מכת מחץ: היריבות בין מוחמד עלי לג'ו פרייז'ר
אחד היה סמל לאנטי ממסדיות, הספורטאי המשפיע ביותר בהיסטוריה, השני היה אמור לייצג את הצד השני, אבל לא ממש התלהב מכך. הם נפגשו שלוש פעמים וסיפקו קרבות אדירים שלא יישכחו. 50 שנה בדיוק אחרי קרב המאה, חזרנו ליריבות הגדולה בין עלי ופרייז'ר לכתבה שעלתה במסגרת הפרויקט "היריבויות הגדולות"
כמו בירד למג'יק או נדאל לפדרר, גם מוחמד עלי, כביכול הגיבור, היה זקוק לאנטגוניסט כדי להבהיר, להאיר ולשייף את גבורתו. בתחילת הקריירה שלו זה היה פשוט: אחרי הזכייה במדליית זהב באולימפיאדה ואחרי רצח קנדי, עלי נכנס בקלות לעמדת הגיבור. לאחר מכן הוא השפיל מתאגרפים שחורים שסירבו לקבל את הדת והשם החדש שנטל עליו.
עוד בפרויקט ראש בראש
שנות הקסם: היריבות בין מג'יק לבירד
מי מספר 1: היריבות בין פלה ומראדונה
שורפים את המסלול: היריבות בין קארל לואיס לבן ג'ונסון
אבל אחרי הסירוב לגיוס, לאחר שתואר אלוף העולם באגרוף נלקח ממנו ואחרי השעיה של שלוש שנים, עלי היה צריך לאמץ לו אנטגוניסט מסוג אחר. ג'ו פרייז'ר היה הקורבן.
"קרב המאה"
בניגוד לעלי שגדל למשפחה במעמד הביניים, פרייז'ר היה עני מרוד, "שחור אמיתי". בילדותו שבר את זרוע שמאל כשברח מחזיר בחווה בדרום קרוליינה. כיוון שלמשפחתו לא היה כסף, הזרוע הייתה צריכה להתאחות מעצמה. זו היד השמאלית שתגדל לתת את הוו האימתנית, אחת המכות הקטלניות ביותר שידע הענף.
עלי ופרייז'ר הגיעו לקרב הראשון ביניהם ב-1971 במדיסון סקוור גארדן, כשהם בלתי מנוצחים (פרייז'ר ניצח 26 קרבות מתוכם 23 בנוקאאוט, עלי 31 מתוכם 25 בנוקאאוט). התקשורת קראה לאירוע "קרב המאה", אבל היו שחשבו שמדובר בבזבוז של מילים. "הקרב" היה מספיק. כל המי ומי קנו כרטיס במחיר ששווה כיום קרוב ל-1,000 דולר. פרנק סינטרה היה גם הוא באולם, אבל כיוון שלא הצליח להשיג כרטיס קרוב לזירה הוא שימש כצלם של המגזין "לייף".
עלי היה הגיבור של הליברלים השמאלניים באמריקה. הם אימצו את פניו ואת עמדותיו למאבק שלהם במלחמה בווייטנאם. אם עלי היה הגיבור שלהם, הרי שהצד השני היה חייב להיות המייצג של הניקסונים, השמרנים. אבל זה לא היה פשוט, פרייז'ר היה, כאמור, שחור אמיתי. יותר מכך, בכל תקופת ההשעיה של עלי הוא עזר לו בכספים ובעדויות בפני פדרציות האגרוף שיתירו לו לחזור ולהתחרות.
פעם אחת לפני הקרב, פרייז'ר הסיע את עלי לניו יורק. בדרך הם דנו באיך הקרב יהפוך אותם לעשירים. כשהגיעו למנהטן, פרייז'ר יצא לקנות נעליים. עלי יצא מיד והתחיל לצעוק: "תסתכלו, זהו סמוקינג ג'ו פרייז'ר. הוא גנב לי את התואר. הוא לא אלוף, הוא סתם דביל. אני האלוף של האנשים. פרייז'ר טיפש ומכוער מדי להיות אלוף". עלי טען שנים לאחר מכן שזה רק היה מהלך שיווקי למכור כרטיסים. אבל ההכנסה של שניהם לא הייתה תלויה בכרטיסים שנמכרו מראש גם כך. עלי שיווק את עצמו. פרייז'ר היה השטיחון שהוא ניקה עליו את רגליו.
לעלי לא הייתה ברירה. הוא היה חייב לשכנע את עצמו מדוע הוא רוצה להרוג את פרייז'ר בזירה. פרייז'ר החזיק בתואר שהיה שייך לעלי ונלקח ממנו מחוץ לזירת האגרוף. עלי שיכנע את עצמו שפרייז'ר בעצם מייצג את המוסדות והאנשים שנטלו ממנו את הכתר. הוא כינה את פרייז'ר "גורילה", כינוי מכוער שהתייחס למראהו החיצוני אבל גם כינוי גנאי כלפי שחורים. גרוע מכך, עלי כינה את פרייז'ר "הדוד טום", כינוי שמתייחס לשחורים המשרתים את האדם הלבן.
פרייז'ר לא נכנס לזירה כדי לשמור על הכתר שלו, הוא נכנס כדי להרוג את עלי. לחרב של פרייז'ר האנטגוניסט היו שני צדדים - הוא הוציא את החלקים היותר אפלים של מוחמד עלי הבן אדם, אבל הוא הוציא את המיטב של מוחמד עלי המתאגרף. מעל 20 אלף צופים באו לראות את הקרב. מיליונים צפו בו בשידור במעגל סגור ב-50 מדינות וב-12 שפות. כל אחד מהמתאגרפים קיבל 2.5 מיליון דולר עבור הקרב.
העימות הצליח לעלות על ההייפ שנוצר סביבו כשהקרב השלים את כל 15 הסיבובים. עלי התחיל חזק, אבל סגנון האגרוף הפיזי של פרייז'ר (וגם הוו השמאלית הקטלנית) התיש אותו. פרייז'ר נכנס לסיבוב האחרון כשהוא מוביל בבירור, ובסיבוב הזה הוא הצליח להפיל את עלי עם וו שמאלית שהתחילה בפלורידה ונגמרה מתחת לסנטר של יריבו. "הסתכלתי למעלה, והבנתי שאני על הרצפה", אמר עלי לאחר הקרב. אמריקה אולי הפסידה במלחמה, אבל פרייז'ר ניצח את הנציג האנטי ממסדי. עלי סירב להכיר בהפסדו וטען כי "מדובר בהחלטה של האיש הלבן". לאחר הקרב עלי שהה בבית החולים כמעט שבוע, פרייז'ר אושפז קרוב לחודש.
ב-1973 פרייז'ר הפסיד את התואר שלו לג'ורג' פורמן. עלי ניצח והפסיד לקן נורטון. ב-1974 הם נפגשו לקרב השני והפחות דרמטי מבין שלושת הקרבות ביניהם, קרב שלא הייתה לו שום משמעות לגבי זהות אלוף העולם במשקל כבד. שניהם היו אחרי הפסדים, כבר מעבר לשיא. הקרב הזה נערך במדיסון סקוור גארדן וגם הוא ארך 12 סיבובים מלאים שבסופם ניצח הפייבוריט עלי בהחלטת שופטים.
החלק היותר זכור מהקרב התרחש בכלל לפני שהשניים עלו לזירה, במפגש באולפן טלוויזיה כדי לנתח את הקרב הראשון ביניהם. עלי לא הפסיק להתגרות ולהקניט את פרייז'ר, שלבסוף לא התאפק, וכמעט פרצה קטטה בין המתאגרפים והפמליות שלהם. ברגע אחד עלי תפס בגרונו של פרייז'ר ומנע ממנו לקום מכיסאו.
צייד במשקל כבד
הקרב השלישי התקיים ב-1975 בפיליפינים. הוא כונה "הת'רילה במנילה" (המותחן במנילה) על שם אמירתו המפורסמת של עלי: "זה יהיה הרג, מותחן וצ'יל אאוט, כשאני אהרוג את הגורילה במנילה". עלי צעק את המנטרה הזו בעודו מכה באגרופיו בבובה בדמות גורילה.
עלי בז לפרייז'ר. הוא היה מכוער ולא היה לו סטייל, שני הדברים החשובים ביותר עבור עלי. פרייז'ר נכנס לקרב השלישי כדי להרוג את עלי, הוא גם היה מוכן למות תוך כדי. אחרי הקרב הזה עלי לעולם לא יסתכל על הקנקן אלא רק על מה שבתוכו. מעל מיליארד צופים צפו בשידור הטלוויזיוני של מה שנחשב עד היום כאחד מקרבות האגרוף הגדולים בהיסטוריה.
לפני הקרב עלי הציג את הפילגש שלו, ורוניקה פורשה, כאשתו לפני אימלדה ופרדיננד מרקוס, שליטי פיליפינים שהחליטו לארח את הקרב כדי לעשות יחסי ציבור לארצם, שלוש שנים לאחר שהפכו אותה לדיקטטורה. אשתו של עלי, קאלילה, ראתה את השידור, טסה למנילה ורבה בצרחות עם בעלה בסוויטה שלו במלון.
פרייז'ר פרש למחנה אימון מבודד הרחק ממנילה החמה והסואנת. המחנה של פרייז'ר הצליח לשכנע את מנהיגי הפיליפינים שהשופט יהיה שופט מקומי בניסיון לבטל את טקטיקת האגרוף החצי חוקית של עלי. הפרומוטר דון קינג רתח: הוא חשב ששופט פיליפיני יהיה קטן מדי עבור קרב כזה. פרייז'ר תיאר את הטקטיקה שלו לקרב כך: "אני ארביץ לו. אני ארביץ לבן זונה בכל הגוף עד שהאברים הפנימיים שלו יפסיקו לתפקד, ואז אני אגרום לראש שלו להפסיק לעבוד". הטקטיקה של עלי הייתה לנוע כמה שיותר ולנצל את כישרון האגרוף שלו.
שניהם ידעו שזהו הקרב האחרון הרציני של פרייז'ר, שיש גבול לכמות המכות שמתאגרף יכול לספוג לראשו. פרייז'ר ידע שזוהי ההזדמנות האחרונה שלו לנקום על כל העלבונות, לקחת את בן האלוהים עם כרטיס בכיוון אחד לגיהינום, להוציא לו את הלב ולהציג אותו לפני 28,000 הצופים בקולוסיאום. עלי כבר לא רקד ולא עקץ. זה היה צייד במשקל כבד, לא היה פה מקום לדבורים ופרפרים. עבור הנוחות של הקהל הבינלאומי, התחיל הקרב בעשר בבוקר שעון מנילה. החום בתוך האולם הגיע לכמעט חמישים מעלות, אולי יותר אם מתחשבים באמצעי התאורה הרבים. הרופא של עלי טען שהמתאגרף שלו הפסיד 2.5 קילו במהלך הקרב בגלל התייבשות.
עלי לקח את שלושת הסיבובים הראשונים. כולם חיכו שפרייז'ר ייפול. פרייז'ר לקח את שלושת הסיבובים הבאים. כולם חיכו שעלי ייפול. עלי עלה לסיבוב השביעי ואמר לפרייז'ר: "ג'ו פרייז'ר הזקן, כולם אמרו לי שאתה גמור", ופרייז'ר ענה: "הם שיקרו לך, ילד יפה". הם המשיכו להרביץ אחד לשני בלי רחמים. עלי הרים את ראשו, ועיניו נשארו על הקנבס, מיואשות מהעייפות. הפרצוף של עלי נראה כמו חתיכת שניצל שפטיש דפק עליה שעות. פרייז'ר היה מלא נפיחויות בפרצופו. בעין אחת היה עיוור לחלוטין, מהשנייה בקושי הציץ.
הוא נראה כמו ציור של אמן ספרדי אחרי יותר מדי כוסיות של אבסינת. "המכות שנתתי לו היו יכולות להפיל חומות של עיר", אמר פרייז'ר לאחר הקרב. "זה מרגיש כמו מוות. הכי קרוב למוות שהרגשתי", אמר עלי. פרייז'ר התעקש לעלות לסיבוב האחרון למרות שהיה עיוור למחצה. המאמן שלו לחץ לו על הכתפיים ולא נתן לו לעמוד. "שב בן, אף אחד כבר לא ישכח את מה שעשית פה היום", הוא אמר לו.
הקרב השלישי בין עלי לפרייז'ר
שנים לאחר הקרב פרייז'ר נהג לחתום עבור מעריצים. כשהיו שואלים אותו מה המאזן שלו נגד עלי, ענה ניצחון אחד ושני הפסדים, אבל תסתכל עליו, הוא נהג לומר ולהתייחס לפרקינסון של עלי, נראה לי שאני ניצחתי בשלושתם. עלי התיישב לפרייז'ר בראש ולא הסכים להתפנות. פרייז'ר טען שיד האלוהים קשורה במצב של עלי, אבל גם היד השמאלית שלו. עלי ביקש סליחה פעמיים בפומבי, פרייז'ר סירב לקבל אותה. כשעלי הדליק את המשואה האולימפית ב-96, פרייז'ר הביע את רצונו לדחוף אותו לתוך האש. הוא מעולם לא הסתיר את רצונו לקבל את עלי לעוד קרב, לפרק אותו חלק חלק ולשלוח אותו חזרה לאלוהים.
המתאגרף הצעיר ג'ו פרייז'ר נהג להתאמן כשהוא רץ בחוצות העיר פילדלפיה, עושה ספרינטים על מדרגות העירייה, מחסן את כפות ידיו באגרופים לפיסות בקר תלויות מאנקולים בחדר קפוא של משחטה כשרה. שיטות האימון הללו אומצו בהוליווד על ידי מפיקי הסרט "רוקי". אחרי ששמו של עלי ודמותו נחקקו על פני אינספור מונומנטים, פסלים, ספרים ובניינים (כולל הקניון הראשון בפיליפינים שנקרא "קניון עלי") ועלי הפך לאייקון תרבותי אהוב, החליטה עיריית פילדלפיה להקים פסל שיהיה מגנט לתיירים ברחבה לפני מוזיאון האמנות החדש בעיר. פרנסי העיר החליטו להקים לפני המוזיאון פסל בדמותו של סילבסטר סטאלון.
לפנייה לכתב/ת 
