ותודה לכדורגל / טור

עם כל הכבוד למאמץ שהפעילו ראשי הפועל ירושלים, אייל חומסקי וגיא הראל, בניסיון לחדש את העונה – אם לא שובה של ליגת הכדורגל כנראה שהיום אנשי הענף עם הכדור הכתום כבר היו מתכננים את עונת 2020/21, ולא מתעסקים בבדיקות מי מהזרים מעוניין לעלות על טיסה מארה"ב, ולחזור לשחק בין שישה ל־11 משחקים בלבד.

אבל ככה זה הכדורסל, גם אם בפועל הישגיו באירופה מרשימים מהענף המתחרה, בישראל הוא תמיד יהיה בעל רגשי נחיתות. יו"רים שלא רצו לחזור כי הבינו את הברוך הכלכלי שאליו הם נכנסים שינו את דעתם, אחרים התלבטו ובהצבעה הסוערת קלטו לאן הרוח נושבת ופשוט נסחפו עם כולם מבלי להבין את ההשלכות.

בעלי הפועל י-ם אייל חומסקי וגיא הראל(צילום: ראובן שוורץ)

את אותם הדברים אפשר להגיד על השחקנים, שחתמו על הסכם הזוי, שבמסגרתו הם ישחקו עבור סכומים נמוכים מאוד, ומסכנים את הקריירה נוכח האפשרות הריאלית לפציעות. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב מאוד את הכדורסל הישראלי, וגם לי כואב שלא שיחקו פה כבר חודשיים. אני שמח על ההזדמנות שיקבלו השחקנים הישראלים, כי ספק כמה זרים יחזרו.

אבל הדברים עקומים מאוד. קחו לדוגמה את האחרונה בטבלה, מכבי אשדוד, שהצביעה מבחינתה בצדק נגד חידוש העונה. מספר המשחקים שהייתה אמורה לשחק עד סוף העונה קטן מ־12 לשישה בלבד, וכך גם הסיכוי שלה לשרוד בליגה. כמובן שנושא הזרים הוא מהותי. איך קבוצה שרק זר אחד שלה ישוב לארץ, או אפילו שניים, תשחק מול קבוצה עם שלושה וארבעה זרים? איפה הספורטיביות פה? כל יחסי הכוחות משתנים.

אשדוד הצביעה נגד חידוש העונה. ליאור אליהו (צילום: עוז מועלם)

אם כבר מחליטים לחדש את העונה, הפורמט לדעתי היה צריך להיות כמו בליגות בספרד ובגרמניה – הקפאת ירידות, לקחת רק את הקבוצות שבאמת רוצות לשחק ולערוך טורניר שיסיים את העונה בצורה הכי מכובדת. בסיטואציה הנוכחית, כשמכריחים לא מעט מועדונים לשחק, טוב לא ייצא מזה.