קולנוע בימי קורונה: אין מסך גדול - יש VOD

גיבורת-על מקומית. מאמי

ב-15 במרץ נסגרו בארץ בתי הקולנוע, ונראה כרגע שלפני 14 ביוני הם לא ייפתחו שוב (כל זה בגלל נגיף הקורונה - הערה שנכתבת למי שיגיע לטקסט הזה בעוד עשר שנים וינסה למצוא הסבר לאן נעלמה שנת 2020 מתולדות הקולנוע).

כל מה שנותר לנו לעשות הוא לחפש סרטים לצפייה בבית. אז כן, נטפליקס - אבל הם לא לבד: ערוצי ה-VOD של יס, הוט, פרטנר וסלקום מלאים בסרטים שהיו לרגע בבתי הקולנוע ואז סגרו עליהם את השאלטר, או שדילגו לחלוטין על הפצה קולנועית ומקבלים את הבכורה הארצית שלהם בטלוויזיה שלכם.

הנה מקבץ ראשון - וכפי שזה מסתמן לשבועות הקרובים, לא האחרון - של סרטים שפספסתם בקולנוע, או שהם פספסו אתכם, וששווים 24 שקל להשכרה ב-VOD (בסלקום TV רק 16 שקל). הפעם - סרטים ע הקשר מוזיקלי.

1. המורד: "מאמי"

הסרט ששערי הברזל של סגר הקורונה ירדו לו על הראש. הפרמיירה לסרטה של קרן ידעיה ("אור") התקיימה בדיוק כשחצי מתעשיית הקולנוע הישראלית הוכנסה לבידוד כששבה מפסטיבל ברלין, והסרט עלה למסכים, אחרי מסע פרסום מאסיבי, ב-12.3 - שלושה ימים לפני ההחשכה הגדולה.

ממש כמו שעשו כמה וכמה מפיצים אמריקאים, גם מפיצי הסרט הזה קיבלו את ההחלטה הנכונה לא לחכות לחזרה לשגרה ולהוציא אותו לערוצי ה-vod לצפייה ביתית. זו החלטה נכונה כי בעוד ש"מאמי" הוא סרט שספק אם צופים רבים היו מעזים להמר עליו בקולנוע, יש סיכוי מצוין שרבים יותר יסכימו לתת לו הזדמנות כשהוא כה קרוב ונגיש, ועוד יותר מזה - שיילכו שבי אחריו.

העיבוד של ידעיה לאופרת הרוק מ-1986 הוא סרט שבה בעת מאתגר את צופיו אבל גם מפתה אותם אליו. בגלל המוזיקה. ידעיה, כהרגלה, שומרת דיסטנס מהדמויות שלה, מתבוננת עליהן מרחוק, כמו במעקב, או במחקר קליני. אבל הפסקול שעיבדו דודו טסה וניר מימון (ללחנים המקוריים של אהוד בנאי ויוסי מר-חיים) כמו לוחש על האוזן ומגרה אותנו להתקרב.

המסע שעושה מאמי - מעבודה במזנון בתחנת דלק בדרום, למטבח בבר תל אביבי, לבית זונות ומשם לעולמות כמעט מד"ביים שהופכים אותה לגיבורת-על מקומית - מאפשר לידעיה לשוטט עם סרטה ודמויותיה בין ז'אנרים. הסרט - שהוא לא מיוזיקל בשום אופן סטנדרטי - נע בין מציאות מחוספסת ובין פנטזיה, שמתגלה כלא פחות אגרסיבית.

שיתוף הפעולה של טסה וידעיה יצר סרט שהוא רוקנרול טהור, כולו מרד, זעם, ושבירת מוסכמות ונוסחאות. הצפייה הביתית מועילה לו, ומתאימה לצפיות חוזרות. כי בעוד שהתמונות מציגות סוג של שיגעון וטירוף, זו המוזיקה שהופכת את "מאמי" לסרט ממכר שראוי לו להפוך - בפעם השנייה ב-35 שנה - להמנון התקופה.

2. הקובר: "המחשמלים"

"המחשמלים" הוא עוד סרט ישראלי שהגיע באחרונה ל-VOD. סרטו של בועז ארמוני ניסה להיות הלהיט הישראלי של הסתיו הקודם וזה לא ממש הצליח לו, לכן גם כאן דווקא החיפוש אחרי תכנים לכל המשפחה לימי קורונה יכולים לעורר עניין סביב סרט שהקהל לא נהר אליו כשהיה בקולנוע.

"המחשמלים" הוא לא סרט רע, הוא רק סרט שעושה חיים קשים למי שרוצה לאהוב אותו. לכאורה זה היה צריך להיות הסיפור הכי נוסחתי בעולם: להקה שהיה לה להיט אחד בשנות ה-80 מנסה לארגן לעצמה קאמבק. ראינו כבר כמה וכמה סרטים כאלה, כולם נדושים במידה כזו או אחרת. אבל הם בסופו של דבר היו מספקים, כי אם כבר הולכים לספר סיפור כזה זה רק כדי להציע לעולם אפשרות של גאולה, על הצלחה או הכרה שמגיעה בשלב מאוחר, ועל הזדמנויות שניות.

אבל הסיפור שהגה המוזיקאי לשעבר ואיש העסקים בהווה צביקה נתן - שרשם לעצמו את הצ'ק לככב בתפקיד הראשי - הוא לדעתי העדות הכי טובה לכך שהקולנוע הישראלי מצוי בחרדה מפני הצלחה. אם יש דמות אחת מצחיקה בסרט, היא תמות מוקדם וללא שום הצדקה. אם יש סיכוי להצלחה, היא תתחלף מהר מאוד באכזבה.

"המחשמלים" הוא לא סרט על להקה שפספסה את ההזדמנות להתפרסם, אלא על להקה שמעולם לא הגיע לה להצליח. אף אחד מהשירים לא באמת טוב (כדי לעבוד, הסרט היה צריך להכיל לפחות להיט פופ-רוק ענק אחד שימחיש לנו את ההחמצה של הלהקה הזאת, אבל מתברר שבצדק הם לא הצליחו, כי המוזיקה שלהם בינונית) - ואף אחד מחבריה אינו כוכב.

הם חבורה אומללה של אנשים נטולי מודעות עצמית, והסרט הוא סוג של התעללות בהם. כדי להיות להיט "המחשמלים" היה צריך להיות סרט פיל-גוד. אבל הוא כל הזמן רק מבאס.

3. המטריל: "טרולים מסביב לעולם"

כולם מדברים עכשיו על כך ש-Trolls World Tour עשוי לעשות מהפכה בחסות הקורונה לאופן שבו האולפנים ההוליוודיים מפיצים את סרטיהם. הסרט היה אמור להיות מופץ בכל העולם (כולל ישראל) באפריל.

אבל בעוד רוב הסרטים האחרים של אולפני יוניברסל נדחו לסוף השנה או לשנה הבאה, במקרה של הטרולים החליטו להוציא את הסרט ישירות לשירותי ההשכרה והסטרימינג הביתיים באמריקה, לחרדתם העצומה של רשתות הקולנוע האמריקאיות שמיד קראו להחרים את סרטי האולפן. יה רייט, נראה אותם מחרימים את מיליארד הדולר של "מהיר ועצבני 9" בשנה הבאה.

יוניברסל, מצדה, יצאה בתחילת החודש להקפת ניצחון כשבישרה ש"טרולים 2" הכניס בהשכרות ביתיות למעלה ממאה מיליון דולר ושהיא לגמרי מתכננת להמשיך להפיץ ככה את סרטיה גם אחרי שמשבר הקורונה יחלוף. אז כן, זה הסרט שיירשם בתולדות הקולנוע כזה שגרם לאולפנים הגדולים ליישר קו עם נטפליקס ולשקול לדלג על הפצה בקולנוע עבור סרטים מסוימים (לא "מהיר ועצבני 9").

אבל בתוך כל הדיבור הזה, שכבר חודשיים מרעיש את עיתוני התעשייה בהוליווד ורק הולך ומתעצם, כמעט ולא עצרנו לשאול: רגע, איך "טרולים מסביב לעולם" בכלל?

ראשית, דעו שמפיצי יוניברסל בישראל עדיין מתכננים להפיץ את הסרט הזה בבתי הקולנוע בקיץ והוא לא זמין לצפייה חוקית בשירותי ה-VOD המקומיים. כך שאם צפיתם בו, עשיתם זאת על פי שיקול דעתכם ומצפונכם הפרטי.

שנית, דעו שהסרט הזה תמוה לגמרי. לכאורה סרט ילדים, אבל בפועל זה הסרט הכי טריפי, סטלני, אסידי שראיתי כבר המון זמן. הכל שם בצבעוניות ניאונית, זוהר, זורח, ואין בסרט הזה שום הגיון. כאילו מדובר בהזיה שנהגתה בראשם של שיכורים.

לא רק הצבעוניות הזויה, גם העלילה מעוררת השתוממות. אחרי שבסרט הראשון (והחביב מאוד, אגב) פגשנו את פופי (אנה קנדריק) טרולית שמחה ועליצה שהופכת להיות מלכת הטרולים, בסרט הזה אנחנו מגלים - כשזקן הטרולים פותח ספר תורה (אשכרה ספר תורה, לכו תבינו) ומלמד את הצעירים משהו מהעבר של אבותיהם - שיש שש ממלכות טרולים, וכל ממלכה אוהבת סוג אחר של מוזיקה: פופ, טכנו, קאנטרי, פאנק, קלאסי ורוק.

כשמלכת הרוק (רייצ'ל בלום) מחליטה לצאת לכבוש ולהשמיד את הממלכות האחרות ולהשמיד את כל סוגי המוזיקה חוץ מהרוק הכבד (חפשו את אוזי אוסבורן בתפקיד הסבא של ממלכת הרוק) פופי, מלכת הפופ, עושה מעשה אייבי נתן ויוצאת לטיסה לכיוון האויבת בניסיון להשכין שלום (והרמוניה) ומגלה שפניה דווקא למלחמה.

ולכן עיקר הסרט הוא סוג של Battle of the Bands - ג'סטין טימברלייק נגד מארי ג'יי בלייג', קלי קלרקסון נגד אנדרסון פאק. וזה כל כך משונה שאי אפשר שלא לתהות מי היה הולך לראות את זה בקולנוע, ושאולי הקורונה הזאת בכלל הצילה את הסרט הזה מהתרסקות מביכה. אני יכול רק לדמיין הורים שוכרים את הסרט בשביל הילדים, אבל אז מגלים שדווקא אחרי שהם הולכים לישון, עם ג'וינט ויין, הסרט הזה הוא פטריית ההזיות הכי מפתיעה בסגר.

4. המריר: "ילד דבש"

אחד הסרטים היפים של השנה החולפת הגיח לביקור קצרצר בבתי הקולנוע והגיע כעת ל-VOD. "ילד דבש" (Honey Boy) מעניין כי הוא חלק ממגמה מסקרנת שמתחוללת בקולנוע כרגע: גברים עושים סרטים על נשיות (חשו את "ווקס לוקס" ואת "לוסי בשמיים", שניהם עם נטלי פורטמן, ב-VOD שלכם), ולעומת זאת, במאיות עושות סרטים על גבריות. חפשו, למשל, את "פר" ואת "החיים למעלה" ב-VOD ואת "הרוכב" בערוצי הסרטים.

הבמאית הישראלית שעובדת בניו יורק עלמה הראל, עשתה עד כה בעיקר סרטי תעודה ווידאו קליפים. הפעם היא קיבלה משיה לבוף ("רובוטריקים") את הזכות לביים את התסריט שכתב בהשראת ילדותו בצל אב אלים ושיכור. לבוף היה ילד שחקן, ששכר את אביו להיות המלווה שלו. האב, מושפל מהסיטואציה שבנו הצעיר הוא הבוס שלו, מגיב אל העולם באופן יותר ויותר נואש ואגרסיבי.

לבוף, שמגלם את אביו בסרט, כתב את התסריט כתרפיה בזמן שהיה בתהליך גמילה מסמים ואלכוהול. והראל, שכל יצירותיה נשקו לסוריאליזם, מביימת את זכרונות הילדות הקשים של לבוף כאילו היו חלום. כי מנקודת מבטו של הילד, כל מה שהוא עובר הוא הרפתקה. וממש כמו ביצירותיה הקודמות, גם כאן היא עושה שימוש נפלא במוזיקה (חפשו את FKA Twigs בתפקיד משנה יפה).

בתוך תחושת החלום הזאת קל לראות איך - בעולם של הופעות, סרטים וחיי קרקס - הראל מתארת גבריות רעילה שמשתרשת מדור לדור. איך אב שיכור ואלים, מגדל בצלו ילד עדין ופיקח שהגורל יזמן לו לגדול גם להיות להיות שיכור ואלים. אבל בין אם תרצו לראות את הסרט כביוגרפיה על חיים בעסקי השעשועים או כמאמר על האופן שבו גברים נהיים גברים, "ילד דבש" הוא סרט מקורי ויפה.