מיטה חולה מחפשת ראש

תיק הבריאות נגוע בכל התחלואים האפשריים ומחייב התמודדות שלא קל יהיה לעמוד בה. הציבור צופה בחוסר אונים בסחר-מכר בדיון מי יאייש אותו

אריאלה רינגל הופמןפורסם: 07.05.20 , 11:59

מליאת הכנסת אישור חוק הרוטציה (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)

גבי אשכנזי ובני גנץ(צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)

למה הליכוד מעלה את המחיר תמורת תיק הבריאות? איך ייתכן, אם להסתמך על הידיעה שפורסמה כאן, שהליכוד דורש כעת, בתמורה לו, שלושה משרדים בסדר גודל קטן? מה זה בדיוק? הנגב והגליל? תיק לענייני כלום עם לשכה ונהג? או את משרד התקשורת עם תיק קטן?

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ובכחול לבן? שם מתברר מנסים להוריד את תג המחיר. והשורה התחתונה היא שהעניין לא סוכם סופית. כלומר, כולם מחכים, בחיל ורעד, להחלטת בג"ץ, אבל ניצלו את הזמן כדי לפתוח שוק טורקי באחד התיקים החשובים ביותר היום, אם לא החשוב בהם. בטח ובטח בהשוואה לתיק החוץ שיש בו כבוד, אבל לא הרבה יותר מזה, או תיק התקשורת, שנהיה משאת לב של שני הצדדים.

סיבוב קטן לאחור מגלה שזה לא התחיל אתמול. כחול לבן, כבר בעיצומה של מערכת הבחירות, הודיעה שתדרוש את התיק הזה. ואם לדייק את הדברים, מדובר בדרישה שאמורה הייתה כבר אז, ובטח אחרי שהחל המשא ומתן לממשלת אחדות, לכבס ולהלבין את כניסתה לממשלת אחדות.

בשלב הזה, בסוף מארס, גבי אשכנזי היה אמור להחליף את יעקב ליצמן. רק שליצמן, אחד השרים היותר מנותקים וחדלי המעש שראינו כאן לאחרונה, התעקש, ואשכנזי נשלח לחוץ. כל זה עד הסוויץ' בעלילה, כשהקשיש שחלה בעצמו בקורונה החליט שמשרד השיכון עדיף לו – יותר כיבודים, פחות כאב ראש – והתיק הוחזר למשא ומתן.

וכשזה קרה, לקראת סוף אפריל, התברר שכחול לבן כבר לא ממש חמים עליו, ובניסוח הידיעה שהתפרסמה ב-30 באפריל, כחול לבן כבר "לא מתלהבים לסחור בתיק החוץ בתמורה לתיק הבריאות".

וכך הפך תיק הבריאות לתיק הדחוי שנשאר פתוח לטמבל שירצה להכניס ראש בריא למיטה חולה. שהרי ברור שלא מדובר בסתם עסקה שנגמרת עם לשכה ועוזרים ועוזרי עוזרים, אלא בתיק הנגוע בכל התחלואים האפשריים, שמחייב התמודדות שלא קל יהיה לעמוד בה.

וכל זה עד אתמול (יום ד'), כשלפתע עלה המחיר. ולא סתם עלה, ממש קפץ. האמיר, בלשון הכלכלנים: תיק בריאות חולה תמורת שלושה קטנים ואחד גדול. ומדינה שלמה, שיצאה מהסגר מקפיא, צופה מהצד בחוסר אונים בסחר מכר הזה, המלמד יותר מכל דבר אחר על הרעות החולות המאפיינות את הפוליטיקה הישראלית.

כאילו לא די לנו בעשור השנים האחרונות של הזנחה מתמשכת בתחום הבריאות, תחת הנהגתו של ליצמן – כן, כן, גם עם טיפולי השיניים החינמיים לילדים – שהעמידה את ישראל בתחתית הרשימה בעולם המערבי בכל מה שנוגע להוצאה ממשלתית על בריאות, במספר המיטות, הרופאים והאחיות ביחס לגודל האוכלוסייה. נתונה, למזלה, ליכולתם ולמסירותם המופלאה של הצוותים בבתי החולים, שכמו אחרון החיילים במלחמות הכושלות – הצילו את המצב, או לפחות מזערו את הנזקים.

וזאת בשעה שיש לפחות שלושה מועמדים ראויים לתפקיד שמחכים לקריאה. שני מנהלי בתי החולים הגדולים בארץ, פרופ' יצחק קרייס משיבא ופרופ' רוני גמזו מאיכילוב, והשר נפתלי בנט שהוכיח שהוא יודע להסתער על משימה העומדת לפניו. וכמובן גם אשכנזי עצמו אם ייקח את התיק.

אז יכול להיות שראש הממשלה נתניהו יכול לטפוח לעצמו על השכם נוכח האופן שבו טיפלה מדינת ישראל במשבר הקורונה, אבל כמי שמעורב עד צוואר בכל מה שקורה במשא ומתן הקואליציוני שעדיין מתנהל – הוא לא יוכל להתנער מאחריותו לטרלול הזה. בעיקר נוכח הציפייה, המוצדקת לגמרי, של האזרחים שזה יהיה התיק הראשון שיאויש באדם המתאים ביותר. כן, גם בשעה שליצמן עדיין חמד אותו, בטח ובטח ברגע, שתודה לבונה עולם, הסכים לוותר עליו.

זו אחריות של נתניהו ומחויבות של שני ראשי הממשלה העתידיים לכהן כאן, בפועל ולחילופין, הוא וגנץ. ואת סחר הסוסים, אם הם ממש לא יכולים בלי, שישאירו למשרדים שברוב כישרון המציאו כדי למלא את מכסת 36 השרים שהפילו על כולנו.