין וצעירים מחו כי הם לא הבינו איך זה יכול להיות שהמצב הכלכלי שלהם קשה כשהמדינה שלהם פורחת. עכשיו, לעומת זאת, התוצר הלאומי ירד בכשישה אחוזים ויש פחות מקום לכעוס על המדינה. זה לא שכולם מקבלים ואתה לא. כולנו חווים אבטלה ונהיה יותר עניים, אבל כשצעירים מובטלים - זה פוגע בהם יותר. נגרע מהם ניסיון תעסוקתי חשוב, יש פגיעה בביטחון העצמי וזה גורם לדחייה של הקמת משפחה ורכישת דירה".
מה מאפיין את הצעירים של ימי הקורונה?
"אנחנו מדברים פה על דור שלא רוצה מחויבות בשלב מוקדם בחיים. לא לקריירה, לא למקצוע, לא לתואר, לא לתחום אחד. הם מאמינים שיהיה בסדר, שאם תעזוב מקום אחד תמיד יהיה הבא. ואם לא תעבוד מחר? מחרתיים תעבוד וזה יתקזז. העיקר שתמצא את מה שהכי מתאים לך. החיפוש אחרי העבודה יותר עניין אותם מתחושת ביטחון וקביעות. ועכשיו משהו קרה. התחושה ש'יהיה בסדר' נפגעה קשות. צעיר שפתאום בחודש וחצי מבין שלא יהיה בסדר, חווה זעזוע מאוד גדול. פתאום האפשרויות כן מוגבלות, לא יהיו בעתיד הקרוב טיסות ב־50 דולר לברלין באיזיג'ט כשאתה רוצה קצת לברוח, ועשרות משרות פתוחות כשבא לך לחזור לעבוד. המציאות מתפוצצת עכשיו לצעירים האלה בפנים".
הנתונים ממחישים היטב את הפיצוץ: בסקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בין סוף מארס לתחילת אפריל, התברר כי 42 אחוז מהשכירים בני ה־24־34 פוטרו או יצאו לחל"ת, ו־30 אחוז מהם לא חושבים שיחזרו לעבוד במקום העבודה הקודם שלהם. 28 אחוז מהנשאלים בגילים האלה, שכירים ועצמאים כאחד, אמרו שאין להם כרגע כסף נזיל ו־77 אחוז מהם העריכו שלא יוכלו להתקיים מהכסף שברשותם יותר משלושה חודשים, הנתון הגבוה ביותר ביחס לשאר קבוצות הגיל.
"זה משבר של צעירים", קובעת דפנה אבירם־ניצן, כלכלנית ומנהלת המרכז לממשל וכלכלה במכון הישראלי לדמוקרטיה. "הם בדיוק האנשים שנזרקו ראשונים משוק העבודה. התחומים שמעסיקים מספר רב של צעירים - מסעדנות, חיי לילה, תיירות, תרבות - נסגרו ראשונים ויפתחו אחרונים, ובאופן כללי אנשים בגילים הללו הם פחות מקצועיים או כאלה שעוד לא הספיקו להשתלב בליבת העסק, ולכן קל לוותר עליהם. הבעיה היא שבמקביל, לצעירים הללו יש פחות נזילות. הם לא צברו מספיק הון כדי שיהיו להם חסכונות וקשה להם לשרוד יותר מחודשיים כשאין להם הכנסות".
על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ישראלי בגיל 24־34 מרוויח 8,886 שקלים בחודש בממוצע, ברוטו. סכום שעשוי להתכווץ במציאות של למעלה ממיליון מובטלים, שעל פי ההערכות רק 80 אחוז מהם ישובו למעגל התעסוקה. "בנקודת הזמן שבה הם נמצאים, אם החבר'ה הצעירים לא ימצאו דרך להשתלב חזרה בשוק העבודה, זה ישליך על כל מסלול הקריירה שלהם", מזהיר ד"ר גל זהר, מנהל יחידת המחקר והמדיניות בשירות התעסוקה. "ראינו את זה במשבר הכלכלי של 2008, שגם בו הייתה פגיעה מאוד משמעותית בצעירים בגילים האלה. לקח למדינות הרבה זמן לסגור את הפער, ויש כאלה שעוד לא הספיקו לסגור אותו למרות שחלפו כבר 12 שנים".
בלשכת התעסוקה מספרים שהם מנסים לבצע התאמות בפרויקטים ובסדנאות להכשרה מקצועית, כך שיתאימו לקהל הצעיר. אבל ספק רב אם זה מרגיע את רעיה לושקריוב, בת ה־28 מקריית־אתא, אמא לשני ילדים קטנים. "כבר עכשיו אין לנו כסף לאוכל. אני מתקשרת לאמא שלי וסבתא שלי בת ה־83, והן מביאות יוגורטים לילדים או קוטג' ולחם כשנגמר. לעצמי אני לא מבקשת אוכל, גם ככה אין לי תיאבון כבר חודשיים. מגיל 14 אני מתפרנסת בעצמי ולא ביקשתי מהן כלום. זה מבייש אותי שהגעתי למצב כזה. אני זאת שהייתי עוזרת לכולם, לא דמיינתי בחיים שזה יתהפך".
לושקריוב היא לא המילניאל הממוצע. לפני שנתיים היא ובעלה הקימו מפעל דלתות בהשקעה של כמעט שני מיליון שקל. "לקחנו הלוואה גדולה וכל חודש אנחנו צריכים להחזיר 30 אלף שקל לבנקים ולשלם שכירות של 12 אלף שקל על שטח המפעל", היא אומרת. "למשק הבית שלנו היינו מושכים 20 אלף שקל בחודש. אנחנו שוכרים דירת ארבעה חדרים ומשלמים 4,200 שקל".
תיאלצו לעזוב אותה?
"בינתיים נשארים כאן כי אין לאן ללכת, אבל אני לא יודעת מה יהיה בחודש הבא".
המשבר גרם לעסק שלהם להגיע לסף פשיטת רגל. "אומרים שעצמאים צריכים להיות אנשים חזקים, אבל כאן פשוט נשברתי", היא אומרת. "בתוך כמה שבועות נהרסו לנו החיים. לילות שלמים אני לא מצליחה לישון. הגדול שואל אותי, 'אמא למה את בוכה?' מה אני אגיד לו? שאני מקווה לא לקום בבוקר? אז אני מנסה לחייך ואומרת לו שלאמא כואבת קצת הבטן והכל בסדר. גם הנישואים מתפרקים במצב כזה. אנחנו רבים כל היום ואחד מאשים את השנייה במצב. הכל צף כשחסר לך כסף".
אז מה תעשו?
"ניסינו לקחת ערבות מדינה אבל הפקיד צחק על בעלי. הראינו דוחות שיש לנו יכולת להחזיר, רצינו רק להרים את הראש מהמים ולא לקחת נדבות, אבל לא נותנים לנו גם את זה. בעלי מכיר אנשים בשוק האפור, הוא רצה שנלווה מהם. אמרתי לו שבשום פנים ואופן אנחנו לא נופלים לבור הזה. כבר לא אכפת לי מעצמי מרוב שאני מסובכת עכשיו, אבל יש לי ילדים והדבר הזה יכול לשים אותם בסכנה. מבחינתי שישימו אותי בכלא ויעשו על הבית שלי פשיטה, אבל לא לרדת לשוק האפור. זה גזר דין מוות".
את כועסת על המדינה שלא נותנת לכם יד?
"הכעס הוא ענק. שילמנו מס הכנסה של 50 אלף שקל בחודש, הכל נוהל פיקס, ואיפה עכשיו המדינה כשאני בצרות? לא קיבלנו שום מענק או סיוע".
ועם כל הכבוד לחלומות הכלכליים שקורסים, משבר הקורונה עיכב ופגע גם בחלומות אחרים של צעירים. "כל תהליכי הפוריות נעצרו", אומרת רחלי גוטליב, בת 24 מבני־ברק. "בשכל את מבינה שאת לא באמת יכולה ללכת עכשיו לבתי חולים, אבל בבטן את חוטפת אגרוף".
כמה זמן אתם מנסים להרות?
"מאז ההפלה השלישית, שהייתה לפני שנתיים. כל התהליך זה רכבת הרים, בלי קשר לקורונה".
טיפולי הפוריות הם לא הדבר היחיד שנעצר אצל גוטליב בגלל הקורונה. היא חרדית מחסידות גור, כזאת שגדלה להורים עם ראש פתוח. "מגיל נדלקתי על הבמה והם דירבנו את המקום הזה. כשהלכתי ללמוד משחק, סיפרנו לכולם שזה 'חוג דרמה', כי זה נשמע פחות מאיים בציבור החרדי". בשנים האחרונות היא מתפרנסת כעצמאית ממשחק ובימוי, ומנהלת את להקת 'בראבו' הכוללת חמש נשים חרדיות ששרות בפני קהל נשי בלבד. "בגלל הקורונה בוטלו לי שלושה מופעים מאוד גדולים שהיו צריכים להיות בפסח, הייתי באמצע פרויקט אחר כבמאית והוא נעצר, והיו לי ימי צילום שנעצרו. הפסדתי על התקופה הזו 70 אלף שקל".
בעלה עובד בחברה של מצלמות אבטחה ויצא לחל"ת. הוא קיבל 2,000 שקל מקדמה מהביטוח הלאומי, אבל היא לא קיבלה שקל. "יש לי שכר דירה בסביבות 3,000 שקל. יש לי הוצאות על תרופות בגלל טיפולי הפוריות, וצריך לאכול, להכין שבת שעולה מלא כסף - דגים, מרק, בשר, חלות, סלטים. והיה גם פסח, הוצאה מטורפת שאני לא ידעתי איך אני יוצאת ממנה. אנחנו כל שנה סוגרים את הבית בפסח ונוסעים לחג להורים. פה נפל עלינו החג הכי יקר - להחליף את כל המטבח, לקנות סירים וכלים ומכשירי חשמל. הגענו להוצאות שלא ראינו את הסוף. אתה מוצא את עצמך כל הזמן מחשבן".
וזה ממש לא הכל. "חלינו בקורונה, בעלי ואני. חמישה שבועות היינו נעולים בבית. אנחנו גרים ביחידת דיור קטנה של 30 מטר, וזה קושי מטורף. לפחות אנחנו נמצאים על גג, אז הזמנו דשא סינתטי, גדר במבוק ושולחן גן רק כדי שנוכל לעשות לנו מרפסת, לא להיות כלואים בבית כל היום. זה עלה לנו 6,000 שקל אבל היינו חייבים את זה בשביל האוויר".
מה התוכנית עכשיו?
"זה קשה, אני לא אשקר. אני בן אדם מאוד מאמין אבל לפעמים אני נשברת. אני לא אומרת כל היום, 'בוא נהפוך לימונים ללימונדה'".
"תמיד בסדנאות שאני עושה עם מנהלים בכירים הם אומרים לי, 'חכי, העובדים הצעירים עוד יצטערו על זה שהם חיים מהרגע להרגע'. והנה, הם מצטערים", אומרת מלי אלקובי, מומחית בחוויית עובד בעולם העבודה העתידי. "הקורונה גרמה לבני הדור הצעיר להעריך יותר את היציבות התעסוקתית. הם גם מבינים שזאת הייתה טעות לא לחסוך ליום שחור". האם זה ישתנה? לא בטוח. "זה דור שחי בתוך צונאמי של שיבושים טכנולוגיים, פוליטיים ועכשיו גם בריאותיים", מנסחת עדי יופה, עתידנית עסקית. "המצב של חיים ללא ודאות לגבי העתיד וחוסר יציבות הוא הלך הרוח שלהם, ומשבר הקורונה רק העצים את זה עוד יותר".
"אנחנו רואים שוב ושוב שהדורות הצעירים מאופיינים במה שנקרא 'קוצר ראייה'", מצטרף ד"ר גיא הוכמן, ראש תוכנית התואר השני בכלכלה התנהגותית בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה. "התועלת העכשווית המיידית, כאן ועכשיו, הרבה יותר חשובה להם מהעתיד. האופק שלהם לא מאוד רחוק".
למה?
"אחת הסיבות היא שהם חיים בתקופה של קצב מאוד מהיר ולכן הסבלנות שלהם פחות גבוהה. זה אומר שהדברים זמניים, ואם לא מסתדר, זה לא מסתדר. המחקרים מראים שבדרך כלל הם פחות מחויבים, לא רק למקום העבודה אלא גם למשפחה. אם משהו לא מתאים להם עכשיו והם לא נהנים, הם יחפשו מקום אחר. שום דבר לא חקוק בסלע מבחינתם. הם שוחים עם הזרם".
בגלל זה הם חוזרים להורים כל כך מהר?
"כן, כי זה נוח וקל. להתמודד עם הבעיה בצורה מהותית, למשל לקחת הלוואה שאתה מחויב לה או לעבור לעבודה שחורה, זה לקשור את עצמך למשהו. והם לא אוהבים את זה".
"כשהודיעו לי שאני בחל"ת פשוט השארתי את הדירה ריקה ועזבתי", אומר נמרוד מדר בן ה־27, סטודנט לפסיכולוגיה של הספורט ומדריך טניס, שעד לא מזמן התגורר בשכונת תל כביר בדרום תל־אביב. "לא שקלתי להציע אותה לסאבלט כי היה חוסר ודאות כמה זמן המצב יימשך, אבל הבנתי שלגור עם ההורים יחסוך לי אלפי שקלים של חשבונות חשמל ומים, ובלי קניות בסופר. וחוץ מזה, מה יש לעשות בתל כביר בסגר? זה אזור של זקנים ולא נעים לך לארח חברים, שהשכנים לא יראו שאתה לא שומר על ההנחיות".
עד אמצע מארס הוא עבד בשתי משרות סטודנט, הרוויח 3,500 שקל בחודש ושילם 1,860 לדירה שבה הוא גר עם עוד שותף. "נשארו לי 1,000 שקל לבזבוזים כל חודש", הוא אומר. "אני לא חוסך מן הסתם, ככה זה החיים במרכז. ההורים מפקידים לי כסף לשכר לימוד וגם עושים לי קניות, ממש שקיות עם פסטה, טחינה וירקות, וזה מצמצם לי את ההוצאות, אבל אני חי מהיד לפה. אין לי יותר מדי חסכונות ומה שאני מכניס זה מה שאני מוציא. לפני הקורונה הייתי יוצא שלוש פעמים בשבוע לפלורנטין לפאבים וברים, שותה בירה־שתיים ביציאה, מדי פעם יוצא לסרטים. כבר דיברתי על לטוס עם חבר למשחק של ליגת האלופות בפריז, אבל זה הלך בגלל הקורונה".
מאז יצא לחל"ת קיבל מביטוח לאומי 2,000 שקל, "שזה אלף פחות ממה שהייתי מרוויח בחודש, ומבחינתי זה הבדל של שמיים וארץ".
ניסית למצוא עבודה?
"חיפשתי עכשיו עבודה בכל תעשיית הפרילנס, בעיקר לתמלל תוכניות טלוויזיה וסדרות, אבל לא חזרו אליי משום מקום. בסופרים אני לא מעוניין לעבוד, יש גבול".
אף שהם לא נוטים לחסוך עבורה - לצעירים תמיד נשאר חלום הדירה משלהם. עד כמה משבר הקורונה ירחיק אותם ממנה? לדברי ד"ר מירב אהרון גוטמן, חברת סגל בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, כדי להבין מה יהיה מצבם ביחס לשוק הנדל"ן נצטרך להסתכל על ההורים שלהם. "השאלה שנכון לשאול כשרוצים להבין אם צעירים יוכלו לקנות דירה עכשיו, היא באיזו רמה ההורים שלהם נפגעו מהמצב, לא בהכרח כמה חודשים הם עצמם נמצאים בחל"ת או אם הם עובדים במלצרות או היי־טק. בתהליך קניית דירה ההורים נותנים גב במעמד הבינוני והגבוה בוודאי, אבל גם במעמד הנמוך ובאוכלוסיות כמו החברה החרדית והערבית. זה לא עניין כלכלי, אלא עניין של נורמה. רכישת דירה היא לא אירוע של זוג צעיר, אלא של המשפחה שלו. מי שההורים שלו מחזיקים בפנסיות תקציביות, או צברו נכסים ויש להם משאבים משפחתיים - הקורונה כמעט לא תשפיע עליהם בטווח הארוך. ומי שההורים שלו נפגעו בעצמם ולא יוכל לקבל מהם גב - יתרחק מהדירה יותר".
ובכל זאת, כדאי להטיל ספק ביכולת של נגיף - קטלני ככל שיהיה - לגרום לצעירים להפסיק להיות צעירים. "בסופו של דבר, הם אלה שהכי רגילים לשינויים", מסביר ד"ר הוכמן מהמרכז הבינתחומי. "עבור הדורות המבוגרים היה טראומטי יותר לאבד ביום אחד את מקום העבודה שהיה מרכז החיים שלך. לבני ה־20־30 של היום זה פחות מפריע, הם ימצאו בינתיים משהו אחר".
הקורונה היא לא סטירה שתגרום להם להבין שהעבודות הזמניות, בזבוז החסכונות והחשיבה לטווח קצר הם לאו דווקא טובים?
"בהחלט כן. כולנו חשבנו שאנחנו בלתי פגיעים ושניצחנו את העולם, עד שהגיע וירוס קטן ובלתי נראה. אבל במצב העניינים כרגע, כשהחזרה לשגרה נראית מעבר לפינה, אני צופה שבאופן כללי אנשים מהר מאוד יחזרו לסורם. לטעמי השאלה היא לא אם הצעירים יחזרו לעצמם, אלא כמה זמן זה ייקח".
פורסם לראשונה: 08:20, 08.05.20
