יום בחיי אמא ל-4: "משדרת עסקים כרגיל"

"ברור שהכול בסדר", אני עונה ללקוחה שמתקשרת, "אצלי העסקים כרגיל". אילו רק הייתה רואה שאני יושבת סביב מילקי שאף אחד בבית לא טרח לפנות, שיש פה ספרי לימוד בכל מקום כי המטבח הפך לחלק הכי נוח ללמודים המקוונים. המתבגרת נעולה בחדר, יורדת כשיש לה שאלה או כשהיא רעבה, והקטנות? כל רגע אומרות: "אמא, נו אמא תראי, אמא". אבל כלפי חוץ הכול בסדר. "קטן עליי", אני עונה ללקוחה.

"קטן עליי"(צילום: אלבום פרטי)

אז איך נראה יום בחיי אמא עצמאית לארבע בנות בימים אלו? בשש בבוקר אני מתעוררת לשעון המעורר של בן הזוג שיוצא מוקדם לעבודה או לאחת הילדות הקטנות (שנתיים וחמש), מה שמגיע קודם. הן מסתכלות עליי בעיניים גדולות ודורשות בנחרצות אוכל, לגו, דורה או סמי הכבאי. בזמן הזה, כשהן בוהות, אני בוהה במיילים, מספיקה לערוך כתבה, להעלות תוכן לאתר של לקוח, לכתוב לי משימות להמשך היום ולהתפלל שאספיק את רובן.

אחרי שעתיים, מתחילים להתאושש, מחליפים בגדים ושוטפים פנים. אני מנסה להעיר את הגדולות לשיעורים המקוונים שלהן, מארגנים קצת את הבית, תולים כביסה כי זה הזמן הכי טוב, מאווררים. בוקר טוב עולם, יום חדש התחיל.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

מתחילה להקליד, מסמסת במהירות, האמצעית, שהפכה את המטבח לפינת למידה, כבר עמוק בשיעור. יש לה אוזניות אבל היא, חמודה שכזו, אוהבת להשתתף בשיעורים - "התשובה הנכונה היא 320", אני שומעת אותה צועקת. את המורה אני לא שומעת, אבל את החיוך בעיניים שלה שהיא צדקה, אני רואה.

השיחות האלו ממשיכות "המורה, יש לי שאלה", הקול שלה מהדהד בכל הבית. השיחות נשמעות בכל מקום, טלפונים לא מפסיקים. אם היא לא בשיעור, היא עם חברות, מכינות שיעורים יחד, מתייעצות. מפגשים וירטואליים, והאמת? למרות הקושי, טוב שכך. יש חברות בסביבה. הרעשים האלו הם רעש לבן, אני רגילה. מעניין אם אצליח לעבוד כשהם לא יהיו בסביבה. כבר לא זוכרת.

רעש לבן(צילום: אלבום פרטי)

שעות הבוקר, כשהגדולות (10 ו-13) לומדות, הן שעות קשות, שעות שבהן אני לבד, בלי עזרה, עם ילדות שצריכות תשומת לב כי הן ילדות. אני רק מנסחת משפט ופתאום יש להן משהו דחוף להגיד, או שהן רעבות או שצריך להחליף לקטנה שלא גמולה או שסתם בא חיבוק מאמא. את אף אחת לא מעניין שאני צריכה להתרכז או שיש לי דד-ליינים.

ה-VOD שלנו עובד שעות נוספות. יש לי שיחת עבודה, לקוחה שואלת איך אני מצליחה לעבוד כשהן ברקע. "זה בזכות דורה", אני עונה וקצת מתבאסת. המצב מאתגר, אין ברירה, הטלוויזיה פעילה במיוחד.

קראו עוד:

חוזרים לגן: מה להסביר לילדים?

"אנשים נלחצו כי לא מצאנו שם לילד"

המומחים מספרים: האתגרים בבית שלנו

באחת הפגישות בזום, זו שלא הצלחתי לדחות לאחר הצהריים, אני מוצאת את עצמי מדברת וכותבת, תוך כדי שמטפסות עליי שתי ילדות קטנות שזקוקות לתשומת לב. הן צודקות. הלקוחות לשמחתי מאוד מבינים. בסוף העבודה מתבצעת ובזמן.

לגדולות יש צרכים אחרים. הן צריכות עזרה בלימודים ויש להן מלא שאלות. העבודה אינטנסיבית, אני משתדלת להתרכז, מעבירה כמה שיותר את השיחות למיילים או לווטסאפ, מתקשרת כשחייבים, מנצלת הפסקה של אחת הגדולות למפגש זום.

גם אני צריכה את השיחות האלו עם אנשים מבוגרים. שיחות שלא קשורות רק ל"שקד, את רוקדת ממש יפה עם החישוק". יש משהו נעים בעבודה מהבית, אבל לפעמים קצת מבודד. לפעמים אני מחכה לשיחות זום האלו, רק שיהיה לי תירוץ להתנתק, לשוחח עם אנשים בני גילי, על נושאים אמיתיים, לצבור אנרגיה, לחשוב יחד על רעיונות יצירתיים.

"קצת איתך ועוד רגע בזום"(צילום: אלבום פרטי)

בצהריים יש פה מלחמת עולם - מה אוכלים, מתי אוכלים, רוצים עכשיו לאכול! ערימת הכלים מצטברת ואני מנצלת את השקט לערוך כתבה. אחר הצהריים אני משתדלת להתנתק כדי להיות איתן. כל יום אנחנו מחפשות רעיונות לעבודת יצירה. יש לי ידיים שמאליות, אבל רעיונות יש פה בשפע. הילדות בעננים.

לפעמים אנחנו אופות יחד. הנייד בצד, כמה שאפשר, מנסה להשלים פערים, לטשטש רגשות אשם. בן הזוג מגיע לרוב למקלחות, אז אני עובדת עוד קצת, משלימה ראיונות, טלפונים שנדחו, ואם לא ישנו צהריים, אולי נצליח גם להשכיב מוקדם.

עם ארבע בנות בבית כל קריסס הוא טרגדיה לאומית: הבובה שהלכה לאיבוד, גליל הנייר שרצינו להכין ממנו פרפרים נהרס. לפעמים בבוקר מוקדם הן גם מנשנשות שלוקים. כן, זה נורא, אבל לפעמים פשוט בלתי נמנע. זה יוצר שקט תעשייתי לכמה דקות? קניתי.

מתי אוכלים?(צילום: אלבום פרטי)

לא הייתי מוותרת על להיות אמא לארבע בנות לעולם, אבל בתוך כל האידיליה ותמונות הפייסבוק, יש גם הרבה בלגן בבית, קצת בכי, המון דיבורים והמון תמרונים. לא פשוט להיות עצמאית בתקופה הזאת, אבל אם יש משהו שאני אוהבת זה את העבודה שלי, את המילים, הכתיבה, העריכה, את העבודה מול הלקוחות, היצירתיות.

כשאני גם וגם וגם, מצליחה לסנן רעשים, לומדת לעבוד בתנאי לחץ, מסבירה לילדות הקטנות שעכשיו אמא בשיחת עבודה וקמה מוקדם כדי להשלים פערים, בסוף הכול עובד כמו שצריך.

יש אווירה כזו של סוף קורס. כאילו עוד רגע אנחנו חוזרים לשגרה וכל המצב יחזור לקדמותו. אבל תמיד יהיה פה אקשן - ילדות שיקראו לי כל חמש דקות, יצעקו, יריבו, ירוצו בכל הבית. שמח פה כשהן בסביבה, אבל אולי סוף סוף אחרי חודשיים אצליח לשלוח מיילים בלי שום רעשי רקע, ומי יודע - אולי ממש גם אצא מהבית לפגישה אמיתית עם אנשים מעל גיל 12.

הכותבת היא אמא לארבע בנות, כתבת בערוץ ההורים ועורכת תוכן.