כשמייקל ג'ורדן נדחק אל הקיר
שלוש פעמים בקריירה נגרר הכדורסלן האגדי למשחק שביעי בפלייאוף: בפעם הראשונה הפסיד ל"בד בויז" של דטרויט ולמד לקח, בשנייה הגיע כאלוף ופגש את החיקוי של הפיסטונס - ניו יורק של ריילי, ובאחרונה גילם את קלינט איסטווד בדו-קרב מול רג'י מילר
אחת העובדות הסטטיסטיות המדהימות בריצת האליפויות של מייקל ג'ורדן היא שהוא מעולם לא התחיל עונה בשנות התשעים בלי לסיים אותה כאלוף.
עוד עובדה סטטיסטית מעניינת היא שג'ורדן ושיקגו מעולם לא נדחקו אל הקיר בגמר ה-NBA: אף אחת מחמש היריבות של שיקגו בגמר לא סחטה אותה למשחק שביעי מכריע. אבל לג'ורדן היו שלושה משחקי שבע מכריעים בפלייאוף. זה הסיפור של כל אחד מהם.
"מספרים התאבדותיים"
סדרת גמר המזרח מול ה"בד בויז" של דטרויט ב-1990 היא המכוננת ביותר של שושלת ג'ורדן. הפיסטונס לימדו אותו שנה אחרי שנה אחרי שנה מה הוא עוד צריך כדי לעבור אותם, ולקחת מהם את הלפיד. זו הייתה השנה הראשונה של המאמן פיל ג'קסון והתקפת המשולש שהייתה אמורה לפזר את הנטל בהתקפת שיקגו ולנטרל את חוקי ג'ורדן של דטרויט. חוקים אלה גבו מחיר פיזי מג'ורדן, והיו יותר המצאה פסיכולוגית של צ'אק דיילי, מאמן דטרויט, שיכול היה להרשות לעצמו להשתעשע עם שחקני הגנה כמו דומארס, סאלי ורודמן.
זו הסדרה שתחדד את היריבות הגדולה בין שתי הערים הגדולות במיד ווסט ובין ג'ורדן, יקיר שיקגו, ותומאס, יליד שיקגו. יש הרבה שמועות לסכסוך ביניהם, בין היתר זו שתומאס הקפיא את ג'ורדן במשחק האולסטאר הראשון שלו וסירב למסור לו. תומאס היה החבל בביתו של התלוי: הוא היה הפנים של הקבוצה שהזכירה לג'ורדן שהוא אנושי, שהוא בר הפסד. נכון שגם רודמן היה בקבוצה הזו אבל הוא לא ייצג אותה כמו תומאס.
דטרויט ניצחה 74:93 במשחק הזה וזכתה באליפות השנייה שלה ברציפות לאחר ניצחון בגמר נגד פורטלנד. זה היה משחק המיגרנה המפורסם של סקוטי פיפן שקלע רק זריקה אחת מעשרה ניסיונות וסיים עם שתי נקודות. שיקגו קלעה את מספר הנקודות הנמוך שלה באותה עונה וב-31 אחוזים מהשדה בלבד. "מדובר במספרים התאבדותיים", כתב על כך סאם סמית' ב"שיקגו טריביון" יום לאחר המשחק. "אפילו אם שיקגו הייתה מנסה להתאבד היא בטח היתה מפספסת".
בקיץ של אותה שנה, ג'ורדן החליט שהוא מוסיף מסה של שרירים ובעיקר למד שהוא חייב לקבל יותר עזרה מהחברים שלו. שנתיים לפני כן דטרויט ניצחה את שיקגו בחמישה משחקים, שנה לפני בשישה, והפעם בשבעה. ג'ורדן ידע שאם הוא לא עובר את הפיסטונס בעונת 1990/91 הוא אולי לא יראה לעולם את סדרת הגמר. שיקגו השיגה את יתרון הביתיות הנכסף בשנה הבאה, ניצחה את דטרויט בסוויפ של ארבעה משחקים (כשתומאס וליימביר ויתר שחקני דטרויט יורדים מהמגרש לפני הבאזר בלי ללחוץ ידיים למנצחים), וזכתה באליפות נגד הלייקרס בחמישה משחקים.
אף אחד לא באמת איתגר את הבולס באותה שנה. האתגר חיכה רק בשנה הבאה.
החיקוי של דטרויט
חצי גמר המזרח נגד ניו יורק, 1992. לניקס לא היה שום עניין לדחוף את האלופה למשחק שביעי. להגיד על ההתקפה שלה שהייתה עלובה, זה להעליב את העליבות. מה שהיה לניקס זה את פט ריילי שהובא בקיץ כדי להביא לפטריק יואינג אליפות. ריילי הרוויח את הכסף שלו. אם בעבר הוא היה מזוהה עם הפאסט ברייק המרהיב של הלייקרס, ריילי הראה את הצד הפרגמטי שלו. הוא היה צריך לעבוד עם מי שהיו לו.
הוא שיכנע את ג'ון סטארקס שהוא יכול להתחרות עם ג'ורדן, והוא שיכנע את הניקס שהם לא צריכים להוריד את הראש בפני הבולס. ריילי ידע שחוץ מיואינג לא היה לו שום כלי התקפי רציני, והוא גם ידע שאין לניקס סיכוי להתחרות עם ההתקפה של הבולס. ריילי פשוט חזר אחורה לקבוצה האחרונה שניצחה את הבולס בסדרה, הפיסטונס, וחיקה אותה: אין סופרסטארים, חלוקת נקודות, ויריבה שתזיע את עצמה למוות ותעבור עינוי גופני בכל התקפה נגד ההגנה של הניקס.
במשך שישה משחקים ניו יורק שלטה בקצב של הסדרה. היא סגרה את הצבע וייצרה כמות גדולה יותר של אסיסטים וריבאונדים, תוך שהיא קולעת באחוזים טובים יותר מהשדה ומהעונשין. ג'ורדן ירד על חבריו לקבוצה ואיתגר אותם לפני המשחק השביעי. "בשנה שעברה לא היה לנו על מה להגן אז היינו יותר אגרסיביים. אנחנו צריכים להיות יותר רעבים", הוא אמר. לניקס היו בששת המשחקים הראשונים רעב, נשמה ולב. לפני המשחק השביעי אנתוני מייסון הופיע לאימון בבגדים בצבע של שיקגו. "קודם אני אקח להם את הצבעים, ואחר כך אקח את מה ששלהם", הסביר מייסון. המוטיבציה של ריילי התחילה לערער את הביטחון העצמי של הבולס.
לא את של ג'ורדן. במשחק השביעי ג'ורדן תקף את הסל פעם אחרי פעם. השופטים כיבדו את העובדה שהוא לא הסתפק בזריקות מחצי מרחק ושלחו אותו לקו העונשין בנדיבות. ברבע השני הוא התנפל, אף-לאף, על אקסבייר מקדניאל שניסה לאיים על סקוטי פיפן. שיקגו ירדה למחצית ביתרון חמש נקודות, אבל אז ג'ורדן ייצר את אחד הרצפים הזכורים ביותר שלו: ליי אפ נגד שלושה מגינים, חטיפה בהתקפה הבאה, הכדור נחטף ממנו ונמסר למקדניאל שנמצא כמה צעדים לפניו, אבל ג'ורדן הצליח להוציא את הכדור ממנו בדיוק כשהוא בדרך לקלוע.
שיקגו סיימה את הרבע השלישי ביתרון 15, ג'ורדן סיים עם 42 נקודות, פיפן עם טריפל דאבל, שיקגו הביסה 81:110, וזכתה באליפות שנייה ברציפות עם ניצחון בשישה משחקים נגד פורטלנד בגמר.
ג'ורדן בתפקיד איסטווד
גמר המזרח נגד אינדיאנה, 1998. אם היה איזה סוג של צדק פואטי, ג'ורדן היה צריך להפסיד בסדרה הזו, ולהעביר את השרביט בצורה מסודרת. בדיוק כפי שתומאס לקח אותו ממג'יק ובירד, וג'ורדן לקח מתומאס ומג'יק. זו הייתה ההזדמנות האחרונה בשביל רג'י מילר והמאמן לארי בירד לנצח את ג'ורדן, אחרי שג'רי קראוס הבהיר שלג'ורדן לא תינתן הזדמנות להתחרות על התארים בעתיד נגדם ונגד דאנקן וקובי.
זאת היתה הסדרה שבאמת המחישה עד כמה הבולס פגיעים, עד כמה הם עייפים מתחרות נגד קבוצות רעבות ונגד הסטנדרטים הגבוהים של עצמם. מעבר לפינה כבר חיכתה להם יוטה ג'אז עם יתרון הביתיות, אחרי שניצחה אותם פעמיים במהלך העונה הרגילה, ורק רצתה לנקום על ההפסד שנה לפני כן. אינדיאנה הרגישה שהיא טובה לפחות כמו שיקגו. שנתיים לפני כן, כששיקגו הפסידה רק עשרה משחקים בכל העונה הסדירה, אינדיאנה ניצחה אותה פעמיים. שיקגו נאלצה במהלך הסדרה להוציא את דניס רודמן מהחמישייה ולהכניס את טוני קוקוץ' כדי לקבל יותר כוח התקפי.
כל קבוצה שמרה על יתרון הביתיות שלה. במשחק השביעי לא היה שום דבר מיסטי, שום דבר מהליטוש היהלומי של ג'ורדן ברגעי ההכרעה. רק אקדוחן מזדקן, קצת כמו קלינט איסטווד בסרט "בלתי נסלח", במשימה האחרונה, לוקח בכוח את מה ששלו, גופו כבר מצולק. הוא קלע אמנם 28 נקודות אבל רק ב-36 אחוז. זה לא היה ג'ורדן המטביע, ואלו לא היו הבולס שקברו אותך רק בזכות מי שהם.
אבל הם ידעו שאם יפסידו זה יהיה המשחק האחרון, לא בסדרה, אלא בכלל. למרות שקוקוץ' ופיפן המקלונים היו צריכים להיאבק באנתוניו ודייל דייויס, שיקגו ניצחה 4:22 בריבאונד ההתקפה. היא פשוט רצתה יותר. קוקוץ' עם רבע שלישי מופלא דחף את התקפת שיקגו עם 21 נקודות. רון הארפר הגביל את רג'י מילר לזריקה אחת ואפס נקודות בכל הרבע הרביעי.
שיקגו ניצחה 83:88 וגברה על יוטה בשישה משחקים כדי לזכות באליפות שישית.
לפנייה לכתב/ת 
